עוד שבוע וחצי ואני על המטוס לישראל. לבד, לשבועיים, וכן, נתעלם מהעצירה באמצע בטשקנט (יסססססססס), מהדיילות עם שיני הזהב דוברות האוזבקית, וכל מה שאני אראה זה את כל הטוב שמפריד ביני לבין ארץ שכולה סלט יווני אחד גדול, עם ירקות בטעם הזה הכיפי והגבינה הזו שיש בכל פקקטע סופר מרקט.

בדמיוני אני נוחתת בשש בבוקר, פוגשת את אבשו שלי, מייללת לו על הכתף משמחה והתרגשות, מגיעה לבית שגדלתי בו, מניחה את המזוודה ותוך שעה אני בסופר מעמיסה עגבניות תמר, גבינת פטה מהממת ועוד כל מיני גבינות שאף אחד בישראל לא יבין את ערכן עד שהן לא יהיו זמינות לו, כמו קוטג' פושט או גבינת עיזים היפה הזו של גד, שאני מקווה כל כך שאף אחד לא עידכן בחצי השנה האחרונה.

בדמיוני אני פוגשת את צ'אים אהוב ליבי, היחיד שמבין איך לסדר את הבלונד לא בלונד מדי ואיך ולהחזיר לי את רעמת הנוצות שאבדה לה פה בסינגפוריה שלי, כי ג'יליאן יודעת לדבר מלא ונורא מהר, אבל בסוף יוצא לה איזה בלונד פלטינה ודירוג פח.

בדמיוני ישראל שלי היא אותה ישראל- סוערת, מעייפת, מתלוננת, חסרת סבלנות אבל יש בה את האנשים שלי שחיכיתי להם כל כך, יש בה את החברות שלי שאני כל כך חוששת לגלות מה קרה שם לחברות הזו שהייתה כל כך איתנה ומדויקת, בדמיוני דבי פוגשת אותי אצל צ'אים ושתינו מברברות ומברברות בלי סוף ומנסות בחמש דקות להדביק את החצי שנה הזו, והבלונדיניות יושבות וצוחקות עד לב שמיים כאילו כלום, והשממיות שלי מדביקות פערים, והמופלטות ממשיכות לשכנע אותי לשתות וויסקי או משהו כזה וקוראות לי סחי, ובצדק.

בדמיוני אני רואה שוב הופעות בזאפה ושרה עם צבי קאפיק "זה היה בסוף הקיץ" (תמוש, כפרות, אין ברירה), בדמיוני אני מדלגת כמו דבורה מצוף לצוף בין אהוביי ועדיין מוצאת את האיזון, בדמיוני הדמעות שלי הן רק מאושר טוב ושמחה גדולה.

בדמיוני אני נכנסת למשרד ומרגישה את האויר הטוב הזה של המקום הזה, ולא מציק לי בכלל שהשלט עם שמי כבר לא שם ובמקומו שלט אחר. זה לא יקרה, כי זו נקודת החולשה שלי, אבל אני אתגבר עליה אחרי שאירית תסתכל עליי וישר תדע מה אני חושבת, ודאלי שלי ישר תצחיק אותי עם איזו מימיקה כזו רק שלה, שתמיד עושה לי את הדבר הנכון.

בדמיוני עומר הפיצי שבכלל לא מכיר את דודה שלו, יתרגל אליי אחרי שבועיים ומשהו ממני יצרב לו בזכרון, ובדמיוני אני לא כועסת ולא מתעצבנת ולא נעלבת ונעים לי בבית שגדלתי בו עם אלו שגידלו אותי ועם אלו שגדלו איתי שם.

אני כבר שבוע מרגישה את הדופק בהילוך מהיר ואת חרדות הביקור הראשון.
כבר מצאתי את עצמי מתחת לפוך מדוכאת ונסערת מהמחשבה שהביקור הזה ירד לאבדון, וגיליתי שהאנשים שלי יודעים לעטוף ולאסוף ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושהלב שלי ישרוד.

והתחלתי לקרוא פוסטים של רילוקיישנרים שמתארים את הביקור, את המתח הנלווה לו, את הציפיות ואת מפחי הנפש האפשרייים שאני בכלל לא מצליחה לדמיין, את תיאום הציפיות, את האכזבות הבילט-אין ממני, את הגעגועים.
המילים של אחרים פתאום עושות לי סדר גדול בלב ובנפש, אני מודה לאלוהי הרילושקיישן ששלחה אותי לפה כשהמדיה כה יעילה ופעילה, ואני זמינה לאינסוף חוויות שיכולות לעשות לי הגיון במחשבות.

וכן, אני רואה איך כל יום ויום עוד קצת מחשבות יצטופפו להן בראשי המבורדק ואולי איפה שהוא משהו בי יעצור את הברדק הזה וירגיע אותי במילים "יהיה בסדר", רק באופן מהימן ואותנטי.
ויהיה בסדר.

ובינתיים, בינתיים יש לי פה חגיגה קטנה בתוכנית האומנותית בפוסט שאולי נראה קצת עגמומי, אבל הוא לא- הוא רק פילוסופי-

בינתיים בתוכנית האומנותית אני חוגגת פה מרחק חצי כדור מהיפות שלי משבט ציוני- עו"ד רותמיני וד"ר ענברונת- תאומות העל מהחלל, את יום ההולדת האחד לפני ה- 30 שלהן.

הקטנות האלו שלי שזכיתי בהן והן נותרות נוכחות בחיי יחד עם כל שבט ציוני הפלא הזה (הקורא עומר ציוני, אני חוסכת לך תגובה- אני גם ממש אוהבת אותך ומחכה לשבת לספר לך ולדבוש הכל), הקטנות האלו שלי שמאירות את ימיי וחולקות עימי את צפונות ליבן ויודעות כמה הן בליבי- אהובותיי, אני שלכן הכי שיש, אוהבת אתכן המונים, תהיה לכן שנה דבש, ואני ממש מחכה לנשק את האפים הקטנים והיפים שלכן ולהגיד לכן-

I'm only one call away.

מזל טוב, רותמיני וענברונת יפות שלי, תפתחו רמקולים, זה בשבילכן:

"And when you're weak I'll be strong
I'm gonna keep holding on
Now don't you worry, it won't be long
Darling, and when you feel like hope is gone
Just run into my arms

I'm only one call away
I'll be there to save the day
Superman got nothing on me
I'm only one call away"

שבוע חלף מאז פגשתי בצאתי מהמטוס הסרי לנקי את שדה התעופה המופלא ביקום, צ'אנגי. שבוע שאני חוגגת סביב נקיון מופלא והיגיינה אינסופית, סביב אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג, ואפילו כבר כמעט שבוע שלא ראיתי רוטי. כיף!

אובכן, טקס החזרה לשגרה מופלא ונעים לנפש, לקטנה היה רצון אינסופי לחזור כבר לבית ספר, הגדול המשיך להמהם ולמלמל כל מיני דברים על שגרה, החתולה סיימה להיטרק על הקירות מרוב שמחה שנגמר לה הדיכאון (מסכנה, מה מחכה לה בחופשת הקיץ פה). אפילו המזוודות נפרקו ונעלמו מהעין לחדר האורחים בו מתחילים להיערם דברים שלי לקראת ישראל שמפציעה לי עוד שבועיים וחצי.

האי התמלא מחדש בכולם, מכל קצוות אסיה-אוסטרליה ושות' התקבצו להם ישראליי סינגפור ושבו לגבולם המבהיק והמצוחצח, והוואצאפ הקבוע היה "נו, חזרתם? מתי נפגשים?", שסימן חזרה לשגרת החברות הנהדרת פה, שתוך 2 דקות חזרה לתפעל את עצמה ביעילות אינסופית.

תוך פחות מעשר שעות אחרי הנחיתה כבר ישבנו אצל שרון וסמי בארוחת ערב נהדרת ושמחה עם ההורים של שרון, כלומר בעיקר עם ריטה, אמא של שרון, המאממת-קורעת שאין דברים כאלו.

יש את הרגע הזה שכולנו כאן, נטולי הורים זמינים (היוש אבא ואמא, לב לב לב), נוהים אחרי כל הורה שמגיע לפה.
כולנו מתרגשים בשביל ההורה ובשביל הילד, כולנו פה בעצם ייצרנו לעצמנו משפחות אלטרנטיביות עם עוצמות קשר על מסלול מואץ (למי יש זמן להתאהב פה באיזי) אבל בסוף באמת אנחנו ילדים שצריכים מדי פעם להיזכר איך מתנהלות ארוחות שישי עם ההורים, עם המשפחה, שיחות סרק על קופת חולים ואם זכרת לקחת את התרופה, רגעים בהם צריך לקפוץ לסדר לאמא שלי את הטלויזיה או לאבא שלי את האפליקציות בנייד, הסקייפי זה נחמד, אבל זה אף פעם לא מסונכרן בזמנים- כשהם מתפנים אנחנו על הכביש, כשאנחנו פנויים בישראל חורפים, וכן הלאה.

וככה ישבנו אצל שרון חבורה רעשנית ושמחה, כשאבא של שרון מקדש בראש השולחן ואמא שלה מצחיקה את כולנו ומוצאת קרובי משפחה בדרך לא דרך (אני בכלל חושדת שכל המרוקאים הם דודים, אבל זה רק אני), ואמא של שרון וג'וסלין ההלפר של שרון כבר חברות נפש, כי אמא של שרון כבר מבשלת איתה קבוע מהרגע שהגיעה, עושה במקומה כלים ("מה קרה, שתנוח קצת, היא עובדת קשה", הכל במבטא צרפתי קוקטי מצחיק), וראבאק, תקשיבו לזה טוב טוב- אפילו עשתה לנו קוסקוס ומיליון סוגים של סלטים כאלו שיש על כל שולחן ישראלי, ופה לא.

והתבוננתי בריטה מהצד והוקסמתי, היא עומדת ומתבוננת על הבת שלה, על הנכדים שלה, עלינו, והיא מרוצה. היא אמא שמחה שרואה שהילדה שלה משגשגת, מאושרת, מצליחה, בית מלא שמחה מקצה לקצה, שומעת צחוק מתגלגל, רואה את הנכדים שלה שקועים במשחקים, ממוקמים באחת הערים המופלאות בעולם כשמחוץ לחלון המרינה ביי סנדס.

היה משהו כל כך נורמלי בנוכחית ההורית הזו, משהו כל כך הגיוני בזה שלמרות ששרון ואני בנות אותו גיל לגמרי (שתינו בנות 41.5), גם היא אמא כמוני, לכאורה מבוגרת, אנחנו בעצם כולנו ילדות. כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה באמת לשבת עם הפרצוף העקום הזה על הבושות שעושים לנו ההורים שלנו, כולנו צריכות להיזכר שזה נורמלי לריב עם אמא שהיא לא שוטפת הפעם כלים, כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה סתם להיות ילדה של ההורים.

חצי שנה לא היו הוריי לידי, לא ההורים של גיל ולא סבתא שלו. זה המון זמן, כמעט לא טבעי.
מסיבות מורכבות זה גם לא נראה שזה ישתנה בקרוב (פתרתי את הבעיה, פשוט הזמנתי כרטיס לעצמי, הכי קל להנמיך ציפיות וזהו, הרי ממילא אני מתחילה להרגיש יותר ויותר את העיקום הזה בקצה המילמול כאילו עשיתי משהו רע עם זה שהחלטתי לנסוע עם המשפחה שלי לחיות בסינגפור, והופ! ברח לי מירמור, הופ! עבר).

אז ריטה המתוקה הזו הצליחה לעשות לי כל כך טוב בלב, כל כך עשתה לי מסאג' הורי, חיבקה מכל הלב, הצחיקה, בישלה, ליטפה, ועזבה הרבה יותר מהר ממה שהיה רצוי.

והשבוע הזה המשיך וטס בטיל, רגעים נהדרים מלאי הומור ואוכל טוב (ושיא השיאים- קרני חושבת שהשקשוקת תרד ועבניות שהכנתי לה ולמרינושקה הייתה טעימה כל כך, כך שאני יכולה למות מאושרת, רשמית), הילדים שוב מאושרים כל כך בלימודים, אני אפילו חוטפת קראש על בשר טרי שהגיע לאי ואחראי על מטבע הלשון האלמותי "לאכול את העוגה מכל הקצוות" (כן, זו את, גברת, את יכולה כבר לקפל את שלט ההמתנה בשדה התעופה, וכן, אני מודה בכל מה שתכריחי אותי, פחחחחחח), אני עדיין לא מצליחה לרדת גרם חרף שנשבעתי לא להגיע ככה לישראל, ואפילו הצלחתי לעשות רכישת מתנות כיפית למות לקראת ישראל בצ'יינה טאון עם דין אהובתי, שבזכותה יש לי את היפנית היפיפיה התכולה שקיבלתי במתנה מהמוכרת המקסימה, יפנית פורצלן מדהימה שנפלה למוכרת מהיד ונשברה בפינה. זו הייתה היפנית שרציתי. המוכרת המהממת ראתה כמה שהתבאסתי, הדביקה את השבר ונתנה לי אותה מתנה, ואני ידועה כזו שהכי אוהבת דבר ששבורים קצת, טיפה, במקומות נסתרים. גם אנשים וגם בובות פורצלן יפניות.

אבל עזבו הכל הכל, הדבר הכי מעולה באמת קרה! ג'ולס אמרה כן למרון!
ג'ולסיק, בלונדינית המחמד שלי, הזוגה של מרון כבר 300 שנה, זו שכבר שנים אני מתחננת שתגרום לי נחת ותתחתן עם החמוד הזה, שנים אני מפעילה מניפולציות אינסוף שיקנה לה טבעת ויעשה אותה כבר חוקית, שנים שהיא משתעשעת על חשבון הפולניות שלי ושניהם מתכחשים לאופציה שאהיה מאושרת לראות אותה בלבן (או תכלת, או לא משנה לי מה, העיקר שתהיי מאממת ושמחה), שנים כאלו, וככה, בלי הכנה נפשית, באמצע שומקום בסינגפור, שם גיליתי שהילדה הזו הנפלאה והנהדרת, קיבלה טבעת ואמרה לו כן!

ולא הייתי שם לא בגופי ולא ברוחי,
אבל ממרחק אינסוף מיילים אני יכולה להבטיח לך, ג'ולסיק,
מכל מקום בו אהיה, אהיה מאושרת איתך ועבורך, ואני מרגישה מבורכת בך ובאושרך.
וקחי, ילדת היומולדת-חתונה-שמחה, זה הכי בשבילך, תפתחי רמקולים ותצרחי ברחבי הבית משמחה!

-לב לב לב-

"כן, כן, זה שוב מתנגן,
זמר שיר ישן נושן,
שנכתב מחדש בשבילך,
אשיר לך אותו

ושוב עונים הכינורות,
אף אני כמו מיתר שנועד למנגינה אחת-
למנגינה שלך

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
העולם כולו צוחק אליי ושר
כמה טוב! כמה טוב!

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
כי שירי הוא השיר שלך"

("אהבה היא שיר לשניים" \ עדנה פלג)

אין כמו שיברון לב על בלוג שאבד לתהום הבלוגיה בשתיים לפנות בוקר. כתבתי כתבתי כתבתי, נשבעת שהייתי מבריקה ממש- מצחיקה במקומות הנכונים, קריצה להומור שחור ואיכותי כשצריך, חדה כתער, והכל, תצטרכו להאמין לי, היה הגיוני ורהוט.
עד כדי כך רהוט, שהבלוגיה המזורגגת החליטה שהוא טוב מדי כדי לשרוד- הלכתי להעתיק לינק לשיר שרציתי לצרף, שמעתי ביפ ביפ קטן, וטאח, היה בלוג ואיננו.

אובכן, אין ברירה.
היחידה שיכולה להבין פה את גדול האבידה היא מאיה, שותפתי לקיטורים באמצעות כתיבת פוסטים מתבכיינים שלאחריהם היא ואני צריכות להסביר שזה לא באמת שאנחנו מקטרות, אנחנו פשוט פחות מאושרות מהשטיק הסרי-לנקי נטול השיק, הסטייל וההגיינה, ועל כן, זר עשוי להניח כי עסקינן בקיטור, אבל אנחנו שבות ואומרות- באמאשכ'ם, תירגעו, הכל דבש כאן, כאמור למעט הרכיב הדל והקטן הזה פה שההגיינה מזעזעת (וזה האנדרסטייטמנט של החיים), הכל כאן סטייל מחנה הפליטים באלאטה, והאוכל סביר מינוס. חוץ מזה הכל דבש.

וכך מאיה ואני הכרזנו על הפסקת כתיבה בזמן בו יתר הסובבים אותנו מבלים כעת בצפיה בחוות צבים (טרו סטורי) במקום שבו ניתן היה לדמיין מגרש כדורגל בשכונת מצוקה ישראלית בשנת 1950, לרבות ציורי הקיר של תמנונים מתקלפים, ולמרות ההגיון שבדבר- אין פה ציורי צבים על הקירות, כיף!

אז מה עוד סיפרתי לכם בפוסט שאבד, זכר פוסט צדיק לברכה?

סיפרתי לכם על מסע העלו(נ)קות המפרך בו צעדנו לעבר מערה מלאת קקה של עטלפים (מאיה הייתה ליידי אמיתית וקראה לזה לשלשת, אני יותר שכונה פה, זה פשוט מלא קקה עטלפים, וזה מקסים כמו שזה נשמע). באופן כללי ג'אגאת, מדריך העל מהחלל שלנו (שלגמרי מדבר בסרילנקית כמו הטבח השוודי מהחבובות), מאמין שצריך להצעיד אותנו בסרי לנקה וכמה שיותר. לרוב זה כולל עשרות אלפי מדרגות כשבחוץ 200 מעלות, אבל יש להודות- הנוף תמיד שווה את זה והדרך משעשעת ביותר.
גולת הכותרת בטיול האחרון שסידר לנו הג'אגאת היה טיול רגלי ביער גשם מהמם, מלא נחשים (ארסיים כמובן, שעמדנו צופים בהם כאילו זו אטרקציה, כשאני באמת רק רציתי למות). באופן אגבי הועברה השמועה שעסקינן בטיול שוחר ליצ'ס, כלומר היוש עלוקות.

אובכן, בעיה קטנה. מה שג'אגאת שכח להגיד טרם הטיול היה שרצוי שנתלבש בהתאם, שכן אני לדוגמא הייתי לבושה כמיטב אופנת נייקי בטייטס שבע שמיניות וגרבי קרסוליות, כר פורה לקפיצת עלוקות חמודות על הרגל. ככה אגב הייתה לבושה יהלי וגיל בכלל הפליא בברמודה וסנדלים, דבר שגרם לעלוקות ממש שמחה גדולה. אגב, יהלי בכלל לא הייתה בהיסטריה, בכלל לא. פחחחחחחחח.

אגב, באותו טיול נפרדתי לשלום מברך ימין, כמה אהבתי אותה וכמה הייתה מועילה כשלא התאבדה לעצמה מרוב מדרגות (בין השורות מסתתר רמז לקוראת דין- אשה, רחמי עליי!).

בשובנו אל האוטובוס, בברכת שהחיינו כמובן, הבחנו סופית בתופעה הסרילנקית העיקבית, לפיה לסרילנקי הממוצע יש שני מצבי צבירה: הולך לאנשהו באמצע שומקום לעבר כלום, או עומד באמצע שומקום עם שקית. אין הרבה חלופות באמצע. אגב, כל הטוב הזה בתלבושת מסורתית בה גברים בגירים מסתובבים בכל עבר עם סדין התלוי עליהם כחצאית קשורה כשמתחת הכל סבבה מאוורר (ידעתי שתשמחו על המידע) פלאס חולצה משובצת מכופתרת, מה שגורם לבילבול משהו, כאילו- אולי תחליט- לבוש כמו אדם מבוגר או כמו בן 3 לא גמול מטיטולים?
הנשים לעומתם לבושות בדרך קבע פה בלבוש המסורתי: חולצת בטן, חצאית, ואיזה שמייט תלוי על הכתפיים באלכסון, הכל בבדים שאינם לייקרה או 100% כותנה, דבר שנראה מאאאאאאד נוח וקליל, נוט.

והעניין הזה שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו:
הטוקטוק, קוים לדמותו.

אובכן, עסקינן בטוסטוס פיאג'ו 50 סמ"ק שנת ייצור 82', עם כידון של טוסטוס, רעש של טוסטוס, אפס כוח סוס כמו של טוסטוס, אבל על כל הטוב הזה הלבישו בית קטן של סובארית כזו אבל בקטנצ'יק, שמו מושב אחורי של 6.5 ס"מ בהם נוסעים 4 נוסעים, לא פחות. טרו סטורי.
לכל הדבר המופרע הזה יש כמובן משטח פרווה סינטטית משנת 76' על הדאשבורד, וכמובן- נהג פסיכופאט זה מאסט בדרישות המקצוע.
מדובר על משהו שהייתי אישית קרובה להידרס ממנו אולי 20 פעם כאן. לא משנה איפה תעמוד, תמיד יעבור אותך בדהרה טוקטוק, ויש גם טוקטוקים ייעודיים- טוקטוק מאפיה, טוקטוק גלידה, טוקטוק דלק וכיו"ב.

את הטוקטוקיה הזו אגב ראינו כל יום עשרות פעמים עם פוטנציאל ממשי להימרח תחת גלגלי האוטובוס שלנו. בכל רגע נתון עוקפים אותנו או שאנחנו עוקפים מיליוני טוקטוקים כאלו, ותמיד כשנראה שאנחנו על נתיב שמספיק בקושי רב לרבע אוטובוס, מגיעים לסיבוב חד בעליה ופוגשים במקרה הטוב טוקטוק דוהר בכיון הנגדי, ובמקרה הפחות טוב- עוד אוטובוס מולנו שחולק איתנו את אותו רבע נתיב ב- 60 קמ"ש מולנו בסיבוב.

כמות הפעמים שכולנו לא נשמנו מרוב הלם פה על נפלאות הנהיגה הסרילנקית אינסופית.

ואחרי כל ההליכה הזו (שאגב, ביקום מתוקן היינו יוצאות ממנה שדופות, אבל לא, אנחנו איכשהו עוד העלנו פה, ססססאמק), הובטח לנו הריזורט. הריזורט. כן, כן, ריזורט מהאגדות, המקום בו נפרוק מזוודות ליותר מיום.
וכן, הוא הגיע הריזורט, והוא היה שווה לאללות לגמרי.

שלושה ימים בהם עברנו מהבריכה לים, מהים לבריכה, מהבריכה לחדר אוכל, מחדר האוכל לישיבה בחדר המדרגות לדון דיון ער איפה נאכל את הארוחה הבאה, לקונסיליום של איך נשליך את ילדינו לשמור על עצמם בעוד אנחנו תרים אחר מסעדה טובה (קדמן, סגור אוזניים), יושבים על הקפה הקבוע אצל ז'ינו'ס- צחי האהוב הזה שמכין קפה עם החיוך הזה שלו ותמיד עם הצחוק החמוד, מהג'קוזי לרביצה, מהרביצה לגלישה בים (הקוראת שרון, אהבתי איך עלה בדעתך שאני גלשתי ולא שרצתי בג'קוזי).
באופן כללי הריזורט הזה היה באמת הדבר.

והילדים, אלו שמדורגים אצלנו במונחים "לארג'"- התטניקים שהם יונתן, אורי ורוני, ליאור, ויפתח (שאני נדרשת לציין פה שהוא חתיך ומהמם), ה"מדיום" שהם יהלי וילד אהוד, וה"סמול" שאלו גמדות המחמד שלנו, הכוכבות הבאמת אמיתיות פה- מאיושה, נעממי ונועמיקה. הילדים המתוקים האלו שממוקמים מאחור באוטובוס ושרים כבר 12 יום נון סטופ שירי פח שאין דברים כאלו, אבל זה מהמם שאין דברים כאלו, כי גם הגמדות בוחרות שירים מהתקליטיה של שמוליק או היוטיוביה של צחי, גם הלארג' מכתיבים מה לשמוע (דונט אסק, חרפה מוזיקלית), וכשאני חושבת על זה- רק ילדי המדיום מקבלים בהכנעה פה כל שיר ומזמזמים בסבבה הכל, ככה בכיף שלהם, כי הם כאלו מעולים.

ואנחנו בדרך כבר לקולומבו שתיקח אותנו הביתה לסינגפוריה, וקצת מבאס לי שמחר בבוקר לא תהיה נקישה קטנה בדלת עם הקול המתוק ביקום של מאיושה "ליתי, בוקקקקקקר טופ", לא תהיה ארוחת בוקר בה נקטר על הקפה ועל מי לכל הרוחות אוכל עוף בקארי בשמונה בבוקר, לא תהיה עוד ארוחת ערב עם בופה ענק בה לפחות מחצית מהילדים יקטרו ש'אין מה לאכוווווווול', ולא ארוחת צהריים מלאה קולות ילדים מצחקקים.
ולא יהיה צחי החמוד הזה פה מסביב עם זושה, וגיל איש הברזל של מאיה, ושמוליק לא יהיה הסוס השחור פה והמסביר הלאומי של ענף הספנות עם גלית הנינוחה ביותר שהמציאו.

ותהיה סינגפור שלי. רק עוד קצת.

אז קחו לכם את השיר (שיגרום לבנות ציוני להתגלגל מצחוק בשל בדיחה פנימית) שקודח לנו בראש כבר 12 יום מהספסלים האחוריים באוטובוס, והאמת היא שהוא האשם העיקרי שהפוסט מהלילה התאבד, אבל יאללה, שינסה לדפוק לי שוב את הפוסט, אני אראה לו מה זה, רק מסייגת שהעינביות שלי? מושלמות.

"לכל אחת ישנה אחת שלא נותנת לה מנוח
לכל אחת ישנה אחת שמוציאה לה את הכוח
בוא נאמר שלשלי קוראים עינב
בוא נאמר ששערה גוון זהב
בוא נאמר שזו לא הוצאת דיבה
אם אגיד שהיא אפילו די כלבה 

עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו
עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו 

בוא נאמר שעינב היא כישרונית וגם יפה
בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזו
היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא
כמו חצץ בסוליה שאף פעם לא יוצא
צריך לזרוק לים
את ה"עינביות" שבעולם
ואז בטוח ישתפר מצב הרוח של כולם"

("עינב" \ ג'יין בורדו, דורון טלמון) 

סרי-לנקה, רכבת לאלה העיירה היפיפיה. תמונת מצב עדכנית משקפת חלוקה צודקת סך הכל:

כל מי שעברה צירי לידה ויורשותיה יושבות כעת במחלקה ראשונה ברכבת הכי פח שבחיים ראיתם, אבל בחיים.
במחלקה שלישית ממוקמים הבחורים. קשה להסביר כמה רע מצבם כרגע, אנחנו אוספות את כל כוחותינו לשרוד את קיטוריהם העתידיים (המוצדקים!) על השעתיים וחצי שזימנה להם סרי לנקה.
אבל רגע, רגע, רגע, לפני שאתם מרחמים עליהם, לידי, רק שתדעו, יושב סרי לנקי משופם ורעב למדי, ששילם ממיטב כספו לשבת במחלקה ראשונה, כשעל ברכיו פרוס נייר עיתון ובתוכו ארוחה שלמה של אורז עם כורכום וכל מיני חייעס, ושאת כל הטוב הזה הוא אוכל בידיו בהנאה עצומה, בעוד אנחנו רוצות נפשנו למות מהמחזה.

אובכן, בואו נשים את הקלפים על השולחן-
סרי לנקה והיגיינה זה לא שוס גדול.
רגע, אדייק- סרי לנקה שפגשנו בארבעת הימים האלו מלאה קסם ונופים מופלאים, אבל שהאלה תשמור אותנו, תנאים סניטריים למות, כלבים מיואשים בכל עבר בפוזה קבועה של "חאלאס, תעזבו אותנו, באמאשכם", מקוששי כספים מכל עבר, ביגוד בצבעי יסוד עזים ובטקסטיל שלא שמע על 100% כותנה (מאיה ואני סובלות פה מהפרעה קשה מכל הטוב הצבעוני הזה), הכל כאן תקוע עמוק בשנות החמישים במעברת תל-מונד- הכבישים פח, הנהיגה פה זה סרט אימה מתמשך, שירותים בדרכים (ולא רק) הם בול פגיעה ג'אייף שאין דברים כאלו, ועכשיו, אגב, טרי מהרגע, סיימנו חיפוש אחר סופרמרקט לרכוש לילדים עוד אשפה תזונתית לדרך, והגענו בטעות לשוק בעעעעעעעעעע, בו תהינו האם מוחבאות באיזור גופות, ולא, אתם לא חייבים לאושש לנו את העובדה הזו אם אתם יודעים שכן, תווווווודה.

בימים האחרונים עשינו כל כך הרבה ספורט אתגרי ולא אתגרי, שהקוראת דין מתבקש לחוש עבורנו חמלה רבה. דין כפרות, גילינו עוד מישהו שלא יודע לספור כמוך- ג'אגאת, מדריך העל שלנו שהבטיח לנו ברגע משבר "רק 20 מדרגות קטנות, זה כלום", ובפועל היו שם 72 למטה ואותן 72 למעלה, והן לאאאאא היו קטנות, אם נדייק.

בזמן הזה הספקנו לעשות ראפטינג מטורף (ביוש משקפי שמש אהובות ואבודות שלי, אני בוכה על לכתכן, הייתן טובות אליי!), הייקינג לא נגמר (סססאמק, סורי), טיפול פסיכולוגי בדרך לכל יורשינו זבי החוטם המהממים שבמשך ההליכה סיפרו לי על כל ילדותם (וכן, אני גובה על זה תשלום, ואת יודעת מי את שצריכה למכור כיליה עכשיו), הספקנו לשמוע את כל שירי ההוויי של הישוב תובל שממקום לפי השיר באיזה חור כלשהו, סקרנו את כל מורי בית ספר בדרך, שמענו איך כשהמורה להיסטוריה הקרין סרט על היטלר הוא שאל את כל הנימולים אם זה חלילה לא יפגע בנפשם (פגע בנפשי, זה נחשב?), ובעצם ביומיים האלו היה סוג של עניין עיקבי שחזר על עצמו בכל פורמט אפשרי- מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות. מלאאאאאאא מדרגות. אינסוף מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות. הסרי לנקים, אם תהיתם, הם אוהבים מדרגות.
אנחנו פחות התחברנו לקונספט.

והמלונות בינתיים, הם כבר פרק נפרד באי הזה.
מכיון שאנחנו 4 משפחות על טפן, התפצלנו בחלק מהימים בין המלונות. באחד הפיצולים מצאנו את עצמנו פורקים מזוודות במלון הכי, אבל הכי פח שראיתי ביקום, יש אורחנים בחאן-טיזי-נאבי בנגב הצפוני במאהל בדואי עם תנאים יותר שפויים.
אבל לא קיטרנו לרגע, התיישבנו בשקט במרפסת לעכל את השכונה התחת שמוקמנו בה, כשפתאום יונתן קלט קופיף קטן בפחון הצמוד. הו, כמה צחקנו מהקופיף החמוד, שמיד התרשם מהשמחה והביא את כל החבר'ה איתו, וכך, לתדהמתנו, הספקנו להיכנס לחדר ולסגור את החלון ולצפות במרפסת החדר מתמלאת קופיפים קופיפים שפחות מתחברים לריהוט הגינה שלנו, והופכים אותו בהנאה צרופה, כשחלקם נצמדים לחלון הזכוכית ושולפים אברים מוצנעים מולנו, ככה בכיף שלהם. כיף!

בערב החלטנו להיפגש כולם להדלקת הנרות המסורתית במלון של האחרים. אובכן, מדובר במלון פאר סרי לנקי, בריכה מהממת, קומה של פאב מסעדה עם נוף לאגם, מקלחות רותחות כיפיות, למות! למות! עאלק לא קינאנו בכלל, פחחחחחחח.

חכו, שלא תחשבו שלא התקזזנו הלילה, כשאנחנו התמקמנו במלון למות, למרות שג'אגאת שהבין שיש כאן איזו אישיו של פיינשמקריות לא צפויה, כבר פעל להנמיך אצלנו ציפיות, והבטיח מלון "נוט גוד, סורי" להלילה, לכווווולם.

אגב, המלון למות שלנו? מוקם בעיירה מהממת, נוארה אליה. עיירת קיט יפיפיה קולוניאלית, בה קרה דבר מדהים שלא קרה לי כמעט שנה. היה לי קר. קר ברמת שיקשוק. לא בטוח שכולם יכולים להבין איך זה לחיות במקום בו אין בו עונות שנה, אלא קיץ. רק קיץ בסינגפוריה. אין קר, אין קריר, אין נעים, יש קיץ. 365 ימים בשנה, קיץ. הפעם האחרונה שהיה לי חורף וקריר הייתה באפריל דאשתקד, כמעט שנה. קר זה כיף.
וכך נכנסנו אתמול למלון המקסים הזה, היה קריר, רצינו להדליק מיזוג לחמם, עד כדי כך. הפכנו את החדר לחפש את השלט של המזגן, מצאנו הכל חוץ משלט של מזגן, ואז ניסינו להתחכם ופשוט לחפש את המזגן. המממ, גם אותו לא מצאנו.

נבוכה משהו התקשרתי לקבלה, מתנצלת על השאלה המביכה, ושואלת היכן המיזוג בחדר. 5 דקות פינג פונג עם ההוא הסרי לנקי בקבלה, ושנינו נשברים מהאנגלית הרצוצה שהוא אינו מצליח לחבר למשפט קוהרנטי רציף, והוא שולח אליי שני נציגים שירות, פשרה סבירה לגמרי, אלא שכשאני פותחת להם את הדלת עומדים מולי שני גברים נחמדים, אחד אוחז מטקה חשמלית להרוג יתושים, והשני מחזיק מיכל ספריי לרסס את המתים. תודה לאלה- אני לא הוזה, וגלית עומדת לידי ובוכה איתי מצחוק על המחזה.
ושוב- מנסה לברר האם יש אייר קונדישנינג בחדר. "מוסקיטוס, מאם? הב מוסקיטוס?", לא חמודים, מיזוג, יש מיזוג? "נוווו, מוסקטיוס?", וכך אני מנהלת שיחה עקרה עם גבר מבוגר עם מטקה והחבר שלו עם תרסיס, עד שבסוף הם נשברים ומבינים שהבעיה היא לא המוסקיטוס שאין, אלא המיזוג שאין, ולא, גם לא יהיה. אז קיבלנו מפזר חום, שזה נחמד, אבל אם היה מוסקיטוס היה יותר טוב.

ארוחת הערב הייתה מושלמת- גם כי באמת, נשבר לנו התחת מכל ארוחות הערב האסייאתיות האלו עם הצ'יקן קארי מכל עבר, וכך כבר נואשנו והזמנו לעצמנו ארוחת ערב ישראלית טוטאל מוש, נר חמישי הודלק, ויש לי שני עוקבים חדשים באינסטוש- 2 זבי חוטם מהמוצלחים שיש (יפתחוש וליאורי, זה אתם, כפרות שלי).
אגב, את הבוקר פתחתי בהצעת חברות פייסבוקית של ג'אגאת שהרביץ לי פיגוע פייסבוק אחרי שחרש לי את כל תמונות הפרופיל והפיד מאז שנת 2012 (במילים אחרות- זה שבפיד שלכם אני יותר רזה, זה לא כי רזיתי, ססאמק).

ויש כאן משהו משמעותי שאנחנו מתים ממנו.
הילדים. זבי חוטם או לא, אבל הילדים של כולנו הם פרס מפעל חיים.
חברות טובה, לא מתנצחת, מכילה, ילדים וילדות מדהימים, שרים שעות באוטובוס, מניחים ראש אחד על השני, אוכלים אשפה תזונתית ביחד, כשאחד נעצב או עייף כולם מסביבו. מסללולים שלמים הם תומכים אחד בשניה, הקטנות לא מקטרות לשניה ותמיד ביחד, ואנחנו פנויים להומור שחור וטוב, כשברקע המוזיקה ששמוליק דאג לנו. אליפות.

קבלו דוגמית, כי זה אחד המהממים:

"תוסיף לנדוד במשעולים, רחוק מחסד-נעוריך, 
אבל קרוב מהם לנהות אל השנים הראשונות – 
אל גבעתך, אל היפה, אשריך, איש, אם אחריך 
עוד תישאר גבעה כזאת שטופת פרחים וזיכרונות"
(נתן יונתן \ "גבעה קטנה") 

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה …

מקור: #76  משחקי פינג פונג, יללות בטיסה, שולחנות קק"ל צפים, או חנוכה סרי-לנקי שמח

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה שעות אחר כך.

ספירת מלאי סרי-לנקית, להלן- סטטיסטיקה למיטיבי לכת:

4 משפחות, 18 איש סך הכל, 8 מבוגרים, 10 זבי חוטם.
2 משפחות (ז'ינו ורינת) שייכים לז'אנר הותיקים (שבואו נודה על האמת- זה הרוב באי, לעומתנו), שועלי טיולים אסייאתיים, והשיט פה הוא שהם עוזבים בחזרה לישראל בקיץ. טרגדיה.
2 המשפחות האחרות- אנחנו והיוסקוביצ'ים, שייכים לבציר הסינגפורי האחרון של הקיץ.

מה שאני באמת מקווה שלא תפספסו זה את הפינג פונג פוסטים של מאייתי ושלי, שותפתי לטיול וכוכבת אחד הפוסטים האחרונים בו התעופפה לה קנאה הסופרים שלי לעברה. מאיה התחילה את הבוקר בפרולוג מופלא כדרכה, פשוט, בהיר, משעשע ומדויק, והנה, כמו ששתינו החלטנו בצהלות- הפעם תורי. מחר תורה, ובעצם מצידי שכל יום יהיה תורה, אבל זה יהיה הרבה יותר מעניין ככה, תודו.

אם כך-
אחד הדברים הראשונים שניתן להבחין בקבוצה שלנו נתפס באוזן בלתי מזוינת, פארדון מיי פרנץ'. אובכן- יש לנו ילדים רועשים, ושכה יהיה לנו טוב- יש להם הרבה אנרגיה וגוד ווייבס.

שדה התעופה צ'אנגי הידוע ברוב התרבותיות שבו, איך נגיד בעדינות, לא היה ערוך להמון הסוער שפשט על סניף הקפה של קוסטה על הבוקר. כשהתפננו אחר כבוד לעבר טיסתנו נשמע היה קול דממה דקה שהותרנו מאחורינו, דממה אשר הופרה בחינניות עת עלינו אחר כבוד לטיסת סרי לנקה איירליינס, שם פגשנו דיילות לבושות מדי טורקיז עם דוגמת נוצות טווס, חולצות בטן (!) ומנשא מוזר פלאס כפכפים (טרו סטורי), ונזירים שמסתובבים עם בוחן מציאות לקוי במיוחד- אחד השתבח בנוצות אוזניים עצומות- מן משהו שטרם ראיתי בעיניי, ויתר חבריו הסתובבו במטוס עם חלקיקי בגד שהונח עליהם כמו טוגה.

מטוס חדיש, המראה בול בזמן, ותוך 2 דקות קלטתי שאחד הסרטים שניתן לבחור הוא "מי ביפור יו" המופלא, אותו סרט על בסיס הספר שכשקראתי אותו, גרם לי למרר בבכי תמרורים בתקופת אבל הרילו שלי, בימים שלין הייתה רואה אותי בוכה בערך כל שעה עגולה ולא תהתה למה גם באותה פעם ייללתי עצמי לדעת.
שעה וחצי ישבתי בכסא בשורה 26 מנותקת מכל הרעש מסביב, ממררת בבכי על וויל טריינור היפיפה ועל לואיזה קלארק, משתמשת במפיות האוכל כדי למחות את בושתי בטיסה כשאני מייללת כשוויל ולו נפרדים. המחזה בו מצאתי את עצמי יושבת בוכה את נשמתי מסרט באמצע טיסה בה התחלפו לידי בערך 7 ילדים היה משעשע מספיק כדי שאקום מכיסאי לעבר הכיסא של מאיה להתבדח על עצמי, אלא שכשהגעתי למאיה, חשכו עיניי.
האישה מייללת. אותו נוהל- טישו ביד, עיניים מלאות דמעות, שיברון לב אול אובר. ידעתי! היא גם רואה "מי ביפור יו"! טינג!

אחרי שהמרנו את ביזיון הייללות בסרט קאלט משעשע אחר, נחתנו בסרי לנקוש החמה והמהבילה (וורסיה מוכרת לוורסיה הסינגפורית, לא מתנו), והופ, עלינו לאוטובוס שילווה אותנו 12 יום, שהתברר כחוויה כירופרקטית מרשימה והבטחה לשיגשוג ענף המסאג' הסינגפורי לכשנשוב.
גילינו שבסרי לנקה הנהיגה אומנם בוורסיה הסינגפורית ההפוכה, אבל זה רק כשממש בא לנהג, שכן חלק ניכר מהדרך בילינו במרכז הכביש, בצד ימין, בצד שמאל, בשולים, על כלבים טועים ועל מן מכוניות פיצי שפושות בדרכים פה מכל עבר.

אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לארוחת צהריים במסעדה על אגם יפיפה, שאמורה היייתה להיות מבטיחה משהו. בפועל- מסעדה סטייל דיר-אל-אסאד בואכה ראמה, שם גילינו בין השאר שבננות זה טעים, אבל פחות טעימה הוורסייה הבננית הפיצית של בננות בטעם מלט טרום עירבוב- חוויה קשה, או שום דבר שקוקה קולה וגלידת וניל לא יעלימו.
מהשירותים פה נואשנו. התרגלנו מהר מדי לשירותים המבהיקים בסינגפור שמנקים את עצמם עצמונית ומנצנצים באור יקרות מכל עבר בכל רגע נתון. פה מדובר במפגע תברואתי אחד גדול ומתמשך, ומכיוון שכאמור אנחנו משופעים בחובבי שלפוחיות פיציות, אנחנו גם מבליםלא מעט באזורים האלו, באסוש.

בהמשך, באמת שקשה לתאר, אבל תוכנן לנו טיול קצר על ריקשה עם שוורים חמודים ושיט על קטאמאראן, אלא שמדובר על חוויות שבאמת, באמת, איך נסביר? לא הפסקנו לצחוק, בקולי קולות עד השמיים.
אובכן- הריקשות האלו היו מכה אנושה לחוליות הגב שעוד קירטעו אצלנו. מסלול הזוי שהוביל אותנו בינות נהר בו התקלחו-שיכשכו-כיבסו עשרות סרי לנקים שצעקו לנו "היי" מתרגש בכל עבר (אנחנו, אגב חושדים שהבדיחה על חשבוננו).
הקטאמארן? בהנחה שראיתם פעם קטאמאראן, תופתעו לשמוע שאין קשר בין הדבר המנצנץ שמופיע אצלכם בראש לבין מה שקיבלנו בפועל.

אה, מדובר בעצם על שולחנות קק"ל שהולחמו על גונדולות, בחיי.
שטנו עליהם כמו פליטים סוריים, משועשעים באופן תהומים מהמחזה המופרך, עד שנחתנו בחוף עאלק מבטחים באיזו חושה של מקומיות שלימדו אותנו על הכנת אורז וכל מיני ביי פרודקטס של אגוזי קוקוס, ואם נתעלם מהעובדה שגרנו בחושה הזו עם להקת נמלי אש אימתנית, אזי באמת שהיה מקסים שאין לתאר.

כל אותה העת, בכל רגע נתון ניתן היה לשמוע את שירת "אל המעיין" ו"מתוק כשמר לי", צחוקים של ילדים עד לב שמיים. כל התבוננות מהצד העלתה שבכל רגע נתון מצוי הורה ממשפחה א' עם זב חוטם של משפחה ב', לא ברור מי יורש של מי, לא ברור מי אח של מי, הכל ערבוב של ילדים דבש עם הורים בפינצטה.

הגענו מרוחים למלון פה, כשלפנינו הטקס שעליו החלטנו מראש שהמתין לנו לארוחת הערב- כל משפחה עם החנוכיה שלה, הדלקת נרות קבוצתית בחדר אוכל מתוק שקושט במגני דוד בצד סנטה קלאוס, וברקע, בי נשבעתי, להקת מריאצ'י בלתי נסבלת שעוברת משולחן לשולחן ומטרטרת במוח לכולם בשביל טיפ.
אגב, מאיה הבינה היטב כששאלתי ברמיזה קלה מה העונש על רצח בסרי לנקה, אבל בסוף החלטנו להשאיר את המריאצ'ים בחיים.

הצלחנו להשתיק את המריאצ'ים אחרי מו"מ שלם בו כולם מסביבנו התרגשו ככל הנראה מהיומולדת לכבודה הניחו שאנחנו כולנו עם נרות.

שקט שהושג הביא לרגע מופלא ומרגש-
צחי מברך את הברכות וכולנו איתו, מדליקים חנוכיות ושרים שירי חג למול חדר האוכל שלא הבין מה קרה פה.

אני לא אדם מאמין, באמת, אבל לרגע, בסרי לנקה של כריסמס ונר שני של חנוכה, באותו רגע האמנתי שיש דברים שלא ידעתי שיכולים להיות כל כך רגילים וכל כך משמעותיים בעת ובעונה אחת.
זה היה רגע כזה.

מחר- תור מאיה. סטיי טיונד, ותלמדו: "סטוטי" זה הסוואדיקא של הסרי לנקים.
וקחו לכם את דוראן דוראן כפרות עליהם, בקליפ הסרי-לנקי פלאס תפילות וזה, בכולזות חג שמחוש:

פתאום הבנתי שבתוך 5 חודשים פתאום קורות גם נקודות אמצע וסוף במקום רק התחלות.

לפני שבועיים זומנו הורי שכבת ה' אחר כבוד לבית הספר של יהלי, לטקס לכבוד החגים.

אתם זוכרים שכבר כתבתי שיש מן קטע כזה שפתאום אתה קולט שבעצם אנחנו לא באמת מרכז העולם, שלא באמת כל אחד מתמוטט מהעובדה שאנחנו מישראל, ולא באמת כולם מבינים מה הקטע של העניין הזה שאנחנו יהודים (חכו שנספר להם מה זה נימול, פחחחחח), אפילו נהג מונית אוונג'ליסטי ניסה כבר להסביר לי ש"עוד לא מאוחר לסאלוויישן, מאם", וכדי שיהיה בטוח שהבנתי את המסר האלגנטי שלו, שם לי שיר גוספל מופרע ברקע. כן, כן.

אז בטקס לכבוד החגים היינו בטוחים שנצפה במופע חגיגת חנוכריסמס, רק שפה קצת פחות היה דחוף להם העניין הזה עם המכבים, מסתבר, ותשמעו, זו לא כזו טרגדיה, כי מסתבר שיש עוד שניים שלושה חגים חשובים לא פחות מנס פך השמן שמטגן סופגניות.

הגענו חגיגיים לטקס עם שותפינו לדרך, אלו שביחד אנחנו מהווים מחצית מוחצת מכיתת האם של יהלי- שרון וסמי, ההורים של עומר. התיישבנו מרוגשים לצפות בגורינו עומדים נרגשים על הבמה באודיטוריום, שאין דרך אלא להסביר אותו מלבד נניח היכל נוקיה המחודש, אולם הספורט וההתכנסויות בבית הספר, לא, זה פשוט אין לתאר.

השכבה פוצלה לשניים, כדי שכל קבוצה תקבל את זמנה על הבמה וכך מצד שמאל של הבמה עמד לו עומר שיותר גבוה מכולם, חתיך עם עניבה וחולצה מכופרת, וקטנתי עמדה לה מולי, במרכז הבמה, בשמלה וסניקרס עם הקוקו המפורסם (כי היא כבר לא מרשה צמות, גרררררר).

אקדים ואספר שזה לא שלא ריחרחנו באיזו ארוחת ערב ביתית מה יהיה בטקס, ויהלי אף ענתה לנו ברצינות תהומית שהיא שרה בסינית וצרפתית, אנחנו הינהנו "יה רייט" והמשכנו את ארוחת הערב כנראה. שיחה דומה התנהלה בבית של עומר, כפי שנודע לנו בדיעבד.

וכך אני צופה בקטנתי עומדת מולי בבטחון מלא עם סינים, הודים, שוודים, צרפתים, בטוחה בעצמה, עומדת איתנה בלי שום עניין, ואשכרה שרה לנו מול העיניים שירי חג סיניים, "פטיט פאפא נואל" בצרפתית, שירי דיפאוואלי הודים ושיר עם גרמני. לא, באמת, גיל ואני צפינו בעניין הזה בהלם מוחלט, לא מבינים איך זה קרה, ואני מתבוננת לי בכל קטעי הקישור בהם עולים בני השכבה שלה להנחות את הטקס ולהזמין ילדים לשירים, ומתפעלת מהאנגלית הרהוטה של הילדים האלו וחושבת לעצמי בלב מתי יבוא היום שקטנתי תהיה אחד מהם, תעמוד עם מיקרופון במרכז הבמה ותדבר אנגלית מתנגנת כזו עם ררררררר ומבטא.

ואז הסתיים החלק הראשון והתחלפו הכיתות בסדר מופתי- אלו שישבו בתחתית הבמה והנחו עלו למעלה, ואלו שהיו על הבמה ירדו למטה והפכו למנחים הפוטנציאלים.

שרון, סמי וגיל ואני עוד התבוננו בפליאה על הארגון המופתי, הסתכלנו איזה יופי שיהלי ועומר התיישבו יחד אחד ליד השני, והופ, בלי הכנה מוקדמת שני אלו קמים לנו מול העיניים, לוקחים מיקרופונים, ועולים שניהם בבטחון לבמה להנחות את החלק השני.

לא, באמת, אי אפשר היה להסביר את ארבעתנו.
המומים חילקנו הוראות: סמי הורה לשרון לצלם וידאו, הוא על הסטילס, גיל נצטווה לגבות מצידו את הסטילס ואני במקרה צילמתי כבר וידאו, אז בדופק 200 צילמתי את קטנתי עומדת ומברכת את ההורים שהגיעו לקראת המופע, ולא מאמינה שהיא שכחה לציין שהיא עולה. וועדת חקירה קצרה אצל שרון וסמי העלתה מימצא דומה, וגם הם לא הבינו מאיפה זה הגיע.

וכך התבשמנו לנו מאושר לראות את הבטחון שלהם, את האנגלית, את המבטא, עפים על עצמנו בטירופים ומשמיצים את יהלי ועומר שלא דאגו לעדכן אותנו, ואז, אחרי עוד שירי עם קווקזים (לא באמת, אבל היו שם מיליון שירי כריסמס, והיי, אף שיר חנוכה), בעודנו ממשיכים לטנף על שני אלו- שידור חוזר, הם שוב קמים מולנו ומברכים את השכבה על המופע המאמם, ושוב חלוקת פקודות היסטרית תחת אש כאילו אנחנו יחידת דובר צה"ל, ושוב מצלמים מאושרים ונרגשים, ושוב מקללים את היורשים שסידרו לנו טיול קצר במחלקה הקרדיולוגית.

יוצאים נרגשים בסוף המופע לתמונות, ורק אז קולטים- יו, הם סיימו את הסימסטר הראשון שלהם.
הם כבר עשו את המיילסטון הראשון פה.
המורה המופלא שלהם עוד מגניב לנו מידע ש"דיי דיד רילי וול" במבחנים לעלות רמה בנון-ספיקרס, ואנחנו מתים שם מהתרגשות.
וכן, שניהם עלו רמה, שזה הישג נפלא לשניים שלומדים מאפס הכל הכל הכל ולפני חמישה חודשים הלכו עם פתקים של "היכן השירותים".

ויונתן פה סיים את המחצית הראשונה של כתה ט', עם הישגים משלו, עם למידה לא פשוטה במיינסטרים, כאילו נולד דובר אנגלית, מצא פה חברים מופלאים, מצא את דרכו ופתאום הוא כבר באמת בדרך לכתה י', שזו הזיה.

אז מיילסטון ראשון עבר לו פה, והשבוע גם אני עצמי פגשתי אותו.

כן, גם אני הרגשתי פה איך מרגיש מיילסטון עוצמתי, עם תיק משפטי ענק שניהלנו במשרד, מלחמה משפטית ראויה שהסתיימה לפני שנה בנצחון מרגש בבית משפט השלום, בתיק שאיך נגיד בזהירות- הכל היה נגדנו, הכל.

אולי חודשיים לפני שעזבתי את ישראל הוגש ערעור על הניצחון הזה, וידענו שזו מלחמה שלא נפסיד בה.

אני יכולה להגיד ש- 13 שנים עם אירית לימדו אותי מה זה לא להכיר אופציה של לא לנצח, לא לעשות הכל, לא למצות, אין חיה כזו שתיק אצלנו במשרד לא היה פרויקט, שלא הפכנו כל אבן. גם פה, אין מילימטר שלא מיצינו ולא השקענו עד הדקה האחרונה, הכל במקצועיות ובאהבה גדולה למה שאנחנו עושות כל כך טוב ביחד.

ואז עזבתי לסינגפור הזו שלי.

והשבוע היה דיון בבית המשפט המחוזי בערעור, ואירית ידעה מה התיק הזה בשבילי ודאגה עד הרגע האחרון להשאיר אותי בתמונה.

ואז הגיע פרוטוקול הדיון אליי למייל, ולא היה שם כבר את השם שלי.
לא אני עמדתי עם הגלימה במחוזי ולא אני הגנתי בחירוף נפש על האותיות שיצאו מהמקלדת שלי, ולא אני הייתי נוכחת שם כשכל טענה שלנו אומצה על ידי ההרכב ככתבה וכלשונה.

תשמעו, זה היה קשה. רגשית.

אין מה לעשות עם זה, ידעתי שבבית משפט עמדה שם עדי הנפלאה שהחליפה אותי ועושה חיל, ידעתי שהיה שם חברי הבאמת ראוי שטען מכל הלב במקצועיות, אבל זה היה קשה.
קשה לראות את המילים שלך ואת הטיעונים שלך באויר, מושמעים ומקבלים תהודה באולם בית המשפט האהוב עליי כל כך, קשה לראות איך הנצחון הכל כך משמעותי הזה קורה כשהוא כבר לא רק שלי.

וכשייללתי לאירית על כמה זה שעצוב שזה כבר לא שלי, היא סימסה לי "אבל את חלק, מה לעשות". וזה נכון, המשפט הזה עשה לי סדר בראש.

כולנו פה מדלגים על מיילסטונס, כולנו פה כבר הגענו לנקודה בה אנחנו לא רק מתחילים ומתחילים ומתחילים (וזה מייאש כל הזמן רק להתחיל), הגענו לנקודה בה פתאום יש נקודות ביניים, סופים, התחלות חדשות, סגירות מעגל.

פתאום אחרי 5 חודשים אני שלווה בחלקים שהיו שלי ומבינה שהיה לי בהם חלק והוא לא יעלם, והילדים שלי כבר בחופשת הסימסטר הראשונה שלהם (סרי לנקה, היר ויי קם!), אפיל החתולה שנכנסה אלינו הביתה לפני ארבעה וחצי חודשים כשהיא שוקלת שבעה וחצי גרם בערך היום כבר ממותה.

כבר לא רק התחלות. יו. לא רע, ואבא, אני יודעת שאתה דואג, אבל תאמין לי שהכל בסדר. בחיי.

ולכבוד האיש שאחראי לרילו, להלן בעלי שיחיה, הרי הוא הסייבר-מענטש שמחר יחגוג 46 שנות,
קבלו במחיאות כפיים סוערות את השיר הכי יפה בעולם למזדקנים לייט (הקורא גילגלעד, אתה יכול להתרכז בין השאר בכך ש"דאימונדס אר פוראבר", זה אלפאוויל אמרו, לא אני)

מזל טוב, גילגלעד!

"It's so hard to get old without a cause
I don't want to perish like a fading horse
Youth's like diamonds in the sun,
And diamonds are forever"

("Forever young" / Alphaville)

במסגרת העניין הזה שאני מתיישבת לכתוב מדי כמה זמן, גיליתי תכונה חדשה שמפציעה לה כל פעם כשאני קוראת פוסט של מאיה: קנאה ירוקה ממש, קנאת סופרים כזו, אני משתגעת איך היא הצליחה להשחיל איזו בדיחה גאונית כאילו על הדרך, איך היא כותבת כל כך יפה על כל דבר, איך המילים מטפטפות לה על המקלדת בכזו טבעיות- מילים קולחות, משעשעות מדויקות, רגישות, נוקבות, וכולן- אם היה פה צדק פואטי- היו אמורות בכלל לצאת ממקלדתי.

הבלוג הזה נולד לי כשהחלטנו על סינגפור, את זה אתם כבר יודעים. מה שבעיקר ניסיתי למצוא באותה תקופה היה בלוגים ברשת של נשים שנראות כמוני (זה לא פייר עכשיו, בדיוק מאיה רזה), עם ילדים כמו שלי, עם חיים כמו שהיו לי, עם ציניות כזו ועם היכולת להסתכל מהצד ולאבחן בפשטות מה זה כל העניין הרילוקיישנרי הזה, ועוד בסינגפור.
העניין הוא שלא מצאתי, כלומר מצאתי דווקא בלוג אחד מקסים שמאוד אהבתי, אבל שנראה ככה- פרק 1: הגענו, פרק 2: מקסים כאן, פרק 3: גיליתי שיש נהר לידינו, פרק 4: סיכום השנה הראשונה בסינגפור.
אובכן, כמו שאני נוהגת לומר- זה היה זה, אבל פחות.

ואז לא הייתה לי ברירה, גיל והילדים נשלחו אחר כבוד לרכוש עבורי מה שקראתי לו "לפטופ" וזה שקר מוחלט, שכן עסקינן בטאבלט עם מקלדת שהלם את כל דרישותיי: צבע זהב ושיתאים לידיים קטנות. גיל הלך לסלון, קנה לי דומיין, פתח לי את העמוד הזה בוורדפרס, וככה הגיעותי על הלום, והתחלתי לכתוב על הסינגפור המפחידה הזו שהייתה צפויה לנו.

ואז לאט לאט גיליתי את קבוצת הפייסבוק של הישראלים בסינגפור, שממנה שמעתי על "פיטפטו", שזה סוג של "ישראל היום" רק הסינגפורי- רחלי היא השלדון אדלסון שלנו, והיא מכריחה אחת לשבוע מישהו מאיתנו לכתוב כתבות שיתפרסמו בשישי, וככה גיליתי את מאיה והכתיבה שלה.

פתאום גיליתי שיש כמה כתבות שמרתקות אותי קצת יותר, והתגובות לכתבות שלה חשפו שהופה, אני לא לבד, שכן עסקינן באושיה משעשעת במיוחד שמצליחה לכתוב כל מה שכולם רוצים להגיד ולא יוצא להם.
וככה גיליתי שבלי שום פלטפורמה מתחכמת, בלי טאבלטופ זהב לידיים קטנות, בלי דומיין ובלי וורדפרס, המאיה מנצלת היטב את צוקי, ואחת לכמה זמן כותבת, כלומר משוררת מילים לכדי איזה פוסט שגורם לי לקנאת סופרים קשה ביותר, כאמור.
כל מה שחיפשתי לקרוא על סינגפור ועל אותה זאתי שדומה לי- מצאתי. אצלה.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה? גם כי אני אוהבת אותה במיוחד ואני חושבת שכולם צריכים לעקוב אחריה (לא, לא להיות קריפים ולהסתובב אחריה ברחוב, תעקבו אחריה בפייסבוק, אם היא תרשה, תגידו לה שליתי שלחה אתכם), גם כי היא פלא פלאים וחברה טובה במיוחד ואני מרשה לעצמי לתת לה ציון מאד מאד גבוה בלהיות מענטשית ברגעים מאד משמעותיים, וגם כי היא האלופה היחידה שגרמה לי להפסיק להעלות פוסטים על עניין ספציפי שמטריף לי את המוח, פשוט כי היא ביקשה.

בעצם העילה המרכזית לאיזכורה פה הפעם היא הפוסט האחרון שהיא העלתה הבוקר על הנשף של אתמול, ושוב, קיללתי. ססססאמק, האישה הזו כותבת טוב.

אני קצת חייבת לכם פה רקע על מאיה, שבכלל נמצאת פה בשנה האחרונה שלה (לא קל, כאפה לפרצוף כל עזיבה).
היא פה כטרופי-ווייף של גיל שלה- הוא היועץ לענייני דברים ששטים בים וקשורים לצבא, איש ברזל מקסים כשלעצמו, אבל לא לשמו התכנסנו, בעצם כן- דווקא כן לשמו התכנסנו אתמול בנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית בסינגפור, שכן הוא היה המארגן של כל הטוב הזה, וזה לא שאני הגעתי לנשף הזה כי על ההזמנה היה כתוב חלילה שמי, שכן ככל דיפינדנט ווייף פה, על ההזמנה שלנו היה כתוב מיסטר גילגלעד, ואני רק הזדנבתי אחריו.

כשנכנסנו להילטון המפואר עם כל העניבות והשמלות היפות האלו, עמדה בצד מאיה, משועשעת מהחוויה שגיל בעלה היה אמון על הפקתה.
היא הכי אותנטית שיש, שכן אומנם לבשה אף היא שמלה מקסימה וגיל שלה היה לבוש בחליפה באפור עכבר והיה בעצם חתן בר המצווה, אבל אי אפשר היה לפספס לרגע שבראשה אין שום דבר שקשור לכללי טקס, פרוטוקול, או נימוס מופרך.
בסך הכל היה נראה שהיא התמקמקה נכון יחסית באזור של היין האדום, הייתה מצחיקה כהרגלה, ותוך שניה הציגה לי כמנצחת 2 סביבונים כעורים שהצליחה לפלח מהשולחן המרכזי וסיפרה שהיא וגיל שלה נלחמו כאריות על 20 סביבונים כאלו שהובאו מהארץ, שיחה שיכולה להישמע הגיונית רק איתה, אגב.

במאמר מוסגר אציין פה, שלראשונה אני יכולה לציין שסוף סוף יש ממש בהצהרותיה של פקידת כוח האדם ששלחה אותי לפני די הרבה חודשים לבחינות עם גיל לקראת סינגפור, וכששאלתי 'מילא הוא, אבל למה אני', ידעה להגיד לי ש"אנחנו רוצים לוודא שאת ייצוגית".
אובכן, אחרי 5 חודשים באי, נדרשתי להיות ייצוגית. דונה קארן, אגב, שאת שמלתה היפיפיה לבשתי אתמול, ייתכן שהייתה אתמול פחות מרוצה לראות מה קרה לי מאז הפעם האחרונה שלבשתי אותה (רמז: מחלקת ממותות בספארי), סורי דונה, זה ישתפר בהמשך.
לעומתי, אגב, גיל היה נראה מיליון דולר סינגפורי עם חליפה ועניבה, שנרכשו בתום טיול רגלי ארוך ומייגע בשבת האחרונה לאיתור ג'קט ועניבה לטובת המעמד, וכמה צפוי היה שיבחר ללבוש דווקא את הג'קט האפור שנלחמתי בחירוף נפש שיקח גם בנוסף לשחור, גו פיגיור.

אגב, כל שנדרש ממני פה טרם הנשף היה ללכת למספרה באותו בוקר לחדש את השורשים ההו-לא-כה-בלונדינים שלי, אלא שגם פה ציפתה לי בעיה קלה, עת גיליתי *שוב* שצ'אים יש רק אחד, ושג'יליאן הסינגפורית שמדברת המון סינגליש שלא תמיד אני מבינה, עשתה לי בלונד פלטינה. מולחמת לכסא מרוב הלם ג'יליאן ניסתה לעשות סדר בכל הטוב הצהוב שעל ראשי, ואם אתם פוגשים אותי עכשיו ברחוב צהובה משהו- תדעו שזה לא החלק הגרוע של התספורת, זה המתוקן. בתמורה להלם מצאתי את עצמי עם פן בשערי (קרה לאחרונה לדעתי לפני עשור, וגם אז במקרה), וכך נראתי כמו דודה של עצמי, אבל זה מה יש.

וכך יצאנו לנו גיל ואני אתמול מהבית, לבושים כאילו אנחנו בדרך לנשף, כשבעצם היי, היינו בדרך לנשף.

מיותר לציין שחגנו לנו עם האוטו כדי לחפש חניה בכניסה להילטון, ורק ביאושנו חזרנו לשוער בכניסה לשאול איפה להחנות, הוא לא הבין איפה הבעיה, שכן לא הבחנו שממתינים לנו שירותי "ואלה" (ובאמת, מדובר בהזיה, שכן שכשחזרנו לאסוף את הרכב הועמדנו בכניסה, וכשהואלה-בוי מביא לנו אחר כבוד את הרכב שחנה בדיוק 2 מטרים מאיתנו. סינגפור, כן כן).

אנשים נוצצים-יפים-ומרשימים הגיעו כולם לנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית הישראלית בסינגפור.

סינגפורים וישראלים, נאומים רשמיים פלאס הלהקה המקסימה פה שאך אתמול חרכה את ההארד רוק קפה שרה פתאום "כד קטן" (אבל ברח לה גם שיר של ה"קיור", אלופים, בחיי).
כל חובבות כפכפי ההאוואיאנאס ביום יום הפציעו מתוקתקות ויפות, האולם התמלא בגוד ווייבס, אנשים מקסימים מסביב ואוכל ממש מצוין, עד שככה טסו להן שעתיים בעמידה (נוט טו סלף: כשאומרים לך להגיע עם עקבים נוחים, תקשיבי, שכל).
(אגב, רק לצורכי פרוטוקול, בסוף הנשף חגה, נועל'ה ואני התבוננו אחת על השניה במבט המוכר והנואש: קפה. עכשיו. וכך כמחזה סוריאליסטי משהו, הפצענו 6 אנשים שמתים לקפה לבושים במיטב מחלצות הנשף שלהם, והתיישבנו בסטארבאקס, מחזה שזכה לתיעוד מסינגפורי מבוגר משועשע משהו שחשב שהכי הגיוני לצלם אותנו, שוין).

כל הזמן הזה שבו התרחש הנשף, מאיה, פסיכולוגית צבאית מחוננת, חגה לה כדבורה מפרח לפרח, משתעשעת מהחוויה האנתרופולוגית שזימנה לה נספחות צה"ל, מדגמנת לעוברים והשבים את רזונה החינני החדש והיפה, והצליחה להוציא מהעניין הזה עוד כמה רגעים מצחיקים במיוחד.
לא היה לי ספק שיהיה פוסט, ושאני אבכה מצחוק.

והיה, ברור שהיה.

ואז היא סימסה:
"זה שאת בלונדינית זה לא אומר שאת פטורה מלכתוב פוסט על אתמול", והבהירה: "אני על הצד של המרמור, את על הצד החיובי".

וככה מצאתי את עצמי משולחת לאיתור הטאבלטופ הזהב לידיים הקטנות, לפתוח אותו, ולגלות שמאיה הזו מצליחה לשלוח עד לפה את המילים. לא כמו שלה, אבל הן לא היו לי עד שהיא הגיעה.

וחכו, רק תדעו שבעוד שבועיים אנחנו נוסעות יחד לסרי לנקה לטיול משפחות אדיר פה. היא תהרוג אותי עם הפוסטים שלה. אסון שלא חשבתי על זה קודם.

אז לכבוד נשף חנוכה (החיובי!) אתמול, קחו לכם את השיר הנורא יפה הזה, שהתירוץ לצרף אותו הוא השם שלו, אבל מאיה היא הכוכבת שלו הפעם:

"מצאתי לי גם כוכב אחד
ילחש לי דברים
ינחם במילים
ישאר לימים"
(עידן רייכל הגאון, "אור כזה")

 https://youtu.be/huPNIaB8Yw8

אירית הייתה הראשונה שעלתה על זה אפילו לפניי, כבר מזמן, בצדק.
בדרך עברו עוד לא מעט שאלות כאלו, מיכלוינטוב אהובתי סימסה גם על זה השבוע, ורותי עכשיו, ובזכותה גם קמתי לפתוח את המחשב.

זה נכון, אני כותבת פחות, זה נכון, אני מרדדת לא מעט את הפרסום פה- ולא כי אין לי מה לכתוב, אלא כי אני שבויה בקונספציה שהשגרה הסינגפורית שלי די משעממת בסך הכל, וקשה לי להאמין שהיא עשויה לרתק מישהו, אפילו את הקורא הנאמן שלי מאיי סיישל.
אני עדיין מנסה לפצח מה בדיוק קרה ועודנו קורה לי.

כל תהליך הרילו הוא תהליך שגובה תעצומות נפש אינסופיות, משהו עם סיחרור משל עצמו. בדיוק השבוע קראתי בקבוצת פייסבוק אהובה, איזו שאלה של מישהי שמתלבטת איך יעבור עליה ועל בן זוגה רילו לארה"ב בהינתן העובדה שהוא אינו דובר אנגלית. כל מי שענו לה היו שועלי רילוקיישנים בעצמם, ועדיין עלתה שם האמירה השיטתית- השפה זו לא הבעיה. הנפש, הנפש היא העיקר.

אז כן, הנפש היא העיקר.

את החודש וחצי בואכה חודשיים ראשונים שלי בסינגפור העברתי באבל מוחלט, הישרדות של ממש. למתבונן מהצד נראיתי בסדר גמור, תקינה למדי ולפרקים מאושרת, אבל זה היה רחוק מלהיות המצב. שרדתי כל יום מחדש, ולא שאני מדברת על הישרדות עם גרגר אורז במדבר, זה לא המקרה, אני מדברת באמת על עצמי, על האדם שאני. באמת שהייתי מקרה סעד, וכל מי שליווה אותי מקרוב באותו זמן ידע את זה.

נבי אמרה לי לא מזמן שהיא העדיפה לא להתקשר כשקלטה מה קורה לי אחרי כל שיחה, ענת טיפסה על הקירות מחוסר תקשורת והלית גם, ירדנה כבר קראה מקילומטרים כל דבר, לין ההלפר האדירה שלי כבר לא שאלה כלום כשראתה אותי מפציעה ממקלחות בוקר עם עיניים אדומות, החברות שלי פה הבינו. כל אחת בדרכן.

אבל אחרי שהתאבלתי החלטתי שזה מיצה את עצמו.
כל הלוק הקורבני הזה של "אל אלוהים, איך זה קרה לי" הפך להיות יותר ויותר מטופש בעיניי.
אני סולדת מקורבנות, סולדת מייללות, אני אדם פרקטי, והבנתי באיזה שהוא שלב שאני לא באמת כזו מסכנה, והיי, לא עשיתי רילו לאנגולה לחלק בלי המים הזורמים.

ואז התחלתי לפתוח את עצמי לשקט. לטוב, לזה שבאמת אני משחררת את מי שהייתי. טוב, נו, זה לא בדיוק מדויק, זה דורש עוד הרבה עבודה, אבל זו התחלה.
אני לא מפחדת יותר מימים בלי תכלית מוגדרת, כמו אותו יום שישי ראשון שקמתי בבוקר וגיליתי שלא ברור לי למה. הייתי מבועתת. זה לא קרה לי שנים- פשוט כלום לא חיכה לי באותו יום ורציתי להיכנס מתחת לפוך עד שהילדים יחזרו הבייתה. היום כבר לא. היום אני שלמה, שקטה, זה לא מנהל אותי.

הכרתי בזה שמערכות היחסים העוצמתיות שהיו בחיי ישארו תמיד עוצמתיות, אבל אחרת.
שאני אולי לא עובדת עכשיו, אבל היי, זה לא רע בכלל. גם הקטע של לין שטיפס עליי בהתחלה הופך להיות נעים מרגע לרגע.
אני מתרגלת לזה שיונתן עשוי לנהל איתי בלי לשים לב שיחה באנגלית (נהדרת, אגב) כי הוא עדיין רגיל לחשוב ככה בשעות אחרי בית ספר. גם יהלי מתבטאת בחופשיות במבטא מהמם, ואני מתרגלת לחשב הכל בדולר סינגפורי שכבר רחוק מלהישמע לי הזוי.

ואחרי כל זה, עשיתי לעצמי עבודת מטה לאור התבוננות מעריצה בטליה ובליטל הנהדרות שלי פה, שהדגימו לי כמה הן חכמות, ובזכותן החלטתי החלטה מושכלת לתחזק את הנפש שלי אחת לחצי שנה בישראלית שאני, להגיע לבקר את אבאמא שלי (כן, אני מאד מתגעגעת, הנה, אמרתי את זה, אבא, תקריא לאמא בקול את זה, שתשוויץ לחברות שלה שאמרתי את זה), לראות את סבתוש של גיל, להתיידד קצת עם עומר אחיין המחמד שלי, לעשות זמן בלונדיניות-שממיות-מופלטות-חונטה ושות' ולא פחות חשוב- לנשום שוב אויר אורניתי (למי שיש רעיון מה אני יכולה להביא לגילושקה שלי כמתנה מלאת אהבה לגמול לה על כל הטוב שעשתה עבורי- זה המקום, אגב, והקוראת גילושקה- תתעלמי).

וגיל חיפש לי כרטיסים לפברואר כי זה הזמן שהחלטתי שיהיה נכון לאוורר את הישראליאנה שלי (בכל זאת 40 לירדנה שלי ו- 29 וחצי לליל, ואבשו שלי יהיה בול בן 71), ופתאום גיל שאל אותי באוטו באיזו נסיעה סתמית לאנשהו למה ההתעקשות דווקא על פברואר ולמה שלא אסע עכשיו. וכן, זה היה נשמע מאד הגיוני, לא באמת הייתה סיבה למה לא.
ועדיין, זה שיתק אותי ואפילו לא הבנתי למה.

תהיתי מכל כיוון למה אני לא עטה על ההצעה הזו, הרי אני מייללת לעצמי אינסוף על געגועים. הדבר ההגיוני ביותר היה לעוט על ההצעה ולכתוב את הבלוג כבר מהמטבח של הוריי. וסימסתי לבלונדיניות ולדבי. אפילו לא הבנתי אם זה מופרך או לא.
ידעתי שיקבלו אותי נפלא, לא דאגתי לרגע, אבל לא הצלחתי להסביר למה אני לא קופצת על זה, עד שג'ולס אמרה לי "לא. עוד לא. רק התרגלת לשגרה, זה יגמור אותך ותתחילי מאפס". טוב, לא במילים האלו, אבל התכתבנו מאז עוד בזיליון הודעות ואני לא אמצא את הציטוט המדויק כרגע, אבל כן, יו גט דה פיקצ'ר. ג'ולס *שוב* צודקת.

ואחרי שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא מדייקת בול בפוני. בשניה. היה בזה הגיון, חזר לי השקט. הבנתי שעד עכשיו עבדתי בלייצב מדדים, להגיע לפלאטו, למים שקטים, מינימום אדוות, הבנתי שאם אני עולה על מטוס עכשיו אולי יהיה בזה קסם רגעי, אבל אשלם עליו מחיר כבד של היעדר הכנה נפשית מאורגנת ומסודרת, ושאחזור להקים שוב את עצמי מהבסיס, וחאלאס, אין לי כוחות לזה.

אז נרכשו כרטיסים. לפברואר.
בראשון לפברואר אני עולה לבד על טיסה לישראל (אל תשאלו, אוזבקיסטאן איירליינס, טרו סטורי). שבועיים. ואני שמחה ממש. אבל ממש.

והיום בבוקר ירדנה תהתה האם התחלתי לבנות לו"ז להפצעתי (כפרות על הלובסטרית שלי- הכינה לי טבלה!), ועניתי לה בשיא הרצינות שאני בחרדות של הקיץ של אביה.
וזה מה שהיא ענתה לי, אני מצטטת:

"יכולה להבין.
אומרת לך מהצד של הילדים בכיתה, כולנו נגיע. גם אם יש לך כינים".

עכשיו תגידו לי שלא בחרתי טוב חברות.

תפתחו רמקולים, סידרתי לכם שיר מקסים במיוחד.
"You're gone from here
And soon you will disappear
Fading into beautiful light
Cause everybody's changing
And I don't feel right

So little time
Try to understand that I'm
Trying to make a move just to stay in the game
I try to stay awake and remember my name
But everybody's changing
And I don't feel the same"

("everybody's changing", keene)

הוא קורץ מחומר של כוכבים- משעשע, מצחיק למות, שונא לדבר בטלפון (כמוני!), ונשוי מעולה שבמעולים למיסיס שוחט, נערת הגלגל שהגרילה חיי אושר וטוב עם האיש הזה.
עוד טרם שהפלגנו לנו בלופטהאנזה לעבר רילוקיישננו, הם כבר הפכו אותנו לקהל שבוי. בארוחת ערב כיפית ומצחיקה פיזרו עלינו אדון וגברת שוחט אבק כוכבים, וכשהגענו לכאן, מהר מאד הפכו לאהובינו. כבר חודשים שאנחנו דנים בשאלה האם הוא כוכב הבלוג שלי, וכן, אין לי אלא להודות שהוא לא קיבל פה את הבמה הראויה לו, ואיזו הזדמנות טובה יותר יש מאשר לכבוד יומולדתו, כדי להנציח את מעמדו הראוי.

אבל רגע, למה אני מספרת לכם את כל הטוב הזה? זה ישמע לכם מבולבל בהתחלה, אבל לא. אתם תבינו, תסמכו על סחבק.

הכל התחיל באלישקה שלי, המתוקה כל כך, ששיתפה היום פוסט מקסים, לפיו "אי אפשר לשרוף זכרונות". קראתי. נפלא כל כך.
משהו כמו 4 מאיות השניה אחר כך, טרח צוקי להניח לפני העיניים שלי תזכורת מלפני שנתיים שלי עם לילו אהובתי (בימים שעוד הייתי רזה וחיננית במיוחד) מטיילות לנו בלונדון שלנו. הסתכלתי על התמונות הלונדוניות שלנו והרגשתי על העור את הצינה שהייתה שם באותו רגע, את הצחוק, את הריחות והצלילים. הייתי שם לשניה.

אתם צריכים להבין- אני אדם שאוגר זכרונות. אתם מכירים את התמונות האלו של מישהו שמורכבות ממיליון מיליון מיליון פיקסלים של תמונות קטנות? זה בדיוק. כל כולי זה אוסף של מיליוני מיליוני מיליוני רגעים, טובים יותר וטובים פחות. הכל מעיר בי את הזכרון.

ריח של אחד הבשמים הנעימים בעולם ("לנקסטר", אם אתם מתעקשים) מחזיר אותי בשניה לגיל 18, כשרותי ואני בחדר בניו יורק מתארגנות לצאת ליום טיול.

יש גם טעם- כמו אותה הפעם שדודה שלי, זהבה-כפרות-עליה הוציאה מהמקרר שלה את הקופסה התכלת הפלסטיקית בה סבתוש שלי הייתה מניחה את החצילים המיוחדים שלה. ואז, בעודי בהלם מהקופסא שהעיפה אותי אחורה, היא פתחה את הקופסא הזו, והופ, היו בה בול אותם חצילים. על המילימטר. וחזרתי לשניה לימים שסבתוש הייתה מוציאה את הלחם הזה שלה עם הגבינה הלבנה הספציפית הזו שלה ואת החצילים הכי מושלמים בעולם כולו, וחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב איך זה להיות נכדה של מישהי, אבל הופ, הטעם של החצילים של דודה שלי בעצם היה הטעם של החצילים של סבתוש, ושוב הייתי ילדה של סבתוש באיזה אחרי הצהריים בפתח תקווה של פעם.

והצלילים של המוזיקה שמעירה לי אינסוף זכרונות- אם זו חווה אלברשטיין עם החיטה צומחת שוב, אם זו אדל, או סיימון וגרפונקל, או נטלי מרצ'נט שאני הכי אוהבת בעולם ומזכירה לי בכל רגע נתון נהיגה עם מוזיקה מחרישת אוזניים עם חלון פתוח, או דני רובס שהוא הכי שלי, של ירדנה ושל מיכ- כי ראינו אותו יחד אולי זיליון פעמים, וזיליון פעמים ראיתי את ירדנה בוכה בשיר האחרון בחושך, ואת מיכ ואותי מגניבות לה ידיים אוהבות מתחת לשולחן.

והאויר, האויר של אורנית בלילה בלילה, עם דבי שלי, צועדות כל ערב את 9 הקילומטרים של אושוויץ שלנו, מנהלות שיחות על הכל, באויר הטוב הזה, נטול הלחות, שיש רק שם ורק איתה.

וכאן, כאן התחילו לי הזכרונות מאפס. כאן התחלתי לצבור רגעים כששעון התחושות התאפס- הריחות, הטעמים, הצלילים, האויר, הכל חדש, הכל שונה, האנשים מולי אחרים, אני אחרת, אפילו השיער שלי אחרת (לחות? תמותי). החוויות חדשות ואי אפשר לקשור אותן לחוויות שצברתי 41 שנים, זה פשוט לא ישים.

אז אני אוספת אנשים שהופכים לרגעים ולזכרונות ולחוויות נורא טובות, ומיסטר שוחט? הוא חלק מהזכרונות האלו.

הוא חלק מהזכרונות הטובים שאני צוברת פה, הוא ממציא ז'אנר ניתוק שיחות הטלפון אחרי 432 מילים, תמיד נכון להיות האדם הנכון להיות מענטש באזור, חמוד גם עם פאת אפרו ולוק של שחקן פורנו במסיבת שנות השמונים (דונט אסק, אבל הוא מעדיף שאספר שהוא נראה יותר כמו ג'ון מק'נרו), ועכשיו אנחנו הולכים לחגוג לאיש המתוק הזה יומולדת 39, יחד עם אוסף חברים אהובים פה שאחראים לאינסוף רגעים נוספים שתמיד יהיו לי (הקוראת שEרון- את על הכוונת).

וכל מה שאני מאחלת לאיש המקסים הזה זה שידבוק בכל הטוב הזה זהביא אותו לאן שהגיע, כי הוא לגמרי עשה סיבוב על היקום עם כל הטוב הזה.

בעצם, גם אני.

אז לחיי זכרונות חדשים, סינגפור, אנד הירס טו יו, מיסטר שוחט.

Some are like water, some are like the heat"
Some are a melody and some are the beat
Sooner or later they all will be gone
"Why don't they stay young