הגיע הזמן להודות באמת הכואבת. אנחנו לא באמת יודעים איך קוראים לחתולה שלנו.
תראו, זה לא שאין לה שם רשמי, אבל עושה רושם שהיא לא יודעת את זה.

הרעיון היה שניקח חתולה לילדים כי פאפי נותרה בארץ כחלק מהנדוניה שהשארנו לאריה ולמלי.
פאפי האורניתית שלנו הייתה אומנם בעברה חתולת אשפתות, אבל מהר מאד התרגלה לסטנדרטים של מלכת אנגליה. מדובר בחתולה שהייתה מזהה מקילומטרים מתי אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב, וככה הייתה מפציעה כאילו בדרך אגב, ומתיישבת כאחד האדם על הכסא וממתינה ליד שולחן האוכל לארוחת ערב. לרוב היינו נשברים, ואיכשהו היה מונח לה על השולחן סלמון במרינדה (טרו סטורי) או סלט טונה (אחד החביבים עליה ביותר, מעדיפה בשמן זית). ביתר הזמן הייתה מתגלגלת ממקום למקום בו השמש הייתה מפציעה על הריצוף, ורובצת ללא כל תכלית. ככה ימים שלמים.

התרגלנו שחתולה היא הדבר הזה שמפציע לנוחותו, אוכל משהו, עובר למצב רטט בליטופים, וממשיך הלאה, וחוזר חלילה.

ואז הגיע הקטע שהחלטנו כולנו שפאפי תישאר לרבוץ בכרמל 46, והבטחנו לילדים לאמץ גורת חתולים סינגפורית, או כמו שליל קוראת למונח הזה- סינגתולה.
את סיפור האימוץ מיציתי פה מכל עבר- ניסיתי למכור לילדים שאני לא מוצאת פה אף חתוליית אימוץ, ואז הותקפתי מכל כיוון בהצעות לאימוץ חתולים באי. פתאום בכל הקבוצות המקומיות הפציעו מיליון כאלו עם בתי אומנה שהציעו גורוני חתולים, עד שהגעתי למסקנה שצוקי התערב פה בכבודו ובעצמו, ובקארמה כזו אסור לשחק.

אז אימצנו את בי. כלומר חשבנו שזה שם מעולה, כי רצינו "בו", אבל בו הייתה הגורונת האורניתית שאימצנו עד שגיל חשב שהיא צריכה להיות גם חופשיה קצת בגינה, ומצאנו אותה מרוחה על כביש וזיהינו אותה עם הזנב, ואבל כבד נפל על ביתנו אז, וגיל כבר לא יעודד חתולות להכיר את הישוב.
אז הצעתי "בי" כי זה היה נשמע חמוד, מתכתב עם "בו" זכר חתולה לברכה, וזה גם קיצור לבובי או ביייבי, אבל העניין הוא שאף אחד בבית לא קורא לה ככה בפועל, ואחת לכמה זמן בורח לנו "ביבי" שזה כבר ביג אישיו בבית, ואיך נגיד, לא לשם התכוונו בשם חיבה.
כך או כך, זה פשוט לא מתאים למרירה הקטנה הזו שמתנהלת לנו בבית.

היא הגיעה אלינו גורה בגודל כף יד, עכשיו היא כבר יותר ממותה. גילינו שהגיעה עם זנבנב שבור בקצהו והיא נראתה לנו אפילו עוד יותר מושלמת ככה. בערב הראשון היא הסתובבה בבית מייללת אול אובר וישר אמרנו שהיא בטח נורא בלחץ, אבל ראבאק, מאז הדבר הזה המשיך להסתובב בבית כשהוא רוטן ומיילל בכל רגע שיש (היא אפילו עושה לי פסקול אותנטי ברקע כרגע).
תשעים אחוז מהזמן מישהו בבית צועק "ממממממה ייייייש לללללללך?!" לעברה.

היא מאד מחבבת לעיסת עציצי פלסטיק ובובות נוי שאספתי בעולם. את הבוקר ביליתי באיסוף גופתה של בובת נוי קטנה שרכשתי בלונדון לפני שנתיים, שכן לצערנו ראש הבובה האומללה המתין במטבח וגופה בסלון. שערותיה שהורכבו מחבלים היו פזורות לאורך המסדרון, ועינייה שהודבקו ככל הנראה על ידי ילדה קמבודית טרם נתגלו פה בזירה.

היא נרדמת עם יונתן על כרית כבשה שאמא שלי קנתה ליהלי בפולין (תחסכו ממני את הבדיחות, אנשים רעים), ואיך שהיא קולטת בבוקר שמישהו התעורר או שהשמש הפציעה, היא עוברת לתחביבה העיקרי- להתהלך על פרצופינו המנמנמים בנון שלנטיות מופגנת, כמובן, תוך רטינות אינסוף.

וזה בדיוק מה שקלטתי היום בשעה שש בבוקר כשהיא הייתה מונחת על פרצופי. שאני לא יודעת איך לצרוח עליה.
"בייייייייייייי" לא זורם. לצעוק עליה "בובי" כשהיא מעצבנת לא עובד. גם לא "חתולה מטומטמת", כי זה גם לא מנומס וגם היא תיעלב.

בקיצור, אני מתגבשת על השם שלין ההלפר הגאונה שלי נתנה לה, בעצמאות מחשבתית כמו דג סלמון ששוחה מול הזרם, כשהיא מתעלמת לגמרי מזה שאנחנו עאלק קוראים לה בי. לין הכריזה מהרגע הראשון שקוראים לה "קיטי". היא כותבת לי מתי צריך לרכוש לקיטי אוכל, מעדכנת אותי מתי קיטי אכלה, היא קוראת לה מרחוק "קיטי קיטי קיטי" וזאתי נוהמת עליה בחזרה באהבה, כשלין מכינה עוגיות קיטי עומדת ומתבוננת בה מהדלפק ולין אשכרה מנהלת איתה שיחות.

אחת לכמה זמן עולה העניין הזה בכינוסים משפחתיים באוטו. באמצע נסיעה האידיוט התורן (איכשהו יש להודות שלרוב זו הייתה אני) מעלה את העניין שהשם לא מתאים לחתולונת הזו. תוך שניה יהלי צורחת ש"בי זה השם שלה כי ככה החלטנו וככה זה יישאר", יונתן מנסה לשכנע שהיא "סינגה" אבל אני מסרבת בתוקף, אני מתעקשת על קיטי ומגייסת את לין לעניין, גיל מתעצבן ששוב עיצבנתי אותם עם האישיו הזה, ובסוף אנחנו מסכמים שכל אחת יקרא לה כמו שהוא רוצה, וחוזר חלילה.

אבל האמת היא שזה לא באמת משנה איך אנחנו קוראים לה.
העובדה היא שהיצור המריר הזה, החמוד למות, הדבר הזה שמנהל לנו את העניינים בבית, הדבר שמסוגל לרוץ אחרי טיקטים שנפלו על הרצפה כאחוזת אמוק, החתולה הזו שמפרקת מהכסאות את המדבקות שהדבקנו למטה שלא ישרטו את הרצפה ויכולה ימים להזיז את הפקקטע מדבקות האלו בכפותיים שלה מנקודה לנקודה, הגורה הזו שמטפסת לנו על הפרצופים בשש בבוקר ונרדמת כמו תינוקת רק כשיונתן לידה, הגורה הזו, וואטס הר ניים, היא אחראית לזה שהמשפחה שלנו שלמה פה, היא אחראית לאושר של שני הילדים שלי שמצאו בה נחמה ואהבה ושבזכותה מצליחים להתגלגל פה מצחוק 20 פעם ביום ולמחוץ אותה מרוב אהבה.

ולכן לא משנה איך נקרא לה, בסוף היא באה לבד.

חודשיים חלפו מאז התעופפנו מארץ הקודש לעבר סינגפוריה.
חודשיים שעבורי הם חיים חדשים לחלוטין, כמעט ואין דבר אחד אפילו שאני יכולה להשיק מחיי הקודמים לחיי כאן, אבל אני כן יכולה להגיד שלמדתי בחודשיים האלו שלא כל דבר אחר או שונה רע בהכרח.

אני באה מגגות אדומים, מאנשים מוכרים סביבי, מישוב שוקק חיים מלא באנשים נהדרים שמקשטים את חיי הבוגרים, מחברות אמת שאין לשכפלן בשום דרך, מעבודה מתגמלת שקמתי אליה בוקר בוקר 13 שנה ולאנשים שבה באהבה גדולה, מקריירה מאתגרת, מחיים שלמים ומלאים.

כאן אין כלום שמשיק לזה, אפילו לא ברמז.

בהתחלה פה מצאתי את עצמי באבל מוחלט, לא הצלחתי להבין בכלל איך קרה שעשיתי פוס משחק על החיים שלי האלו, איך קרה שעצרתי את כל הטוב הזה ובגיל 41 התחלתי הכל מאפס. לא הפסקתי לכעוס על עצמי, על סובבי, לא להבין איך שיתפתי פעולה עם הסינגפור הזו ואיך זה שמצאתי את עצמי בקומה 25 ולא בגג אדום עם הבית האורניתי המקסים שלי עם הגינה והמרפסת, כשבחניה הסוזוקי המהממת שלי שקניתי לעצמי לגיל 40, בלי ערב עם הבלונדיניות שלי ובלי הצעדות הקבועות עם דבי של ה- 9 ק"מ שלנו.

ואז החלטתי שאתחיל את הדילים האלו עם עצמי- אם אחזיק מעמד כך וכך, אגיע לביקור בארץ באזור החורף. אם לא- אמשיך להתאמץ להיכנס לתלם עד הקיץ. שאהיה נחמדה גם לאלו שלא נחמדים אליי כל כך, שאכנס לתלם.
ואז הבנתי שלא יעזרו לי כל הדילים האלו עם עצמי, וזה מה יש.
אז הגיע הפוסט ההוא עם הדמעות, האבל, העצבים שלי שזה באמת כאן, ההבנה שכן, יהיה לי לא קל לשמר את החברות המופלאה הזו אם שני הצדדים לא יתאמצו לעשות את זה.
ואז הגיעה הקבלה.

וכן, לקח לי זמן להבין שאני המודל הקובלר-רוסי הקלאסי (לכו לקרוא, "מודל 5 שלבי האבל", אליזבט קובלר-רוס).

אי שם, בחיי הקודמים כשייצגתי צדדים בהליכי גירושין, ישבתי בפגישות ייעוץ, גישרתי, אי שם אז תמיד מצאתי את הצד שחשוב להגיד לו- לך תקרא על שלבי האבל, זה ייתן לך במה להיאחז. תדע שבסוף ההכחשה, הכעס, המיקוח, הדיכאון, אחרי כל אלו מגיעה ההשלמה, ויש למה לחכות, כי הקבלה זה השקט, זה הפלאטו, זה הניצחון.

והנה, פתאום גיליתי שאליזבט קובלר-רוס הייתה מבריקה, ושאני עצמי שכחתי להיאחז בה, כי הייתי צריכה לדעת שאחרי חודשיים תגיע הקבלה.

והקבלה מלאה בהרבה תהליכים פה, כי מצאתי לי פה חברות אמת מופלאות שיודעות היטב מה הן עבורי (לב לב לב), גיליתי משפחות מהממות ואנשים נהדרים שאני אוהבת לגמרי, יש לי פה את מי שמצחיקים אותי מאד ויש לי את מי שאני מוקסמת מהם, אני מסתגלת בינתיים לחיי גרושה מבבלי ומבינה שאני כבר לא עורכת דין ואירית לא בחדר מולי, מבינה מה ערכו של ספורט בחיי (הצלת נפשות, שגרה מבורכת), מודה יום יום למארק צוקרברג ואם הייתי יודעת מה הכתובת שלו הייתי שולחת לו ולפריסליה פרחים כל שבת, וגם לממציא הוואצאפ יש לי רק מילים טובות להגיד.

וגיליתי שאבא שלי יודע לסמס מהמם ומרגש עד דמעות, ושדבי לא פותחת את היום בלי לשלוח לי לב, שירדנה לא סתם הלובסטרית שלי, שהבלונדיניות שלי מנצנצות למרחוק, שפיליפ ושות' יודעים להריח את המצברוח שלי מקילומטרים ותמיד יודעים מתי לסמס, גיליתי איך נוהגים בצד ההפוך, גיליתי שאני כבר ערוכה נפשית להגביר את המוזיקה באוטו (ציוני'ס- הדיסק שלכם הוא האושר שלי), שלא יקרה כלום אם אנהג לאט יותר, גיליתי שוותק היא אשכרה תכונת אופי, ושיש אנשים שנורא אכפת להם שאהיה בסדר, גיליתי שאני מסוגלת לעוט בנשיקות על הדוור הסינגפורי, גיליתי אנשים שהמציאו את עצמם מאפס והם מאושרים.

גיליתי שיום שישי הוא היום הכי קשה נפשית עבורי אבל גם הכי כיפי, כי הגעגועים בו הכי מורכבים ומצד שני שיגרת השישי פה נפלאה, ומאז שלין התחילה להכין חלות שישי (שאגב, אני בכלל לא אוכלת) ושיש מוזיקה ישראלית בבית וריחות של ארוחת ערב הכל הרבה יותר משמח את נפשי.

וגיליתי שבשעה 12 בצהריים כאן אני פותחת את גלי צה"ל ופתאום הצליל של 7 בבוקר ו"בוקר טוב ישראל" זה ממתק, שהמדינה הזו יפיפיה ומסבירת פנים, שקארי זה ממש טעים ושהקפה פירורים המאפן של עלית הוא גורמה פה.
ולפעמים אני עוד מתכווצת מהמחשבה שכל פעם פה זה להתחיל מההתחלה וזה מעייף את הנפש, שצריך ללמוד מחדש לדבר סמול-טוק עם אנשים חדשים, להתרגל לזה שקוראים לי פה עילית (לא כיף), לספוג את הרגעים שיהלי מתגעגעת לגיל ולעדן ולרגעים שקשה ליונתן עם כל העומס עליו, ולא תמיד הכל דבש, אבל הרגעים האלו נסבלים.

ויש רגעים שאני תופסת את הראש כמו אתמול, באמצע הופעה של "אימאג'ן דראגונס" המאלפים בפורמולה וואן שהייתה פה בסופ"ש, כשהתבוננתי פתאום מסביבי בקו הרקיע הסינגפורי המאלף וקלטתי שאני חיה פה, או כמו היום כשקבעתי עם עדינה בסאנטק והנהג נסע 70 פעם ליד הגארדנס ביי דה ביי ומרינה-ביי סנדס שהם פרקטיקלי שניים משבעה פלאי תבל (טוב, מהרשימה שאני המצאתי כרגע, אבל אני מה-זה צודקת הפעם) ואני נוסעת לידם כאילו כלום, ויש רגעים שאני מתפקעת מצחוק כמו כשגיל חוזר מהעבודה אחרי שאשכרה הלך לרכוש 9 אבנים אדומות שכוהן הפאנג שוואי ביקש ממנו לרכוש ולהניח ב- 21 לחודש בשעה 12 במשרד (טרו סטורי, אני נשבעת).

ולאט לאט אני טווה את חיי פה, מתגעגעת מאד לחיי הקודמים, אבל חיה אותם לצד אלו החדשים.

וחיפשתי פה שיר לשלוח אתכם איתו ומצאתי את זה, נו, "שבועיים בעיר זרה", אבל אתם תדמיינו שאריאל זילבר שם "חודשיים" במקום שבועיים, ושהעיר קצת זרה ולא ממש, ועל ה"הא!" אפשר לוותר, לא כזה דחוף לי.

"קניתי כרטיס לטייל בעולם 
לברוח מהחמסין 
לנשום קצת אוויר, להתרחק מכולם 
מהאינתיפאדה ומהמסים 
ובכל מקום אליו הגעתי 
אמרו לי למלא טפסים 
מאיפה באת ולאן תלך 
ומה יש לך בכיסים 

ואחרי שכבר בדקו אצלי את המזוודות 
ולא מצאו אצלי דבר 
חשבתי אולי אפשר עכשיו להנות 
חופשי ומאושר 
בכל מקום אליו הגעתי 
נזרע כבר זרע פורענות 
הרגשתי את האדמה רותחת 
ואין כיסוי לפורענות 

שבועיים בעיר זרה 
שבועיים בעיר זרה – הא! 
בלי אף מכיר או מכירה – הא! 
שבועיים בעיר זרה והשמש מאירה"

גולת הכותרת של השבוע החולף היא דילן, הודי תוצרת פנג'אב, שף סינגפוריסט שדי מריר על הממשלה שלו פה (אבל מותר לו, כי הוא מבשל להיט).
כן, כן, אני יודעת לאן תיקחו את זה, דילן, הודי אקזוטי יליד סינגפור, שף שמבשל מאלף בחווה אורגנית מהממת בפאסיפיק, כן, כן, אני מבינה את הכיוון, אבל טינג! עמודו! דילן הוא פנג'אבי נחמד בן 50, לבוש כמו פנג'אבי נחמד בן 50 בחווה אורגנית, עם מכנסיי החקלאים האלו והבלאנסטונס שלא קשורים לכלום? נכון שפתאום זה פחות מסתדר עם מוזיקה רומנטית של חוליו איגלסיאס ברקע?

אז דילן לימד אותי לבשל כל מיני דברים עם קארי. לא, תקשיבו, קארי זה הדבר הכי טעים בעולם פה. קארי ירוק, קארי צהוב, קארי בלי צבע, סתם קארי זה דבר טעים נורא, וזה מאד מנחם, כי לפחות מצאתי מה טעים לי פה בקצה העולם.

כפי שכבר פירטתי לא אחת, הייתי שמחה לאכול פה יותר דברים, אבל המקומיים פה אוחזים בתחביב שכזה, בו הם קוראים למנות בשם האסייאתי שלהן, ויש להם בעיה קלה לנסות לתרגם לך מה זה בעצם. עכשיו העניין הוא שזה יכול להיות משהו תמים לחלוטין, או שיכול נניח להיות חתול (לא ממש, אבל הבנתם את הקטע) או צב (זה דווקא כן, סורי), ולכן יש לי בעיה לנגוס פה באוכל מקומי כאשר קרני, הפוד אקספלוררית הצמודה שלי, אלילת האי לענייני מזון טעים ומקורותיו, אינה לידי וסותמת את פי בהסברים מלומדים ש"רגלי צפרדעים זה טעים כמו עוף" (ולא מותק, אני לא אשתכנע לטעום את עוף הצפרדע הזה, כמו שלא אשבר עם פרי הדוריאן שמריח כמו גרביים רקובות אחרי מסע כומתה של גדוד 51 באמצע אוגוסט).

אבל קארי זה נחמד, כאמור, למרות שנראה לי שאוטוטו גם זה ימצה את עצמו.

אגב, יש שני אנשים בעולם שמסוגלים להנות מקארי אמיתי אותנטי שיכול להבעיר לי את הגבות מרוב שחריף- ירדנה שלי, שבשבילה כל החריף הזה זה עניין נחמד, אם רק יהיה וואסאבי חמוד ליד, וכמובן אבא שלי, שמבחינתו אם לא עלתה אש ולהבה מהמזון, עסקינן במזון שלא ברור מה הוא.
אגב, אני אומנם מתעלפת מהדבר הזה, אבל רוב הסיכויים שכשאני אוכל למשל קארי ירוק, תהיה לידי כוס מים קפואים, ואולי רכב כיבוי קטן כזה, אבל אני עוד מנסה לאלף את החיך שלי להתאפס על הטוב הזה.

אז רחלי היא האחראית פה לקחת אותי לדילן בחווה בקצה סינגפור, מה שחשף בפני את העובדה שיש סינגפור במרחק 40 דקות מהנקודה בה אני נמצאת- הפתעה גדולה. פתאום באמצע האי העירוני הזה, עם הקונדו'ס העצומים של 30 קומות ובנייני המשרדים עם עשרות קומות, באמצע המקום האורבאני הזה פתאום מתגלה שמורה, חווה אורגנית מדהימה, עם אנשים שחיים בטבע בהרמוניה מדהימה, כולל סיפורים של דברים במה בכך עת פגשו קוברה חמודה או נחש פיתון לא מזמן (כן, ברור, בול המידע שעניין אותי), בחוץ פזורים אינסוף עצי תבלין ענקיים, שיחים, צמחיה עצומה ריחנית מופלאה, ודילן אחד שמלמד לבשל את האוכל שלו באנגלית שלשם שינוי הבנתי (ואין לחשוד בכישורי האנגלית שלי, מיינד יו אול), מפציר בנו לא לרשום את המתכון אלא רק לזכור אותו ולעשות אותו שלנו, מפגין הבנה אינסופית באיך להפוך כמה דברים על השולחן לאוכל מופלא ומרתק. מצאתי את עצמי נשאבת להסברים שלו, לשיחה איתו, ליכולת שלו להבין את האוכל שעליו גדל ולאן לקח אותו.

חזרתי הבייתה אחרי היום הזה מוקסמת, פתוחה לעוד סוג מזון שלא עניין אותי דקה לפני, כשגשם מטורף מקדם את פניי בדרך הביתה, וחחחחחחחם. חם שאין דברים כאלה ואני באמצע מונסון. גשם גשם גשם גשם גשם גשם, בלי סוף מים עפים על האדמה, ואיך שנגמר הגשם, חכו רבע שעה ואין זכר בכלל לטיפה.

כל הזמן הזה, הגוף מסמן לעצמו שגשם זה מרק עוף, שתכף אכנס מתחת לפוך, שהאויר משתנה, הגוף לא מבין מה זו הגופיה הזו באמצע החורף, ובעצם זו אשליה. החום אותו חום, הגשם לא מקרר כלום, הלחות נותרת רגילה, מרק עוף זה רעיון גרוע במיוחד, ושמיכת פוך זה באמת רעיון טוב אם אזכור למזג את החדר ל- 16 מעלות קור.

ואז קמתי בבוקר אחרי עוד לילה גשום בטירוף, ומול העיניים שלי הופיעה קשת. לא אחת, שתיים. אשכרה קשת סינגפוריסטית, ואני ילדה של קשתות בשמיים, יש לקשתות אפקט מאגי עליי, אני מוצאת את עצמי מיליון פעם עוצרת בצד הכביש הישראלי ומצלמת קשתות, מאז שאני זוכרת את עצמי קשת בשבילי היא סימן ליום טוב, למשהו שמצליח לפזר עליי נצנצים של טוב, וככה התחיל לי הבוקר הזה שהמשיך לי שבוע באמת ממש טוב לנפש.

לא מיותר יהיה לספר לכם שהשבוע המשפחה שלי גדלה בטלויזיה מהממת שרואים בה כאילו האנשים פה ממש בסלון (כן, כן, ככה אני מעדיפה לחשוב על אדם לוין ממארון 5 ששר פה אתמול), ואחד הדברים הכי אדירים זה החיבור שלה למחשב, מה שאומר שאני מפזרת בבית עכשיו מלא מלא מוזיקה והכי כיף לי ככה, השקט כל כך לא אני, והמוזיקה מחזירה לי חלק מהדרך לחשוב בהיר.

באמצע השבוע דפק פה הדוור והביא לי את הלב של דבי אהובתי ששלחה לי חבילה שהזכירה לי מי היא בשבילי, טלי האהובה שלי חזרה מוייטנאם ועדינה חזרה מסרי-לנקה, נועל'ה עוד פה לפני חופשת מולדת (בכי בכי בכי), ליטל הפציעה לבוקר כיפי של בנות, שרון הגיעה ככה בספונטניות עם הבנים לערב כיפי לגמרי ובאחת בלילה קנתה איתי במוסטפא המצחיק הזה מפה לשלוחן ופירות יבשים, הבוקר היה אדיר בציון ברוך עם נועל'ה וחגית, ויהיה אדיר לא פחות בערב כשהבית יתמלא קולות שמחים עם אוכל של שישי שעכשיו לין ואני סיימנו להכין עם מייגן טריינור ברקע, ונו, ועם המוזיקה של הילד הזה, ג'סטין ביבר (אגב, לפני כמה חודשים שמעתי שיר שלו באוטו, שאזאמתי אותו ועפתי על זה שזה ג'סטין ביבר, באותו יום בערב גיליתי שיהלי שלחה לחברות שלה בוואצאפ את המשפט האלמותי "איזה בושות, אמא שלי שומעת את ג'סטין ביבר". טרו סטורי).

ושגרת השבת מתחילה להיכנס לפה, וברקע הכתיבה פה עדי האהובה כל כך מאורנית מסמסת מילים מושלמות, וירדנה שלי ואני עם הפילוסופיה על הגעגועים, ולא הצלחתי להחליף מילה עם לילו שלי או ווייפי כל השבוע כי הן בעולם המטורף היומיומי שלהם, והגעגועים ממשיכים להיות הטינטון הקבוע שלי, כזה שלומדים לחיות לצידו באהבה.

ובינתיים שולחת לכם את הטוב הזה שממלא לי את הבית במוזיקה, איך ליבי ער.

בוקר של יום ראשון פה שונה כל כך מהבוקר הישראלי.
תקשיבו, הסופ"שים פה זה סטארטאפ של החיים.
אז נכון, בשישי עובדים פה רגיל למדי, אבל משהו פה מאד הגיוני, כי כשחוזרים הביתה יש בכל זאת משהו מאד ישראלי בארוחות שישי פה, מתעוררים לשבת, יש יום חופש, ואז מגיע ראשון, הופ! שוב יום חופש!

לקח לי זמן להסתגל לעניין הזה פה, אבל היי, זה עובד, ועובד לא רע.

לאט לאט אנחנו מסיימים פה את הלוגיסטיקות הטכניות. בסופ"ש האחרון פקדנו פה את האקספו, שזו תערוכה מופרעת של קומות על קומות של טכנולוגיה, נחילים של אנשים מחפשים מדפסות (שגיל רכש בול באותו מחיר אגב לפני שבוע, אבל למה להתבלבל עם עובדות), מיליון מחשבים-לפטופים-מק'אמו-ושות', וכן, אפילו מה שחיפשנו- טלויזיה.

אובכן, חיכינו די הרבה זמן לאקספו הזה בשביל טלויזיה (אפילו שקלנו להמתין עד דצמבר לסיילים), אבל חאלאס, היינו צריכים לסמן גם על זה וי, אז הפצענו בתערוכה ואחרי אינסוף תיחקורים (יה רייט, 7.5 דקות והחלטנו איזו), התרחבה המשפחה ונרכשה טלויזיה קעורה יפיפיה וענקית של סמסונג שתפציע בביתנו ביום חמישי.
ועוד מטלה התאדתה מהיומן.

את בוקר יום א' פתחתי בפילאטיס של דין, וכן, זה מפסיק להצחיק אותי מה שהיא עושה לי.
תקשיבו, אני אשה מבוגרת. לא מזדקנת בחן. לא מבינה מה יוצא לה מכל מיני תרגילים בהם היא מאריכה לי את זרת ימין (תוך כדי נביחה "אתן מרגישות את זה?! כן או כן?!", נו, באמת, אשה, זו זרת! זרת!), והאמת היא שלא חשבתי שכל כך אשמח מביקור המולדת שלה בשבוע הבא בישראל, אז אוכל להתייחד עם שריריי הדואבים לפחות למשך שבוע וחצי עד שתחזור. אבל כן, יש למה להתגעגע, כי כשהיא לא צורחת עליי לא להפיל כדור שתקוע לי בין הברכיים שעוד נותרו לי (לא לאורך זמן, מסתבר), היא דווקא הכי חמודה ביקום, אז בינתיים אני סולחת לה, אבל רק בינתיים.

חזרתי הביתה מורעבת שאין דברים כאלה, ופשוט התחבקתי עם סלט וטחינה שלין ואני הכנו פה אתמול, מהזן נטול הסלמונלה.
אני מניחה שלא ברור לכם הטו מאץ' אינפורמיישן שלי פה על מה אכלתי, אבל בשבילי טחינה פה עם סלט זה החיים, האושר, זה לא אסייאתי (ואני לא סובלת אסייאתי לדעתי), ודווקא כי ביומיים האלו לין בחופש, הישראליות שלי פה מרימה את ראשה ואני אוכלת בבית רק ישראלי, ולא שום דבר שקוראים לו "בי-הון" או כל מיני שמות אחרים שמקפיצים את האוכל בהם.

בדיוק כשסיימתי את הטחינה-סלט-קפה-נמס-חרפה-עלית שלי פה, נועהל'ה שלי סימסה שנבוא לבראנץ' בנהר. וככה מצאנו את עצמנו ביום מקסים אוכלים יחד בשמחה גדולה על הנהר היפה פה, ומעבירים יום מקסים, ואפילו מצילים תינוקות פנדה במשחק מחשב קורע מצחוק שטליה, גאונה בת 5.5 לימדה אותנו.
שבנו הביתה כי יונתן היה צריך לעופף לפעילות פה בקהילה שאירגנו לתיכוניסטים באופן מופלא. אני כבר דמיינתי בעיניי רוחי את האיחוד המרגש שלי עם ההולנדיה שלי האהובה, כבר הכנתי בכריות את השקע לראש שלי, ואז צחי, אדמו"רי לעניין סינגפור והתפוצות, סימס ש'יאללה, בואו בספונטניות איתנו לראות את חגיגות ה- 150 למקדש שקר כלשהו, כי שורפים איזה דרקון'. נו, שורפים דרקון ואנחנו לא נבוא? פחחחח.

וכך מצאתי עצמי איכשהו באוטו, בדרך לחפש מקדש עם דרקון שבדרך להיות היסטוריה, פוגשת את צחי וזוהר ואת רחלי ושי, אוסף של מעיין נובע לכל דבר שקשור באי הזה, תענוג של אנשים.
בדיעבד ארגיע אתכם שאף דרקון לא באמת קיפח את חייו שם בחגיגה, אבל תקשיבו, העסק הזה של דרקונים רציני פה.

זוכרים את אל"מ רוקני מטקס יום העצמאות בצה"ל? אז יש להם רוקני לדרקונים. מישהו שזה כל מה שהוא עושה כבר מיליון שנה- קשיש נחמד שבונה דרקון של 40 מטר מקש וחבלים, משהו הזוי, עצום, אינסופי, גאונות של קונסטרוקציה. חצי שנה יושב קשישא ובונה דרקון. בחיי.

וכן, את הטקס אכן מתחילים בזמן, ופתאום תהלוכה שלמה של מאות אנשים נסערת מהפצעתו של הדרקון המטורף העצום הזה מפתח המקדש העצום שחוגג יומולדת 150 (כל כך צעיר וכבר במדים, אין לו מה לעשות בחיים?), הרעש, הצלילים, המוזיקה, הטירוף, הלהקה שנוסעת מאחוריו ועושה לו את הפסקול, כשעל הרכב הזה של הלהקה נעוצות חרבות ענק, ומהרכב בוקעת מוזיקה אותנטית מחרישת אוזניים.

40 מטר דרקון רוקד לידי, מסביבו להקה של רושפי אש עצומה, כזו שכל רשף אש שלה ממיס לי את מעט הנוצות שעוד נותרו על ראשי. אני מתבוננת בהשתאות, החויה הרב חושית הזו מטריפה את השכל, זה פשוט קסום.
בצד יש מופע של מתופף יחיד שממלא במה במיצג אש מטורף עם תופי ענק, ואני מגלה שאני לא מסוגלת להוריד מהמחזה הזה את עיניי, והמוזיקה ממלאת את כולי.
ככה שעה וחצי של מוזיקה מטורפת, דרקון בתהלוכה ענקית, מאות מאמינים טאואיסטים אחריו, ואחד אלוהינו.

ואחרי זה צחי ורחלי מגלים לנו את הפוד קורט המדהים של גיילאנג, ואני מגלה לעצמי שהמנה האהובה עליי בכל היקום הסינגפורי היא קארי ירוק עם עוף, ואני יכולה להזמין את המנה הזו כל יום כל היום, אם נתעלם מהחיבה הסינגפורית לשטות בזרים פה בתיאורי מידת החריפות (רמז: כשסינגפורי אומר לך "חריף רק טיפי טיפונת"- תדאג, אלא אם כן אתה ירדנה שלי שעבורה גם וואסאבי מופרע זה דבר נחמד ביותר סך הכל), ובעצם אפשר גם להתעלם מדו"ח החניה הלא ברור שהמתין לנו על האוטו, וככה חזרנו הביתה מאושרים ושמחים על היום הנהדר הזה שבאמת לא יכול היה להיות יותר טוב מזה.

אבל כן היה יותר טוב מזה, כי חצי שעה אחרי שהגענו הבייתה, אירית הפציעה אצלי בסימוסים המצחיקים האלו ששתינו יוכלות לנהל שעות, שנעים בין כתבי הגנה, חתולים או בין סוגיות ביהדות, וחצי שעה של סימוסים כאלו היו הפינאלה של הטוב פה.

יום טוב מסתיים לו פה, נינוח, שליו, שמשי ונעים, יום מלא בדרקונים ובאנשים נפלאים מסביב. מוכנה להתרגל תמיד לטוב.
וזה טוב.

את הבוקר התחלתי על הליכון בג'ים למטה, החלטה עקרונית חדשה שלי לחזור לעצמי, כי חאלאס, שיחררתי לעצמי את החזית הזו כדי למזער חזיתות, אבל די.
כרגיל, אני וחוש הניווט הקלוקל שלי- כמה כבר צריכה בחורה כדי למצוא את הכניסה לג'ים מתחת לבית שלה, ולא שיש הרבה אופציות, כן? הוא באמצע הקונדו צופה על הבריכה. כן, כן, עדיין מצאתי את עצמי רבע שעה עושה פטרולים מסביב פה, עד שבסוף התברר לי שחיפשתי את הכניסה בכל אזור, חוץ מהאזור הכי הגיוני שיש, כלומר מתחת לג'ים. בדיוק מתחתיו.
וכך מצאתי את עצמי בחדר כושר עם יפנית על הליכון שמעלה עשן כבר מכמות הקילומטרים שזאתי טחנה עליו.

אגב, יש פה איזה אישיו עם אסייאתיות- בשום שלב אין לדעת, ולו באופן קלוש ביותר, בת כמה אותה אסייאתית. היא יכולה להיות בת 18, בת 26, בת 32 או 44, אין לדעת, עד השלב שבו אותה אסייאתית פשוט מסתפרת קצר ואז היא תוך דקה בת 70 וזהו ונגמרת הדילמה.
גם כאן היה ברור שאין לי שום סיכוי לדעת בת כמה אותה יפנית חורכת הליכון, אבל יכולתי לנחש שהיא קרובה לשלב התספורת הקצרה, מה שהכניס אותי אוטומטית לדיכאון, שכן חרף גילה המרומז הבחורה הזו הייתה בהחלט מוכנה למירוץ אולימפי, בעוד אני מקסימום משתלבת במירוץ פאראלימפי.

תוך כדי אני קוראת קישור ששמה ורד המהממת מפה בפייסבוק שלה, מאמר מקסים מ"אלכסון" על מה שפעם קראו לו חופשת מולדת, התיאור הזה של רילוקיישנר שמפציע פעם בשנה בארץ, מה קורה לו בארץ בחופשה הזו ומה קורה לו כשהוא מחוץ לארץ, כמו נניח החשש שדברים ימשיכו בלעדיי, כמו שזה כל כך מוזר שהבלונדיניות נפגשות בלעדיי וממשיכות את חייהן ככה כמו כלום (וחוגגות למיכ יומולדת, ייאיי!), והרי היקום התהפך ולא יכול להיות שאני פה והחיים 'שם' ממשיכים רגיל. קוראת ונדהמת מהמילים המנוסחות היטב, מהתחושות המועברות במאמר הזה, מבחירת הדוגמאות שיושבות עליי חזק, ומוקסמת מתיאור הפערים הרגשיים שהמחבר היטיב לתאר, וחושבת לעצמי שהלוואי שיכולתי לשלוח לכל אחד מאהוביי 'שם' את המאמר שיבינו.

מולי בהליכון פרוסה הבריכה הענקית של הקונדו, שאגב, חרף אורכה האינסופי, גובהה לכל האורך הוא 1.20, שזו הנחיה סינגפורית שנועדה למנוע טביעות, אבל חבר'ה, מישהו לא חשב פה עד הסוף עם הקטע של לשבור את הראש מקפיצות ראש.
בעודי מתצפתת על הבריכה כשאני מקרטעת בקילומטר השני נניח, אני קולטת ממול את יפנית ב' שמה על ראשה כובע ים, ומתחילה להרביץ שם זיליארד בריכות כאילו כלום, בעוד אני כאמור מקרטעת לי שם בלי אויר, וחושבת לעצמי שאולי מדובר על אומה קצת קוקואית מחוויותיי כאן, אבל ראבאק, הם בכושר, ססססססאמק.

וככה, בשעה 9 בבוקר אצלי אני כבר מרגישה שחוזרת אליי ההליכה, שומעת בינתיים גלגלצ, מה שנורא מוזר, כי בעצם כשאצלי 9 וחצי בבוקר, בישראל 5 שעות אחורה. השדרניות לוחשות, מדווחות שהכבישים ריקים, שומעים את האולפן חצי רדום, ואין להן באמת מושג שם באמצע הלילה שבחצי כדור השני הן אצלי על באוזניות מחזירות לי את האויר, כשכל כך בוקר פה.

אחרי שיפנית א' מסיימת את ההליכון לידי ויפנית ב' בבריכה ה-96 שלה, יפנית א' קדה קידה מתוקה אליי, ומברכת אותי לשלום, ומשאירה אותי לבד בג'ים. תוך שניה אני מנצלת את הלבד הזה בחדר, ושולפת מהנייד את האוזניות ומפזרת בחדר מוזיקה גלגלצית בקולי קולות, מאיצה לעצמי את הקצב, ובאמת שנחמד.

ואז אני שומעת פתאום את אחד השירים שאני הכי אוהבת, "דה גירל פרום טייגר ביי" של דיים שירי באסי המדהימה.

לפניי כמה שנים שמעתי את השיר הזה לראשונה, והשיר והקול הזה הענקי הימם אותי. כמו כל דבר שמעיף לי את הראש- קראתי כל מה שאני יכולה על הטקסט הזה שהיה ברור לי שהוא בעצם שיר אהבה למקום שבו נולדה שירלי באסי, מקום פחשפה בריטי ששירלי באסי היא הייצוא האולי יחיד שלו, מה שנשמע הגיוני בערך כמו שמישהי תכתוב שיר אהבה לרמלה (נו אופנס, קוראיי מרמלה), אבל משהו בשיר הזה עשה לי בור ענק בלב.

וככה אני לבד בג'ים הסינגפורי הזה, מולי יפנית ב' ממשיכה לחתור בבריכה במרץ, מלזי אחר מנקה את הבריכה, אני כבר מדדה בקילומטר הרביעי, מוזיקה בקולי קולות בחדר, אני מקשיבה למילים ושוב זולגות לי הדמעות (הקורא אבא- לא להיבהל, סתם דמעות, לא קרה כלום), כי היא מרגשת, ואני שומעת את המילים האלו שלה:
"I bought a ticket to a lifetime, there's no denying who I am, forever young, I will stay, the girl from tiger bay"
ומוקסמת מהפשטות הזו של אשה ששרה על מי הייתה באופן כל כך אותנטי וכנה שמצליח להזכיר לי מי אני ומאיפה באתי ושלא בטוח שאני כל כך קשורה למקום הזה שאני חיה בו, ועדיין נותרתי עוד חצי רגל במקום אחר, וזה קצת מתחיל להרגיז אותי שזה ממשיך לנהל אותי ולא עושה סימנים של עזיבה.

וכמו כל שישי מאז שהגענו לחיי האלו אני חושבת על שגרת שישי הנהדרת שהייתה שלי כל כך הרבה זמן- הקפה בבוקר אצל יוסי עם החונטה של פיליפ (שם בדוי) ועשרות החברים המצטרפים כמו בכיסאות מוזיקליים לידינו בשולחן, הסופר הקבוע והקיטורים שהשירות בו נורא, הטיול הקבוע לגילה ויפעתי בחנות האהובה עליי ביקום, המפגשים האקראיים האלו בשמש במרכז המסחרי שכאן הוא אפילו לא האזור של הכספומטים. הקסם הזה שיש לו ריחות וצלילים ומולקולות של שישי בערב, משהו באויר שמשתנה החל משלוש-ארבע בצהריים ככה, משהו שלא באמת קורה כאן בדרך כלל.

ואני אורזת את עצמי מהג'ים כדי להגיע הבייתה כי עדינה האהובה באה אליי לארוחת בוקר (ובאמתחתה הפרחים היפים ביותר שיש, לב לב לב), ומהבית שלי עולה ריח מיוחד במינו. לין חשבה שישמח אותי מאד אם תכין לנו חלה לשבת, והנה, יש חלה מהממת בתנור עם הריח המדהים הזה שמתפזר לי בבית ומכניס היגיון בהכל פה, והדמעות של שירלי באסי מתערבבות עם הדמעות על פקקטע חלה לשבת שהכינה אישה פיליפינית מקסימה שמבינה מבלי שאגיד מה זה יום שישי.

ואחרי שעדינה מפזרת לי שמחה גדולה בבית כמו תמיד, אני מתפנה להחליט עם לין שנארח היום בערב, ושתינו מתחילות לבשל יחד בבית אוכל מלא אהבה ובית, צוחקות צחוק גדול כשאני מלמדת אותה את המתכון לעוף במלח (רמז: מניחים עוף, מפזרים סביבו מלח, הופ- מתכון!), הבית מתמלא אנשים נהדרים, ילדים צוחקים וחתולה אחת שנסה על נפשה ממקום למקום, והנה, נולדת לי השבת הסינגפורית עם האופי המיוחד שלה.
ויש לי את זה וזה נחמד, ולכם יש עכשיו את שירלי באסי, וזה נחמד לא פחות.

תפתחו רמקולים, תבינו למה ירדו לי דמעות ענקיות היום בג'ים, ושתהיה לכם שא-א-בת שא-לום:

עוד מעט חצות סינגפורי, סיומו של סופ"ש (שכאן הוא כולל את יום ראשון, הזיה שטרם הסתגלתי אליה).
כבר יומיים מתפוצצת לי אוזן ימין (אני בהכחשה אגב), ולכבוד השבוע החדש הבא עלינו לטובה לפני שעתיים הצטרפו לחגיגה אוזן שמאל והגרון, ייפי! כיף!

אם נתעלם מכל החגיגה הגריאטרית שאופפת אותי כאמור, חזרנו בערב מהפיקניק המסורתי פה של הקהילה לקראת תחילת השנה, אירוע רב משמעות פה לכל מי שחדש באי, כי לפחות בעיני זה בעצם החותמת הרשמית בדרכון של העולים החדשים לפה.
אגב, הקסם הוא שאין שום משמעות לעובדה שאנחנו חדשים פה- כולם מגיעים באוירה נורא נורא טובה- ותיקים ממש, ותיקים פחות ועד בואכה בשר טרי כמונו. כולם מלאים במלא גוד ווייבס, תכנון מרשים שהיה ברור ששווה יהיה לחכות לו.

אלא שכאן הבוקר יכול להתחיל שמשי וחם למות, ואחרי דקה פתאום עף עלייך גשם שבשיראל היו פותחים איתו מהדורות- ככה עשר דקות גשם גשם גשם גשם, הופ נפסק, הופ נראה שיהיה קריר, הופ לא, הופ עדיין חם למות, וחוזר חלילה.

אז הבוקר באמת התחיל יום מהמם לגמרי- שמש, 100 אחוזי הלחות היו דווקא נעימים למדי, בקבוצה הפייסבוקית של ישראלים בסינגפור בירכו על מזג האויר שהאיר פנים לפיקניק, והופ! מ- 12:00 בצהריים עף פה גשם כאילו ינואר בישראל, אבל ינואר מופרע כזה, עם נחלים שוצפים שממלאים את הכנרת.
לקראת ארבע, השעה היעודה לפיקניק, הבנו שטוב לא ייצא מזה, כי מאיה ואופירה כבר הגיעו ליעד ואיך לומר- ראו כי (ר)טוב.
אפילו לא טרחתי להתלבש ולהתארגן כי הייתי בטוחה שיתבטל וזהו, אבל לא, שתי המצוינות האלו פשוט ריבעו את המעגל, עלו על הנקודה הבודדת באי שלא שמעה על הגשם, וחישבו מסלול מחדש לגנים הסינים והיפנים באי, שזה עוד פארק מפיל לסתות שרק אלוהים מבינה איך יצרו את הפארקים האלו באמצע העולם.

חובתי לאומה היא לדווח שלא הייתה בגופי ולו עצם בודדת וקטנה שרצתה לקום מהספה ולצאת לשם אחרי שבראשי החלטתי שבוטל האירוע, אבל אז אופירה הגאונה שמה תמונה עם הכיתוב הכי פולני שהמציאו "רק אל תעשו לי הקיץ של אביה" פלאס צילום של השולחן הענק מסודר ופארק ריק, וטינג! הפולניה החומלת שבי התעוררה, והחלטתי שרק זה חסר שהיא ומאיה יהיו שם לבד עם קערת הסלט ובקבוק השתיה. יה רייט, ליטל דיד איי נואו.

אחרי נהיגה אינסופית לשם (הסטנדרטים שלי השתנו באופן מחפיר, נהיגה של 20 דקות היא כבר עניין לדווח עליו, 30 דקות זה כבר סוף העולם כי מישהו השתגע בסינגפור), לרבות מלחמה אינסופית עם הווייזית והג'יפיאס הסוררים שסירבו בצוותא חדא בסך הכל לכוון אותו לחניה של המקום הזה, נחתנו בלוקיישן החדש. איחור סביר למדי של שעה וחצי בסך הכל, אבל מי סופר (רמז: ספרו).

עף לי הלב. מלא מלא מלא אנשים, מקילומטרים ראינו אותם מרוכזים בפארק. דין המשוגעת, אהובתי הזו שבאמאשלי יש לה קוצים במילימטר הטוכעס הפיצי הזה שיש לה, כבר עושה שם הפעלות, כולם במינגלינג משגע, שומעים צחוק למרחוק, ילדים על קורקינטים וסקייטבורדים וכל מיני וואטבאר דברים נוסעים על גלגלים כאלו, כדורים על הדשא וגוד ווייבס. בחיי.

והנה באות לקראתי הפנים המחייכות של איילה שהגיעה ואמרה "אה, סוף סוף אני רואה אותך" (וגילתה לי איך זה שאנשים קוראים אותי ורואים דברים שאני אפילו לא ידעתי, טפו, תבורכי) ואיזה חיוך, איזו לבביות, ואני מבקשת להכניס לפרוטוקול שבעלה החמוד הזה אמר שהוא קרא אותי ושאני "ממש אשה מצחיקה", מה שגרם לליבי לעוף למעלה משימחה, איך שיטיתי בו! הא! (ולפרוטוקול #2- אני לא רק מצחיקה, אני קורעת! הורסת מצחוק!).

ואחרי נורא מעט זמן החשיך והופ, במופתיות מדהימה תם הטקס, ובדרך חזרה לאוטו עוד קלטנו את ההזיה המופרעת שבה נחיל אדם עומדים באמצע הפארק, אנשים מבוגרים לרוב, טלפונים שלופים, והאידיוטים צדים פוקימונים! נחיל אדם! משהו לא שפוי ממש. ככה תקועים בקרן פינה בפארק, וצדים פיקאצ'ואים.
מיותר לציין שבכורי הגאון נעמד גם הוא לידם עם הנייד, וככה מילמל בקול שמצא איזה נדיר או משהו, וככה גרם לכל עדר הציידים המופרעים האלו לעוט על מיקומו, ובכך לפנות לו את הדרך. אמרתי לכם שהילד מחונן או לא?

והכל יכול היה להסתיים ככה בפשטות, אלא שאחרי שחזרנו הביתה, נולי שלי היפה והקטנה חטפה את משבר הגעגועים לארץ.
נכנסה אליי לחדר בוכה דמעות ענקיות, קשה לה. היא מתגעגעת לחברות בארץ ואני בוכה איתה כי אין לי איך לעזור לה ואין לי שום שקר אופציונאלי למכור לה שיקל עליה.
וישבנו שתינו מלטפות ומייללות, כל אחת על חברותיה שחסרות לה כל כך, והחלטנו שהיא תנחם אותי ואני אותה, והיא לקחה עליי אחריות ואמרה שנלך לשטוף פנים יחד ושאחמם לה פסטה.

וככה הגיבורה הקטנה שלי התרוממה כעוף החול, ובדרך אספה גם אותי.

ילדה בת 10 עם כוחות על. סופרגירל שלי הקטנה.

מחר יום חדש. אוספת את עצמי להולנדיה, הולכת לצפות את האוזניים בטון טיפות אוזניים או מה שלא הבאתי איתי מהארץ. נתראה בבוקר. ביוש.

הראשון לספטמבר.
היום הזה שבו הרגשתי במלוא העוצמה איך ליבי במזרח ואנוכי במערב.

כבר מאתמול הפייסבוק שלי התמלא בהורים מתרגשים, סופרים דקות, תיעוד של עשרות ממים קורעים של הורים שפרקטיקלי טורקים את השער על הילדים מאושרים למות, מהשקט הזה של סיום החופש הגדול הזה. זיליארד תמונות ילקוטים ממתינים ליד הדלת.

אני, להזכירכם, כבר 3 שבועות אחרי שהתחילה פה שנת הלימודים.
שנה ראשונה שבה בראשון לספטמבר אני לא בסופה של פגרת בימ"ש, שנה ראשונה שאין תמונת תחילת שנת לימודים בגינה היפה שלנו בצד שהשמש לא שורפת לי את התמונות, שנה ראשונה שבה אני לא יושבת בשמונה וחצי אצל יוס בקפה (פיליפ, נבי וענבי אהוביי, ת'געגעת), שנה ראשונה שאין לי את התחושה המתוקה הזו של היום המיוחד הזה שאני בבית מחכה לשובם של הילדים מבי"ס, כמו אמא כזו של בית.

יש לי פור של 5 שעות על בית ישראלי ממוצע פה, מה שבעצם הפך את 11 בבוקר וצפונה שלי פה לטיפטופים (בואכה מבול) של תמונות של ילדים יפים, מרוגשים, לבושים חגיגי בחולצת בית ספר לבנה מבהיקה עם סמל בית ספר. דווקא את התמונות האלו הצלחתי לצלוח בכבוד מעורר הערכה, לא יללתי הרבה בלב, אבל הבלונים, התמונות של הבלונים הכחולים, התמונות האלו עשו לי קוועץ' בנפש.

שנה ראשונה בלי הבלונים הכחולים של אורנית כמו בכל ראשון בספטמבר. מי ידע שיהיה לפקקטע בלונים כזה כוח מאגי עליי.

כל ראשון לספטמבר, למרות שזה ככה כל שנה, אין הפתעות, כל שנה בראשון לספטמבר באורנית שלי אנשים פותחים דלתות, מלווים את הילדים לרחוב, וכל מה שרואים מסביב זה מיליוני בלונים כחולים. על ידיות של מכוניות, על גדרות, על שערים לבתים, על עצים. בכל מקום בלונים כחולים.

מכירים ריח אורנים כזה שמעיף אותך לאיזה טיול של פעם? ריח של מרק עוף בחדר מדרגות שמזכיר בית? בושם שמחזיר אותך לאהבה שהייתה? אלו הבלונים. הם תמיד ביום ספציפי, תמיד יש ביום הזה שמש טובה, תמיד הגינה מאירה פנים בבוקר הזה, כולם מחייכים מסביב, גוד ווייבס.

ונעה הסיסטר שלי שלחה לי תמונת בלונים בבוקר, ידעה מה היא מראה לי, ודבי צילמה לי, והתמונות זרמו אליי, והפיד שלי התמלא בתמונות של הטוב הזה, וממש ראיתי והרגשתי את השמש הראשון לספטמברית הזאת מלטפת לי את הפנים, ואת הצלילים של היסודי הדתי שמול הבית שלי עם הקול של המנהלת הצרודה תמידית שם, ואת כל השמח הזה של תחילת השנה.

וזה בדיוק הרגע הזה שמתחיל להיות חוקי לברך בשנה טובה, ולהתפעל מכל הילדים האלו שבגרו לנו מול העיניים, גבהו, יפו, התעצבו, להסתכל על אימהות כמוני שצועדות עם אותם ילדים שהיו פיצים יחד עם הילדים שלי בג'ימבורי, ופתאום יותר גבוהים מהן (הקוראת בתחי- את לקחת את הקטע הזה רחוק מאד, תודי).

הבן שלי היה צריך להתחיל היום את התיכון החדש בישוב, שהיה הבייבי שלי. יותר משנתיים עבודה יומיומית שהשקעתי עם האנשים הכי טובים שיש על הקמת תיכון שיהיה לנו בישוב, עם חזון, עם שכל, שעות אינספור על ניסוח כל אות, שעות של השקעה ואהבה על תיכון שנפתח ואני לא רואה את זה. כשסיפרנו לחברים בישוב על הרילו, אחת הבדיחות הייתה ששרפתי את המועדון והשארתי לכולם את התיכון וברחתי, מה שהממממ, ייתכן שנכון, אבל טוב, נו, קצת פחות.
והנה יונתן עכשיו מאחוריי בשיחת סקייפי עם החברים האהובים שלו, מקשקשים על התיכון (שקר מוחלט, המילה היחידה שהם סיפרו על התיכון היה שהיה יום "רגיל". לך תבנה מדינה ככה). הם בתיכון. אדרי ונועה ושחר ומעיין ואלון וכל הילדים המהממים האלו שגדלו לי בבית. הם בתיכון, ראבאק.

יהלי ומאיושה קשקשו עד לפני שעה את הקשקשת הקבועה שלהן, ומאיושה סיפרה לה כמה הורגש בחסרונה בכתה. אחר כך עוד קצת זמן עם עדן שלה. ראיתי על יהלי את המבט, אולי בילבול כזה, אולי בשניה הבינה מה באמת קרה פה, והיי, היא תמיד הייתה לייט בלומרית, אבל אני כל כך מקווה שזה עבר לידה מבלי ששקע.

פשוט לא יאומן שאנחנו 18 שעות ממה שהיה המקום שלנו, החזית המיטיבה שלנו.

ופה, השגרה שלנו, ושגרה זו ברכה.
הילדים משכימים כל בוקר- מקלחת בוקר ומדי הפנימיה השוויצרית, לין מכינה להם את האוכל המפונפן ביותר שיש לבקשתם (סופר סטייל ליונתן שמשום מה ממשיך להתעקש על שנגוויץ חביתה, גו פיגיור), קצת מוצי פוצי עם הסינגתולה, והופ, מעופפים למטה לסקול באס, וחוזרים הביתה בארבע ורבע.

ליונתן יש כאן חבורה מאלפת של חברים משובחים מהשכבה (היקום פיצה אותו על החבורה המדהימה שנותרה בישראל), ויהלי עוד מדשדשת פה לאט לאט ועוד לא מצאה את האחת שלה בשכבה (קצת בעיה כשאת בכתה של שלושה תלמידים, כשאת הבת היחידה), אבל עומדת בזה בגבורה.

אני פה מיום ליום מגלה עוד ועוד נשים מופלאות, יותר ויותר מוצאת לי את הקרובות והאהובות ביותר עליי שהן לי חברות אמת פה, נהנית ממה שקורה כאן בחברותא (היה לנו פה אפילו ערב סרט למות מצחוק), והקטע- הן קוראות לי פה "עילית". אפילו הפסקתי לתקן אותן מרוב ייאוש, אבל זה מצחיק אותי למות.
שנים שאני לא עילית, שנים שכשקוראים לי בשם הזה אני חוששת שמנהל הבנק בקו השני נניח או ממזכירות בימ"ש, והנה, פתאום אני עילית פה, ואני עוד תוהה אם לספר להן שליתי היא המגניבה ועילית קצת פחות.

אז לפני שאני מתעופפת פה ולוחצת על "שלח", רק שתדעו שחיפשתי לכם שיר על בלונים. יצא שהתלבטתי בין שיר של דודו אהרון או יובל המבולבל. משכך, חשבתי שיהיה פחות דחוף פה העניין הזה של לפנק אותכם עם שיר.

שנה טובה, אהוביי, תהיו טובים. מתגעגעת.

אז ככה, קחו אויר, מידע לא פשוט לפניכם.
אני, אני, בחיי, אני נסעתי היום באוטובוס. היה סבבה, אגב, אבל כן, אני נסעתי היום באוטובוס.

כל מי שמכיר אותי יודע שמדובר בעניין לא פעוט, שכן הפעם האחרונה בה קרה כדבר הזה, ככל הנראה הייתי על מדים, בדרך אל או מרמת הגולן. כאן לא צפוי שאהיה על מדים ו/ או בדרך אל או מרמת הגולן (אלא אם רמת הגולן מוקמה מחדש באיזור אורצ'ארד הסינגפורי, מעוז השופינג הכי טוב שהמציאו).
אובכן, הגיע הזמן להתמודד עם עניין התחבורה פה על האי, עניין שאני מרבה לחקור מאז שהגענו.

מזה למעלה מעשרים ודי הרבה שנים אני מולחמת לכלי רכב. תמיד נוהגת באושר גדול ממקום למקום, איפה שהוא תמיד ברקע יש לי מוזיקה כיפית באוטו בדציבלים של אחוזת ראשונים, הרוח מתבדרת בנוצותיי, וכיף כיף כיף לי בלב. המחשבות תמיד מסתדרות לי בנהיגה, יש לי את השקט שלי, זו מן תחנת מעבר עבורי שעושה לי נפלא בלב.

אלא שפה כידוע השתנו לי העניינים.
זה לא שאני צריכה עכשיו שקט, לא צריכה תחנות מעבר מבית קפה או סיבוב עם חברה עד הבית.
העניין הוא שכאן הנהיגה מעיקה עליי עדיין, אומנם הרבה פחות מההתחלה, אבל כן, 90% מהנהיגה אני עסוקה בלשים לב שאני בנתיב שלי (יש לי תחביב לשתות את הנתיב הימיני לי, גיל פחות מת על התחביב הזה), מוזיקה פה לא באה בחשבון כי אני מקשיבה באדיקות לכל נשימה של ההיא מווייז שמכוונת אותי, והאמת היא שממילא המוסיקה פה באוטו זה גהנום אנבליבאבל, שכן לגיל יש פה איזו תחנה חביבה שאיכשהו תמיד משדרת שירים משנת 95 (ולא שברור לי מה השוס, שכן מדובר על שנה גרועה במיוחד למוזיקה העולמית, מסתבר), וכך קורה שאם כבר הדלקתי רדיו, רוב הסיכויים שווסט לייף ברקע (בחיי), בלינדה קרלייל או רונאן קיטינג שר את השיר מנוטינג היל או משהו כזה.

כפי שכבר ציינתי פה לא אחת, הנהיגה הסינגפורית הפוכה לחלוטין לנהיגה הישראלית, ומתנהגת לפי השיטה הבריטית-
אתה נכנס לאוטו בצד ימין, מעביר לדרייב עם יד שמאל, האיתות בצד ימין, הוישרים בשמאל. פגשת אי תנועה? סבבה, כנס אליו בצד שמאל ותקיף אותו עם כיוון השעון. רוצה לצאת מהאי תנועה? סבבה שוב, צא ליציאה השמאלית שלך. אהההה, צריך יו-טרן? הוא בצד ימין שלך. שוב, לכיוון השעון. כיף!

אה, ויש לי פוביה חיננית פה מפניות ימינה. בחיי, נשבעת לכם.

הקטע של הפניה ימינה פה זה כבר פחות כיף. מספיק שאני עם הווייז, נכנסת לרחוב ורואה שהפניה הבאה היא ימינה (גם אם היא בעוד 2.7 ק"מ) כדי להאיץ לי את הדופק עד כדי דום לב.
אני מוכנה לנהוג שעות, שעות, רק שהדרך תהיה ישר או שמאלה. ימינה? תירו בי וזהו.

לו הייתי מבשילה טכנולוגית ומצרפת סוף סוף תמונות פה, הייתי מראה לכם את הכיף הזה בפניה ימינה, כדי שתראו איזה יופי:
אתה עומד בפניה ימינה, ממתין לירוק. הופ, יש ירוק. תפנה? אה, פחות, כי יש ירוק גם לאלו שבמסלול מולך, שממשיכים ישר. אם באמת תפנה ימינה כי היי, יש לך ירוק- רוב הסיכויים שיהיה לך יום פחות נחמד פה עם תאונה חיננית.

אז שכשיש ירוק ימינה (וגם זה רק בחלק מהצמתים וזה רק עניין של ניחוש באיזה כן ובאיזה לא), אומנם יש ירוק, אבל בעצם זה ירוק בכאילו, זה מן תן זכות קדימה לאלו שבאים מולך ועשויים לפרק לך את האוטו. ואז מתחלף הרמזור לאדום, והרמז הוא שהופ, אתה כבר לא יכול לפנות ימינה, אבל טינג! מתגלה אאוט אוף נו וור חץ ירוק קטן וסמוי, שצריך משלחת חיפוש עבורו פלאס משקפיים טובות במיוחד.
עכשיו אגב הכיף לא נגמר, כי הפניה ימינה הפוכה מהפניה הישראלית, היא פניה לחלק המרוחק בטירוף מאיפה שנכנסתי לצומת.
מבולבלים? גם אנחנו.

וכן, יש לנו ג'יפ הונדה שחור, חתיך וכיפי פה שאין לתאר, והוא חמוד ומסביר פנים, אבל באמת שיותר נוח לי עדיין פשוט להסתובב פה בשיטה הסינגפורית המעולה של התחבורה הציבורית, כזו שבאמת אין לה הרבה מתחרים.

תוך שניות פה מזמינים מונית מזיליארד אפליקציות סופר נוחות- יש את גראב, יש את קומפורט, יש את אובר ואובר-פול, צריך לעשות הובלה לא גדולה? סבבה, תכיר את גו-גו-וואן, שזה אובר של הובלות (סטארטאפ!). האוטובוסים פה מעולים שבמעולים, וה-mrt זו הרכבת תחתית המעולה פה, ומכיוון שהניוטון הזו שלי יושבת לה בכיף על נקודה מעולה באי, יש לנו כאן תחבורה ציבורית בלי סוף (אנחנו פרקטיקלי דקה מתחתנת רכבת פה,), והאמת היא שבפרמטרים ישראלים היא עולה משהו כמו שליש מתחבורה ציבורית ישראלית ממוצעת, אם לא פחות.

אז כן, שקלנו בשלב כלשהו לקחת לי פה רכב בליסינג, אבל חישבנו וחישבנו (שקר מוחלט, זה גיל חישב, אני מקסימום לא הפרעתי) והגענו למסקנה שאם אשלב נהיגה פלאס מוניות, לא אגיע לחמישית תקציב מתקציב ליסינג פה, ולכן, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! הגיע זמני כאמור לעשות את חניכת נסיעת האוטובוס הראשוני שלי, עם אהובת ליבי, נועה.

וכך עשתה לי הנועה שיעור פרטי עם גוגל מאפס טרם התחלנו את המסע הארוך ארוך ארוך של 7 דקות ארוכות (פחחחחח) של נסיעה מהבית שלי לאורצ'ארד.
בינתיים אדווח מניסיוני העשיר של 15 דקות נסיעה טוטאל בתחבורה הזו, שהנהג הסינגפורי לא ממש טיפוס של האוו דו יו דו ושות', יותר מתעניין בקטע הזה שתזרוק (בחיי) את הסכום המדויק של הנסיעה לקופסא המיוחדת שלו (כי אין עודף, גם אם שמת כפול 17 מדמי הנסיעה), שאפשר לעקוב אחרי המסלול וזה מאגניב שאין דברים כאלה, ושזה עולה משהו כמו 1/12 מעלות מונית נניח לשם, שזה שיקול.
אז נסעתי באוטובוס. מאגניב.

אז יצא פוסט משעמם שאין דברים כאלה, אבל צ'מעו, אני מרוגשת נורא. מי שלא מבין מה זה השינוי המוחלט הזה מלהיות אדון לעצמך, עם הרכב הצמוד, המוזיקה באוזניים והרוח בנוצות, לא יבין שהיום, חודש וחצי אחרי שאני סינגפורית לייט, היום עשיתי משהו שונה לחלוטין ממה שעשיתי כל חיי הבוגרים. וזה המון.

באופן מופרך מתברר לי מרגע לרגע שכמו כל ישראלית טובה, גם אני עושה פה אידיאליזציה לישראליות, וכמעט מסרבת להרפות.
אני מניחה שכל פסיכולוג טוב יוכל להגיד ולהסביר שיש פחד להרפות בשל החשש להיעלם מהתודעה 'שם', וכנראה שזה נכון.
אכן החשש הזה גדול מאד עבורי, ואכן, קשה לי מאד להרפות, ואכן, אחרי עיון בכמה מהפוסטים שכתבתי לאחרונה אני מבינה שאני אלופה באידיאליזציה לישראליאנה, כאילו מי ישמע- עשיתי רילו לאנגולה.

החלופה, אגב, גרועה פי אלף בעיניי, הדמוניזציה לישראליות עושה לי רע בלב, כבר שמעתי את יהלי מסבירה לנהג מונית ש'סינגפור מאד יפה ונקיה וישראל פחות' ונשרפו לי האוזניים מהקלות שזה יצא ממנה פתאום, הייתי מילימטר מלהשמיץ פה את ביבי ואת כל הפוליטיקה הישראלית עד שעצרתי את עצמי מליפול למלכודת הזו.

לאט לאט משתקפת אצלי הריאליות- אני מתחילה להודות ביני לבין עצמי שלא כל כך רע לי פה כמו שאני חוששת להודות בפני עצמי לא מעט, והיי, יש כאן כמה דברים שקרו לי השבוע הזה שגרמו לי להבין שסינגפור הוא אי בודד שאליו לקחו פשוט את ישראל, והופ, הרגשתי שפיצחתי את השיטה!

דוגמאות, ליתי, דוגמאות, אי אפשר ככה באויר (טוב, נו, כופפתם את ידי):

טוב, נתחיל מההכי טריוויאלי פה, שכן כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הססמנים הקלאסיים לנוכחותי בכל מקום שהוא, זה שאני מכירה בכל מקום איפה יש שירותים, שכן יש לי שלפוחונית בגודל גרגר אורז (או כמו שהמזכירה המושלמת שלי פעם שאלה "להכין לך קפה או לשפוך אותו ישר לשירותים?").
השירותים פה זה הברקת המאה- נקיים, קיימים בכל מקום, יש מיליון מהם, והשוס- הם פשוט מורידים מים בעצמם, בלי טובות, ככה עצמונית. אין מצב שתיכנס לשירותים סינגפוריים שלא הורידו לעצמם את המים חמש פעמים עד שנכנסת, שזה כיף כאיופאק, ועודד אותי אגב לעשות מרוב התלהבות אינסוף ניסויים בשיטה הזו בימים הראשונים שלי פה.

עוד דוגמא?
ההורות שלי ודברים שקורים לי פתאום- מאמא עורכת דין עובדת במשרה מלאה, כזו שלא ליוותה מעולם את הילדים לטיול בי"ס נניח (זו המחלקה של גילגלעד), מצאתי היום את עצמי מלווה את היורשת לטיול בית ספר במרכז התרבות ההודית פה. כן, כן. למקרה שלא סיפרתי כבר (כאילו שאני לא יודעת שלא סיפרתי, נעשה את עצמנו) הבית שלי מצוי אולי 5 דקות שלמות מליטל אינדיה, זו עם קניון מוסטפא מפוסט ישן שלי, זו עם הטקה-מרקט המהמם, שוק מטריף שקרני, הפוד-אקספלוררית הצמודה שלי לימדה אותי כל מילימטר בו.

באותה ליטל אינדיה, הפתעה- מרכז תרבות הודו. דווקא מגניב, מוזיאון נחמד למדי. הכתה של יהלי (הגדרה מעניינת לשלושה ילדים ומורה) הייתה מתוקה להפליא, כל ילד הסתובב עם דף עם שאלות להשלמה, והמורה וידא שהם יודעים אלו תשובות בדיוק לרשום (אין, מורה אליפות עולם, מיסטר קאליי המלך).

סמי של שרון (האקספאטית האלופה שלנו פה), אבא של עומר מהכתה של יהלי (שימו לב, לפי החישוב הזה, הישראלים פה מכסים שני שליש כיתה, כן?) ואני הגענו יחד ללוות את הטיול. שנינו אוחזים באותו הומור משעשע ויכולת לעקם פרצוף בלבביות על אותם דברים פה, שנינו ישבנו בסבבה עם הילדים לאכול בטקה-מרקט, שזה משהו שבחיים לא היה עובר בישראל- דמיינו בי"ס שלוקח את כל שכבת ה' לאכול בסבבה בשוק מחנהיודה למשל.

והשוס? כשהילדים חזרו לבית ספר בצהריים, סמי ואני, כמו שתי זקנות מרוקאיות, אשכרה עשינו סיבוב שופינג בשוק המהמם הזה. אי אפשר להסביר את האושר- אני, פסגת האשכנזיות העילאית המתנשאת, אני עשיתי היום קניות בשוק, ושרדתי לספר.

גם בית הספר של הילדים פה מעיף לי את הראש ברמות של הזיה.
איפה נשמע בית ספר כזה שבחודש מצליח להביא אותי אליו אולי 10 פעמים כבר, כל פעם לדבר אחר, כל פעם יום עיון-אוריינטציה-הכרות עם הצוות-חוגים ושות', פעם לו ופעם לה, שום דבר לא מריח מחובבנות, בית ספר עצום, חדיש, מדרגות נעות של קילומטרים, כיתות מדהימות, מורים שכל אחד עם פז"מ מופרע של הוראה עולמית, אין אף מורה 'סתם', יש רפרנט לתוכנית לבגרות, יש רפרנט לבדיקת התייצבות כל יום, יש רפרנטית לטפסים ולסיוע לתלמידים למלא חומר, יש את מיס איימי שהיא רפרנטית לנפש הילדים שמוודאה שכל ילד מוצא את עצמו, יש אתר אינטרנט (עובד! זה מטורף!) שמתפעל את כל הלמידה ומאפשר להורים מעורבות מדהימה, אפס בעיות משמעת.

יונתן ואני סיימנו עכשיו שיחה שבה הסביר לי איך הבית ספר הזה גאוני, יהלי לומדת בו באופן הכי מכבד שיש את השפה מאפס, הכל נועד להפוך אותם לאנשים חושבים, מעורבים, משקיעים. חודש וקצת פה ואני רואה ילדים שמחים, מעריכים, קשובים.

הנהיגה פה, עוד משהו שאני מסתגלת אליו יותר ויותר, למרות שהוא מאלץ אותי לזנוח כל אינסטינקט שרכשתי אחרי יותר משני עשורים.
הכל פה הפוך- המסלולים, ההגה, ההילוכים, האיתות (ולא, איתות בווישרים לא נחשב), כיכר התנועה, היו-טרן, ועדיין- זה עובד. איכשהו נוהגים פה יותר לאט (אבל הם לא הכי חמודים שהמציאו, אין להתבלבל), אני מצליחה לאט לאט להשתלט על הנהיגה תודות לווייז הגאוניים, וגיל שנסע השבוע לוויטנאם הודיע לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאנהג גם לבד השבוע, וצדק.

והבחורות המצויינות שמקיפות אותי פה. אלו שידעו השבוע שיש לי יומולדת, לקחו על עצמן לארגן לי יום מופלא מלא טוב, לא איפשרו לי לשקוע ביגוני על העיתוי הזה של יומולדת חודש אחרי נחיתה, לא נתנו לי להתיידד עם הלבד החדש הזה פה.
הבחורת המצויינות האלו שישבו איתי בארוחת צהריים שמילאה את ליבי באושר ובטוב, נועה שיודעת לקרוא אותי כבר כמו ספר ואוחזת בצחוק הכי יפה ששמעתם בחיים, תאיר המדהימה הזו שהביאה לי את הבלונדיוניות שלי שלא שכחו ולא ישכחו לעולם שיש סניף סינגפורי שמתגעגע אליהן, טלי המהממת הזו שהתאהבתי בה עד מעל לראשי שעשתה לי את הערב הכי מהמם שהמציאו ביקום עם מני-פדי מצחיק ומוצלח (שגם לנו להיפרד מכיליה בריאה וטובה) וארוחת ערב שהיה בה הכל מושלם.

והסינגתולה הזו שעושה לי בית שמח וגורמת לי לתהות פעמיים ביום מי אימץ את מי פה, הילדים האלו שלי שמחזירים את ההשקעה בדי הרבה שעות צירי לידה שהוצאתי עליהם, גיל ששמח בעבודתו וקם מאושר כל בוקר, ובאופן כללי-
אם שאלתם מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד, אז יש לי תשובה מוכנה- לקחתי את ישראל שלי לסינגפור. לא רע סך הכל.

קצת יותר מחודש אחרי הגעתנו לאי, מתגנבת לה השגרה בהתגנבות יחידים, ככה, מבלי שארגיש.

אחד הדברים הראשונים שברורים לנו פה הוא שלא המצאנו כלום- לא את העליות, לא את המורדות, לא את המינהלות שקיימות פה בתלאפים, לא היינו הראשונים שחוו פה כלום, ובוודאי שאנחנו לא האחרונים.

בינתיים קרה מה שייחלנו לו ימים רבים, הבית נראה כמו בית, המכולה נפרקה ברובה וחלקה עוד מתבונן בי ארוכות מדי בוקר-צהריים-ערב, ואני עומדת בסירובי העיקש (בינתיים) שלא לסיים את הפריקה, ולא שיש סיבה הגיונית לזה, פשוט ברור לי שהחבר'ה בארגזים שייכים לקומות גבוהות בארון, ואני, מי שיודע ומי שלא- 1.57 מ' ביום ארוך שלי.
הגבוה מבינינו שכן מגיע לקומות הגבוהות הארון נמצא כבר בנסיעת עבודה בוייטנאם כל השבוע, מה שמותיר אותי עם התירוץ המצוין הזה שמסביר, לפחות לי, למה הארגזים ישארו בחדר בינתיים.

גם הילדים כבר במסגרות כמעט 3 שבועות, ופה אני באמת מוכרחה להודות שכל מה שאמרו לי על טיבם ועל טיבעם של ילדים לעבור את התהליכים האלו- הכל היה נכון.
גם הוא וגם היא משכימים מדי בוקר בחיוך לבית הספר (טוב, חיוך זה דבר יחסי), הוא כבר לגמרי בעניינים, היא כבר ממלמלת מאד יפה באנגלית, שניהם חמודים להפליא במדי הפנימיה השווייצרית שסידר להם פה ביה"ס שלהם, אפילו לשניהם כבר יש את המיטה שהתעסקנו איתה רק חודש (ממש מסובך, זה נגמר בחמש דקות הזמנה און-ליין), תרמתי כבר את גופתי למדע לממן להם את הציוד והמדים, ובאופן יחסי כל החלק הזה של ביה"ס הולך לא רע בכלל סו פאר, למעט המכה המוראלית שיהלי ספגה אחרי שרבע מהכתה שלה, כלומר ילדה צרפתיה אחת, עזבה לכתה אחרת, והיא נותרה יחידה בכתה, עם עוד שני בנים- עומר הישראלי המהמם, וריונה, היפני הלא ברור. לא פשוט לה ככה, אבל זה מה יש.

בינתיים מתברר שלבית הספר שלהם יש תחביב תמוה משהו, והוא זימון הורים לאינסוף ערבים או בקרים. היום לדעתי אני אגיע לשם בפעם העשירית בחודש האחרון לשיחה עם מורי השכבה שלה, וביום חמישי לערב שלא ברור לי על מה הוא הפעם, אבל על השכבה שלו.

והסינגתולה. הו, הסינגתולה כבשה את מקומה בבית הזה באופן מיידי, כמו רוח.
בקצרה, אם צריך לתאר את גורת החתולים הזו, הרי שמדובר בסך הכל ביצור הכי מתוק שיש, מינוס הרטינות האינסופיות כיאה לחתולה בפולין, ולא לחתולה סינגפורית.
לפאפי הישראלית שלנו היה תחביב, להתגנב בשקט מופתי מאחורייך, ולגרום לך לרצות למות. לשם כך, ציידנו אותה בקולר עם פעמון, כדי שנשמע אותה.
גם עבור בי, הסינגתולה שלנו פה רכשנו קולר עם פעמון, אלא שאין בו צורך, שכן היא, בכל צעד ושעל בבית, רוטנת. אין שום דרך לפספס אותה בשעות העירות שלה- כל מילימטר מלווה בנהמה, מרירות, פינוק, או כולם ביחד. הרגעים היחידים בהם היא שקטה מאאאאד הם כשהיא ישנה על כל דבר מרופד בבית הזה (גם כפות ידיים עונות על ההגדרה) וגם כשהיא קוברת את עצמה עצמונית באחד הארגזים כאן ונהנית מהחושך היחסי, ואז היא קולטת שהיא רוצה לצאת ושוב רוטנת וחוזר חלילה.

גם לארח התחלנו סוף סוף, ושוב קלטנו שיש אולי אינסוף מקום לארח, אבל רק 10 כיסאות, ועוד מטלה נוספה לאיקאה.
האושר לארח פה הבליח אצלי בעיקר ביום ראשון, כשלבשל בעצמי לא העליב את לין, העוזרת המקסימה שלי שנבהלת מכל כוונה שלי לגעת בסכין או לדמיין שאני מתכוונת לבשל משהו.
דווקא אירוח יום ראשון הפך אצלי לממתק, כי יש לי את המוזיקה שלי ברמקול שפיליפ (שם בדוי) קנה לי שניה לפני שאמר לי שלום (או לגרסתו- "וידאתי שאתם באמת נוסעים"), יש לי את הכלים שלי, התבלינים, המתכונים מהמחברת המהוהה שאני מתה עליה, החדווה הזו של לקחת לעצמי את התרפיה הזו. הבית הופך ליום אחד רק שלנו, כי ימי ראשון הם ימי החופש של לין.
כיף חיים, בחיי.

החברות, אני אוספת אותן לאט לאט, מבינה איפה הלב שלי מתרחב, מי הגוד ווייבס שלי, מי הגב והכתף, מי צוחקת איתי עד לב השמיים, מי הולכת איתי לטקה-מרקט בשישי בבוקר ומי תמיד יודעת לסמס בזמן.
כבר הצהרתי לא אחת שיש לי שני כוחות על אינסופיים- בחירת חברות גאונית, ובחירת שרשראות נורא יפות. שרשראות הבאתי די הרבה לפה, וחברות אני מרגישה שהתחלתי לאסוף באמת נפלאות שבנפלאות, וזה משמח אותי ברמות בלתי הגיוניות ממש.

הגעגוע לחברות הישראליות שלי לא דועך, פה אני מזהירה כל מי שרק חשבה שזה יעבור לה- זה רק מחמיר. געגוע לא נעלם לשומקום, הוא רק הופך לעמוק כזה וברקע כל הזמן. כל לילה כשאני מסתמסת עם הבלונדיניות שלי, עם דבי, עם הכנופיה של פיליפ, אני מלאת געגוע. דברים לא נעלמים לי, לא מתקהים, ולא מתאדים. הגעגוע סטטי, אבל אני לומדת לקבל את הטינטון הזה שלו, את ההבנה שהוא הולך להישאר לי ברקע הרבה זמן.

ומחר, מחר אני בת 41.
מיילסטון ראשון שממנו חששתי הכי הרבה אולי, כי הוא באמת מעצים את הגעגוע למה שהיה לי, את הקושי בלא לדעת עדיין מה ומי ואיך חוגגים דבר כזה כשאת חדשה לגמרי במקום כזה.
לאט לאט אסתגל גם למיילסטון הזה, וגם המיילסטון הבא שלי- ראש השנה, עוד חשש אמיתי שלי, בלי המשפחה שלנו ושגרת החגים האהובה כל כך, אבל יאללה, ייללתי מספיק בשביל פוסט אופטימי למדי.

בת 40 ו- 364 יום. ניפגש כשאהיה בת 41.