היא, סיסטר אהובה ויקרה שלי, היא עושה רילוקיישן לארץ הטוב והדבש, לסיליקון ואלי של אלוהי ההיי-טק.
כבר כמה זמן שאנחנו מנהלות פינג פונג של מחשבות על איך ומה קורה בכל העסק הזה, ונראה לי שהנה, שירס יקרה שלי, הנה המדריך שחשבתי שנכון שתקחי איתך כצידה לדרך.
ויהיה לך נפלא, ממי, נפלא.
1. צריך לסמוך על הילדים שלנו.
אמרו לי את זה זיליון פעם לפני שנסענו, לא ישנתי חודשיים לפני המעבר מחשש של איך הם ישרדו. הייתי משוכנעת שיהלי תאלם ותידום ויונתן יהיה בהלם, חשבתי שהרב תרבותיות תבלבל אותם, הנחתי שהם יעברו תקופה קשה. גם קצבתי לעצמי לפחות חצי שנה עד שיתאפסו, ותכננתי לאסוף אותם יום מהקושי.
אובכן- הכל חארטה, כמובן בהנחה שיש ווייפיי לכל ילד, שכן אם אין, הכל בטל ומבוטל והכל אכן חרא בלבן, פארדון מיי פרנץ'.
אם קפצנו מעל מהמורת הווייפיי, הרי שבשניה שהילדים משתלבים במסגרות, חולפות 4 דקות מהרגע בו הם שבים הביתה ועד הרגע בו ברור לך שאתה מיותר לגמרי בחייהם, ושהם מסתדרים מעולה.
גם בלי אנגלית, הילדים שלנו מגיעים עם סל כישורים אינסופיים שמאפשרים להם להמריא בעולם הזה לגבהים, גם בלעדינו ובלי התיווך שלנו.
2. לתאם ציפיות.
הכל הולך להשתנות. מה שיש הוא לא מה שיהיה. דברים ישתנו, ולא קל איתם.
צריך להשלים עם ימים שבא לך להתכרבל מתחת לשמיכה ולייחל למותך הקרוב, צריך לדעת שיגיעו רגעים מאאאאאאד נמוכים, דמעות באמבטיה, דמעות לפני שינה, חרטות על "למה לכל הרוחות הייתי צריכה את זה", קושי כשרואים שאחד הילדים מדשדש, צריך להבין שיש תהליך פה והוא יקח קצת זמן, אבל הזמן הזה חולף והוא מסתדר גם בראש וגם בלב. מילה שלי.
3. צריך להבין שהפרידה עצמה היא כמו טקס אשכבה של עצמך, מלבד הקטע הזה שהיי, אתה עוד חי.
פרידה אמיתית מהזהות הישראלית שהולכת להיתאדות ולהפוך לזהות אחרת.
אצלי הזהות נמחקה לחלוטין, אין יותר ליתי שהיא עו"ד, אין יותר ליתי עם משכורת משלה, אין יותר ליתי עם לו"ז עמוס מלא ביום יום, אין יותר ליתי והבלונדיניות, והשממיות, והמופלטות, אין יותר ליתי והסוזוקי הצמודה, אין יותר מי שהייתי.
יש עילית פה, וזו גרסה קצת יותר מבאסת מזו הישראלית, אין אלא להודות.
לקח לי חודש וחצי של בכי אינסופי ואבל מוחלט על הליתי ההיא, אבל אמיתי. אליזבט קובלר-רוס ואני היינו חברות אמת תקופה ארוכה מאד בה נעתי בהתמדה בכל שלב משלבי האבל שהיא מפרטת.
זה לא אומר שכל אחד ייקח את זה כמוני, אבל זה חלק מהתהליך שבסוף כל אחד עוברת, גם זו שתתחיל לעבוד מיד. תסלחי לעצמך על רגעי הפח, דלגי עליהם לאט לאט.
4. הון אנושי.
לסמוך על האנשים לידך. אלו שלא הכרת עד לפני דקה וחצי ועכשיו, ניוז פלאש- הם האנשים החדשים בחייך, והם לא רעים בכלל.
הם אלו שיפתחו לך, ליטראלי, את הדלת, אלו שיתקשרו בשישי לוודא שאתם לא לבד, אלו שיסבירו לכם הכל באמפטיה גדולה למצבכם, לא יתנשאו, לא ינצלו את חולשתכם, ויהיו הגחליליות שלכם בים החושך, או כמו שהגדרתי את זה בעבר- "כל רילוקיישנר זקוק לתאיר אחת בחייו". כפרות עליה.
תסמכו על אלו שמכירים מישהו שמכיר מישהו שחי בסינגפור, בסיליקון וואלי או בכל טיזינאבי אליו פניכם מועדות.
היכולת הישראלית לתת לאחרים שמיכת נוצות רכה לנחות עליה היא לא תיאמן. כמות האנשים שריפדו את דרכנו לפה היא לא תיאמן בכלל. הכל היה בעל ערך, כלום לא נשכח ממני, אני חושבת שאין דבר משמעותי מכל הלינקים הנפלאים לאנשים מעולים.
האדם הנפלא ביותר שקיים בחיי הסינגפוריים קיבל את פניי עוד בישראל, בערב הכי כיפי שיכולתי לחשוב עליו, עם צחוק מתגלגל שעד היום מתגלגל לי אינסוף פה באוזן ובלב. ברגע שהסכמתי לשבת ולהקשיב ולשמוע כל מה שיכולתי ממנה, שם הכל הפך לנסבל. אה, ונושקי? צר לי, לא התאפקתי, -לב לב לב-.
5. וואצאפ, פייסבוק, סקייפי. אלוהיי המבורכים.
אם רק יכולתי להמליץ על פרס נובל, הרי שהייתה פה תחרות גדולה מאד בין מארק צוקרברג לחבר'ה מוואצאפ.
הדרך היחידה להיות נוכחת עם דבי בהליכת ערב שלה באורנית, לראות את עומרון האחיינוש שלי, לדבר עם החברות האהובות שלי שיחת חולין רגילה לגמרי כשהן שם ואני פה.
לדעת מה קורה בכל רגע נתון בישראל, לרבות מה עכשיו עשה ביבי, על מי צרחה השבוע מירירגב, מה היה בגב האומה ומה לבשה יונית לוי.
להיות נוכחת בחיי הסיסטרז שלי, הליגיונריות האלופות, המתנשאים ברילו, להיות נוכחת בחיי הישוב שלי, לקבל אסמסים של שלומי, ראש המועצה הכי חמוד בעולם שמסמס לי להגיע ביום שני להצגה החדשה בתרבותא, ואני מסמסת לו בחזרה לשמור לי כסא בשורה השניה כמו תמיד.
להצליח לשמור על קשר עם סבתוש של גיל, בת 94, טפו, מלכת הסקייפי האולטימטיבית (טרו סטורי!), עם ההורים שלי שמצליחים להבין טיפה בטכנולוגיה, עם האסמסים המדהימים מדהימים מדהימים של אבא שלי שיהיה עוד חודשיים בין 71 (!) ומסמס מהמם, עוקב אחרי הבלוג שלי ואף מפליא בי נזיפותיו אם אני חלילה מתעכבת בכתיבת פוסט, כמו נניח השבוע.
6. לא זוכרים את הימים.
שוכחים פתאום שהיום שלישי, כשמגיע ראשון לא מבינים מה נהיה פתאום עם החופש הזה כשהפייסבוק מלא בדיכאון יום א' ישראלי ממוצע. פתאום הקאלאנדר משתנה, פתאום השבוע נע משני לשישי ולא ראשון לחמישי, הסינכרון עם ישראל פתאום משתבש לחלוטין בעוד חזית, שממילא מסובכת עם השש שעות לאחור שלהם.
7. אסור לקטר, ואם מקטרים- רק למי שלידך, פיזית.
החיים שהיו לי בישראל לא דומים אפילו לא בטיפה לאלו שפה. לא נשמע לי שאמצא את הדרך לקטר לחברה על הקושי בחיים עם הלפר שחיה אצלי, כי יש סיכוי שמהארץ תעוף אליי נעל היישר למצח, לא כי אמרתי משהו רע, אלא כי לא באמת אצליח להסביר שלא כל הנוצץ זהב הוא, ולא בטוח שיהיה מי שירצה לשמוע טקסטים כאלו ממני.
אגב, כשכן קיטרתי כשהיה לי קשה, אבא שלי היה מילימטר מלעלות על טיסה לסינגפור, אמא שלי סימסה אליי לראשונה בחייה, והחברות שלי בכו איתי בטלפון. לא כיף, למדתי לפלטר אחרת.
8. עד שאין הרגלים זה לא זה.
עד שלא זוכרים את הדרך הביתה, עד שלא זוכרים לחזור למסעדה מסוימת ולהעדיף אותה על פני אחרת, עד שלא מזהים כבר אנשים ויודעים מה מקומם, עד שלא חוזרים לאותו חוג, לאותם אנשים שעושים איתך פילאטיס, יוגה, לסבול תרגילים מסויימים ולהעדיף אחרים, להכיר אוכל מקומי, לדעת איפה קונים מסקרה. עד שלא עושים משהו פעמיים זה לא זה.
9. הדוור הוא האיש הנערץ עלייך בתבל.
האיש הזה מביא לך אויר. וכן, גם במבה זה סוג של אויר (כן מיכוש, עשית לי את היום, ומי שנוגע לי בשוקולד תות פה מת). ככה הגיעו אליי קרמבואים מלאי אהבה ממשפחת ציוני שגרמו לי פיזית, אשכרה, לבכות מהתרגשות. ככה הגיעה אליי היום חבילה מאלפת של ריבת תאנים מדהימה מגילושקי שלי האהובה שמצליחה לשלוח אליי אויר של ימי שישי ככה שחוצה אוקייאנוסים, ככה מגיעים אליי מכתבים מופלאים של גליה שגורמים לי ימים להרגיש את הקפה איתה.
הדואר זה החיים. כל דפיקה בדלת של הדוור מסבה לי אושר אינסופי שאין לתארו במילים.
10. תסמכי על עצמך. זו ההרפתקה של חייך. לא תתחרטי לעולם.
ותכתבי. תאווררי. תנשמי. תסמכי על החברות שלנו שיעטפו אותך וירגשו אותך בדרך, שיחכו לשמוע שנחתת וידאגו כשלא תכתבי.
ותהני.
אז מגיע לך פה פיסת אמריקה, והתלבטתי על סיימון וגרפונקל או ללכת על הכי הארד קור- ברוסי ממוש, הכי חתיך ואמריקאי שהמציאו, ככה, לנחיתה רכה, שישהיה לך. וברוסי ניצח.
תפתחי רמקולים, שירס, איטס פור יו.
cosmopo-liti.com 