בחזרה לשגרה הסינגפורית הנעימה כל כך, השקטה, המקום שלי, לין, הסינגתולה, הנפש.

והנה הגיע הדואר מה- ofs, וצריך להגיע לרכוש לילדים את הציוד ואת מדי הפנימיה השוויצרית, וצריך להגיע שוב לאולם המסודר הזה שיש בו שקט מתורבת כזה וכולם עומדים בתור מדויק כזה, ויש צד של ציוד ויש צד של מדים, ולכל ההורים שם זה בטח יהיה הכי פשוט, אבל לי יחסר שם צחי.

לפני שנה בדיוק, אבל ממש, עמדתי באותו אולם.
רוב הסיכויים שרציתי נפשי למות מהסינגפור שנפלה עליי ומההזיה של אותם ימים ראשונים שלנו באי.
הילדים באותם ימים היו תחת מישטור כבד של חבילת גלישה בהיקף דומה לחבילת גלישה משנת 2006 בערך שעלתה כמו כיליה צעירה ובריאה, לא הכירו נפש חיה פה ובעיקר רצו לרצוח אחד את השני.
גם חתולה עוד לא הייתה בבית, ומה שכן היה בבית זה כמויות אינסופיות של עצבים ותיסכול מהעובדה שמכל החיים מלאי החברים שהיו להם שבועיים קודם, הם נחתו פה למקום שאין להם חבר אחד אפילו כדי לפלטר איתו את מה שנפל עליהם עם ההחלטה של ההורים שלהם לעזוב לסינגפור.

ואז, שבוע וקצת אחרי הנחיתה שלנו בסינגפור, הגעתי לאולם הצטיידות הזה של ה- ofs, והייתי צריכה לנסות להבין מה קורה מסביבי, להתעצבן שאני לא יכולה לעזור לילדים שלי, לנסות לשמור על קור רוח באיזו לוגיסטיקת היערכות לשנת לימודים שאינה כוללת רשימת ספרים וכלי כתיבה שליאת מכינה לי ואני מצפצפת לה ואוספת, ופתאום כל הבלגן הזה היה לי אינסופי ורציתי למות.

מהצד הבחנתי במישהו שמזהה אותי, יודע מי אני. לא היה סיכוי באותם ימים שאצליח להיות קוהרנטית מספיק כדי לחבר את השם לפרצוף, הוא ניגש אליי בביישנות משהו, ואמר "היי, את ליתי, אני צחי, נעים מאד".
ומאז, ככה, הכי פשוט לתאר את זה, נולד לי אח גדול שאין כמותו.

באותו ערב הוא שלח את אורי הבן שלו שהיה בשכבה של יונתן, להזמין את יונתן להיפגש איתו. יונתן, נידלס טו סיי, סירב. בבית היו עצבים בגובה להבות ממש, יונתן שכבר היה על סף קריסה מהלבד הזה שנפל עליו באמצע החיים, איבד את זה כבר, לא רצה שום דבר, גם לא לשתף פעולה עם השידוך עם אורי.
מהצד היה ברור לי שצחי מבין מה קורה לי בבית והוא לא דחק. לא צייץ, רק ציין שאורי ממתין ליונתן אם יונתן רוצה.
אין ריגשי שלא עשיתי ליונתן על זה- שזה לא מתאים, שזה לא מנומס, שלא מסרבים לאורי. אחרי אולי חצי שעה של הפצרות, יונתן נעתר להזמנה של אורי וירד לפגוש אותו, כי כמה מדהים זה שמכולם פה, הם גרים לידנו.

כשהוא חזר הביתה אחרי כמה שעות, חזר לי יונתן אחר לחלוטין. חזר לי ילד שמצא בשניה את החבר שאיתו ילך שנה בחברות נפלאה, בזכות צחי שידע מה עובר הבן שלי בכזו תבונה רגשית עצומה, עוד לפני שאני אפילו ידעתי את זה.

אני לא יודעת איך זה קרה, בעיקר כי כבר לא חשבתי שבגיל הזה עוד מוצאים כאלו חברויות נפש, אבל אין גבול לאהבה האינסופית שלי לאיש הזה שהפך לאיש הקרוב שלי פה, זה שאני מפלטרת איתו דברים והוא, עם השילוב הזה של השכל הישר והמבריק עם האינטיליגנציה הרגשית, הפך לזה שהפך לי את סינגפור למקום בו יש לי משפחה אמיתית.

אתם אולי לא מבינים, אבל חלק מדהים מכתיבת הבלוג, הוא מה שקורה לי אחרי שאני שולחת עוד פוסט. התגובות על כל פוסט עושות לי הכל לכדאי, ויש את השניים האלו שיכתבו לי בשקט אחרי כל פוסט חדש מה חשבו, בקצרנות ובניתוח של הדברים- מאיה וצחי.
שניהם יכתבו לי אחרי הפוסט בוואצאפ- מאיה תיתן לי את הפידבק על הכתיבה, על המוזיקה שלה, על הטקסט, תיתן את האינפוט של הפסיכולוגית ("איפה זה פוגש אותך?"), תגיד את הדבר הזה שאחשוב עליו הלאה.
צחי יכתוב מה עשיתי לו ללב.

וזה האיש, כולו נפש, כולו הומור טוב ונפש של סופר מוכשר מאין כמוהו, איש עם משפחה מופלאה, עם יכולת לתת לי פייט על כל דבר- החל מתפיסות עולם, תפיסות חינוך (כן, כן, אני מסלילה את יונתן, כן, 8200), מכיר לי כל פינה באי וגורר אותי בשמש ובלחות של 200 אחוזים לטיולים לשמורות עם לטאות וללאנצ'ים הטובים באי, האיש שבסוף פסח מכין לנו מופלטות שאני בכלל לא אמורה לאכול אבל הן מושלמות, האיש שכל שישי אני אגרור אותו ואת המשפחה הזו שלו להגיע לארוחת ערב פה והוא יגרור אותי לכל מיני מקדשים ומקומות.

וידעתי בערך מהדקה השלישית שאני עושה כאן טעות כשאני נקשרת אליו, כי האיש הזה בקיץ חוזר עם המשפחה שלו לישראל. והנה הגיע הקיץ הזה, כוסומו, והנה הוא באמת חוזר.
וזה באמת שהיה ידוע אבל לא בטוח שהאמנתי לזה, כי אני לא בטוחה שנתתי הסכמה מדעת שהוא ייקח איתו גם את מאיה הקטנה שלי, אהבת חיי, ואת רוני שלימדה את יהלי לעשות שיעורים באוטובוס ואת יונתן לסכם לבחינות, ואת אורי שנתן ליונתן את החברות הטובה הזו שאין הרבה כמוה.
וכן, הוא לוקח לי איתו גם את זוהר שלו שהיא אחת מהחברות הבאמת, אבל באמת ראויות ואהובות שהיו לי אי פעם, זו שלפני מסיבות אנחנו עושות סלפי ובודקות אם אפשר לצאת ככה, זו שמצחיקה אותי עם כמה כלום לא מסובך איתה וכמה היא מלמדת אותי פשטות מהי.

וגם כשהיה לנו כעס על שטויות בינינו הוא ענה לי שכעסים יש רק במשפחה ורק כשאכפת, ובסרי לנקה הוא הקצה לי שעות אינסוף של שיחות והומור שלא יעלמו לי לשנים, ולמרות שאני מכינה אותו נפשית כבר שבועות שאבכה כשניפרד, הוא פוטר אותי כבר שבועות בטון הזה עם היד של "נההההההההה, יהיה בסססססדר" הזה שלו, וממלמל מילים של מרוקאית מבוגרת שמתעצבנת על הילדה הקטנה שנתפסת לה בשמלה, אבל היום בערב, בין צ'ילי קראב לבין צ'יקן רייס בפרידה הזו שמחכה לנו מהם וממאיה האהובה שלי, הוא ידע לתת לי את המבט החומל הזה ולרחם עליי באמת שאני נשארת פה בסינגפור בלי הג'ינו'ס שלי.

ואני מצטטת אותו במילים שהוא כתב לי על פרידה:

"אל לך להתעצב
בבוא העת לומר 'שלום'.
הפרידה חיונית היא
קודם שתוכל לשוב ולהיפגש.

ופגישה מחודשת,
בין אם עברו רגעים,
או גלגול חיים,
אכן מובטחת
לאלו
שהיו ידידים"

(ריצ'ארד באך)

בהצלחה, ג'ינו'ס אהובים. עוד לא נסעתם והגעגועים ענקיים.

וקחו לכם אחרי כל העצוב הזה את בננהרמה המאממות, שפעם, בימי 1984 העליזים נראו לי הדבר הכי מגניב שהמציאו בעולמות, והיום אני רוצה למות בשבילן איך יש תיעוד של כל הטוב הטוב הזה שהן לבשו, אבל היי, איטס א קרול סאמר, פרידות סאקס.

"Hot summer streets
And the pavements are burning
I sit around 

Trying to smile
But the air is so heavy and dry

Strange voices are saying
What did they say
Things I can't understand
It's too close for comfort
This heat has got right out of hand 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel, cruel summer
Now you're gone 

The city is crowded
My friends are away
And I'm on my own

It's too hot to handle
So I got to get up and go 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel,
It's a cruel cruel summer
Now you're gone
You're not the only one"

כבר בדרך לבן גוריון הרגשתי את המועקה אול-אובר מי. אבא שלי והילדים איכשהו הבינו את זה, והשקט באוטו בדרך היה מספיק עוצמתי כדי שאשמע עדיין אותו מספיק חזק.
בתור האינסופי הישראלי של יולי בנתב"ג הרגשתי את צער הפרידה לאט לאט משתלט עליי.
הררי האנשים, אפילו הישראליאנה הזו שהייתה אמורה לגרום לי לברך על עזיבת הלאבאנט עם הצמודים אלינו בתור שנסעו לבלגרד ועשו כל קלישאה אפשרית בתור כאילו לדחוק בי לנסוע בלי להתבאס- אפילו הם, עם הקולניות, נסיונות עקיפת התורים ברעיונות יצירתיים ("יאללה, תראה, התור לבלגרד ריק, מה אנחנו פראיירים לחכות עם אלו? ייקח לנו מאה שנה, פחחח") אפילו הם לא הצליחו לעורר בי את ההקלה על הפרידה.

ובעצם כל העסק הזה הרבה יותר מבלבל ממה שהוא, כי כבר אמרתי שאת כל מה שרציתי לחוות ולראות בישראל עשיתי, אמרתי כבר שאני צריכה את המקום שלי ואת ההולנדיה עם הסדינים הלבנים, אמרתי שאני צריכה את השגרה הסינגפורית שחסרה לי כל כך, אמרתי שאני צריכה את הבית שלי עם לין והסינגתולה.
איכשהו היה אמור להיות לי הרבה יותר סדר בנפש עם ההמראה הזו, אבל לא.

הררי האנשים שחלפו על פניי בנתב"ג לא ראו את הסערה בנפשי. אולי חשבו על היעד הבא, על הבושם מהדיוטי פרי או על המשפחה שמחכה להם בבית בישראל, הם לא יודעים שאני לא טובה בפרידות, שאני לא מסוגלת להכיל געגועים.

והנה לאט לאט אני נזכרת לעצמי איך בביקור האחרון שלי בחורף ישבתי עם גליוש שלי ודיברנו על שינויים, על סיום של דבר אחד והתחלת דבר אחר. ככה הגענו שתינו בעוד שיחה אינסופית לאיזה ספר על מעברים שגליוש קראה והיום כבר אצלי על יד המיטה הסינגפורית.
אם להיות קצת אכזרית למחבר הספר אנסה לתמצת את העקרון שבו, לפיו בין מעבר בין דבר א' לדבר ב' צריך שטח נייטרלי. בשביל להשלים מעבר טוב, שלם, צריך שיהיה איזה שטח סטרילי מטהר, מזכך, משהו שיאפשר עיכול, הפנמה, אולי אפילו שחרור.

מהאינטנסיביות הישראלית שאפפה אותי, מהמקום הבטוח הזה שלי שיודעים מי אני ומה מרכיב אותי, המקום שבו יש לסלט מיץ מהמם ויש את האפרסקים הכי טעימים שהמציאו, מהמקום הזה שלא היו בו מספיק שעות ביממה בחיים שלי, מהמקום הזה אני חוזרת לשלווה הסינגפורית, למקום שבו אני אפילו לא יודעת למי לחייג אם זקנה מולי נדרסת, אבל אני קוראת לו כבר בית.

וכמה קיטרתי על זה שחשבתי לפני חודשיים שזה הגיוני לעצור חמישה ימים בהונג קונג לפני שנחזור לסינגפור, ומה הייתי צריכה את כל זה במקום פשוט לעלות על טיסה אינסופית וזיליון כיסי אויר ולנחות אחרי כך וכך שעות בסינגפור וזהו. בשביל מה הייתי צריכה את הטרפת הזו ולדחות את המועד בו הייתי מניחה את המזוודות ואת הלב במקומם עד הפעם הבאה.

וזהו, כבר השלמתי עם זה שהזמנו מזמן את הטיסות ואת המלון וידעתי שנעצור 5 ימים פה בהונג קונג וזה מה יש, וזה בטח נשמע מהצד כמו איזה אוי-אוי-אוי, אבל חמודים- לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה כבר חמישה שבועות, לא היה לי מזה שבועות מקום שקט לעצמי, בדממה, ולא היה לי רגע של לבד בזמן הזה לא לנשום ולא לעכל כלום ממה שחויתי.
וחויתי.

וכאילו הונג קונג שמעה אותי, וכאילו היקום התגייס כולו לעסות לי את חדרי הלב, ומהרגע הראשון פה האי הזה האיר לי פניו והפך עבורי לשטח סטרילי בין ישראל לבין סינגפור.

מהרגע הראשון שנחתתי פה מג'וטלגת מהגהנום הבחנתי בסקייליין הדומה לסקייליין הסינגפורי, המגדלים, המרחבים, הסדר, האסייאתים מסביב עם ההגייה הבלתי אפשרית של אנגלית רצוצה, השלטים המוכרים והאוכל שנראה פתאום דומה לזה בפוד קורטים המוכרים לי. השמיים שהיו כל השבוע פה מלאי גשם כבר יומיים בהירים, הפארק הירוק הצליח למצוא בי שקט ושלווה אינסופית, והאנשים מסביבי מתגלים פה כמופלאים.

כל אדם שנתקלתי בו פה רק רוצה לקחת אותי ביד לכל מקום שאני מחפשת פה, כל שאלה ששאלתי נענית הרבה מעבר לתשובה שחיפשתי.

הבוקר נשברתי כבר עם הלק האדום היפיפה שהחליט לנטוש, ושאלתי את הבחורה המקסימה במלון איפה אמצא מקום להסיר אותו. תוך שניה היא רשמה לי את מספר הטלפון שלה וקבעה איתי מיד אחרי העבודה שלה שתיקח אותי למקום הטוב ביותר באי.
וככה מצאתי את עצמי בשעה שלוש וחצי צועדת פה ברחובות הונג קונג עם מאדו המדהימה שבמקום לחזור הבייתה מהמשמרת התעקשה לקחת אותי באמת למקום שלא הייתי מוצאת לעולם, ניגשה לחברות שלה שם וביקשה שיטפלו בי נפלא, והנה, על ידיי הונח לק הונג-קונגי כתמתם שיזכיר לי לפחות שבועיים את הרגע הזה שבחרתי את הצבע המוזר הזה, רגע שממילא לא עושה רושם שיעלם.

ובשניה של חוסר תשומת לב אתמול, עם רוח ערב מופלאה ונעימה והו-כה-לא-הונג-קונגית כמו שהבטיחו לי, הצלחתי למעוד טיפונת ולקרוע את כפכף ימין שלי, ככה באמצע הפארק מרחק חצי שעה הליכה מהמלון ובשומקום מסביבנו לא מצאתי שום זוג נעליים שרציתי לרכוש במקום לדבוק ביחף הזה.

וככה, בלי שום תכנון מוקדם, העפתי מעצמי את הכפכפים, ופתאום היה נראה לי הכי הגיוני בעולם ללכת יחפה, בלי שום הגנות, בלי להיבהל מהאספלט ומהתהיות מסביב למה אישה שנראית נורמלי דווקא תלך יחפה באמצע העיר.
ומכל הדברים שעברו עליי בחמשת השבועות האחרונים, פתאום קלטתי איך רגע אחד כזה של כאוס מוזר עשה לי טיפת סדר בכל הבלגן.

וקחו לכם את הקול המלטף של ריטה, עם הרמזים שלה, יחפה. גם היא.

"ראיתי רמזים בעלים 
רמזים מתוקים בעלים הקורנים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

זה בצחוק ציפורים, בקריצות רמזים 
רמזים בעלים, רמזים מתוקים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

אני יחפה, הולכת על רוח 
גופי בין ידיה כמו עץ של תפוח 
אני ריס שואל שנפל ללחייה 
בוא קח ותנבע משאלה משפתיה. 

שלחתי את הרוח לכל קצוותיה 
דיברתי איתה לבלוש אחריך 
שתביא לי לפה את הידיים שלך 
ותשים אותך כאן לידי. 

הרוח הזאת, אכפת לה עלינו 
כולה הבטחות, כולה רמזים 
שהנה אוטוטו, שעוד רגע תבוא 
שרק עכשיו אתה לא איתי"

("רמזים" \ יהודה אור-כשדים)

אולי חשבתי לעצמי שאצליח יותר טוב בעניין הסקת מסקנות על איך אני באמת מרגישה פה, שלושה ימים לפני שאני עוזבת את ישראל שלי שהפעם עשתה בשבילי הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשרי.

אני יודעת לתאר כל מחשבה שהייתה לי כשעליתי למטוס לפני כמעט 5 שבועות והיום נראה לי שלא ידעתי כמה אחשוב אחרת, ידעתי שהפער יהיה בין כמה ארוך הביקור הזה מול כמה קצר, אבל לא ידעתי להעריך עד כמה הפערים יתחדדו למימדי האינסוף. חשבתי שאדע לתת סטטיסטיקות והסברים מנומקים האם בביקור הבא בישראל נמשיך לדבוק באורך חופשה כזו או לא, חשבתי שאדע האם הספקתי לראות את כל מי שרציתי ויכולתי, אם הספקתי מספיק שוני או קיסריה ואם עשיתי סדר עם נניח א' או עם ר' או וואטאבר, אם היו לי מספיק רגעי בלונדיניות, שממיות או מופלטות- כולם שמות קוד של אושר גדול בחיי.

אז לא, לא הספקתי הרבה. מקסם השווא של החופשה הארוכה הזו התגלה כלא פשוט. המחשבה הראשונית שלי היא שלא הספקתי שום דבר, שתיכננתי עוד מיליון דברים שכבר לא יקרו, אלא אולי עוד חצי שנה כשאפציע לביקור.
אחרי הפוסט האחרון מאיה כתבה לי שאני צולחת את הביקור כמו עם סנדלי חבלה, שאני מדלגת עם סוליות רכות כמו עננים מעל מוקשים צפויים, ונראה לי שכמו כל דבר שמאיה אומרת, פתאום היה לי מן סדר כזה שאומר שזה נכון, המוקשים באמת קיימים, אבל יש דרך להישאר איתם בחיים.

בזמן הזה, הסתבר לי די מהר שהילדים שלי הצליחו לייצר עבור עצמם איזו מעטפת מוגנות אינסופית שלא ידעתי שאפשרית. משך קצת יותר מחודש הילדים שלי מנסים להדביק פערים של שנה בחודש אחר, מנסים לייצר לא רק זכרונות עבר, אלא זכרונות עתיד, מנסים למצות כל דקה עם החברים שלהם שמרכיבים את הזהות עבורם.
אפרנטלי מדובר במשימה שוחקת נפש כמו שאני כבר גיליתי, אבל אני מודה שעד עכשיו אני מופתעת מהדרך שבה בסוף, הקאמפורט זון של שניהם, כשקשה להם להכיל, הוא הבחירה אחד בשניה. היחידים שמבינים זה את זו הם שניהם, הם לא צריכים לדבר הרבה כדי להבין מה עובר עליהם.

יותר מחודש שאני לא ישנה על הסדינים הלבנים בבית שלי, יותר מחודש שאני מתעוררת לשאלה "קפה?" בעיניים אוהבות של אמא של גיל, יותר מחודש אני מתמרנת לפחות פעמיים ביום בין אנשים אהובים שאני מתעקשת לשמר איתם זכרונות ולהשאיר את האהבה גדולה.
יותר מחודש שאני עייפה כמו שלא הייתי בחיי, ישנה על אדים ממש מכמות שעות שינה ממוצעת נניח באחוזת ראשונים. יותר מחודש אני מוצאת את עצמי עם עיניים שורפות ממש שמזכירות לי את קורס קצינות.

אני מבינה לבד שזה עומס ענק של לא מעט זמן, אבל קונה אותו משום מה בשתי ידיי.
איכשהו כל הקושי הזה- הרגשי והטכני, העייפות המופרעת והעוצמות המאד מאד גבוהות, כל אלו נראות לי סבירות לחלוטין כרגע. איכשהו אני עושה לעצמי איזו קישור בין עייפות לעייפות טובה, מלאה בדופק גבוה, מלאה ברגשות ועוצמות ענקיות שלא חשבתי שאפגוש שוב ושיחררתי כבר מזמן.

שעות של נהיגה אינסופית שקטה על ההגה, לפעמים הרבה יותר ממה שהגיוני.
אני עדיין לא מצליחה לעבור את המשוכה הזו של לבטל את המיוט ברדיו של האוטו, ובמקום מוזיקה מתבדרת בנוצותיי, אני נוסעת באוטו וחושבת בכל רגע נתון מחשבות של אולי 20 איש, ולא של אדם אדם אחד. ניסיתי, בחייי שניסיתי לכבות חלק מהמחשבות האלו, אבל אני כבר מזמן מבינה שזו מלחמה אבודה מראש פה, ושזהו, זה ה- given, זה מה שיש וזה נתון שאני לא אוכל כבר לשנות.

ופתאום האויר כאן שלח אותי לצעוד קילומטרים בחוץ כמו פעם, להקשיב שוב להלמות הלב שמזמן הרדמתי, פתאום אני מרגישה שוב כמה פשוט לי כאן, כמה האנשים מסביבי מוודאים שאני יודעת כמה אני אהובה ומאושרת, וזה לא טריוויאלי.
היה לי השבוע איזה רגע עם ליל כשהכל היה כל כך הגיוני ונטול מאמץ, ופתאום עף לי מן רגע כזה שלשניה הייתי חייבת למקם את עצמי מחדש על ציר הזמן, כי לשניה הייתי ההיא של לפני שנה.

והכל כל כך לא מסובך, השיחות עם ירדן מצליחות להימשך תמיד מהשיחה האחרונה והצחוק הגדול מהבטן, וענתי מצליחה לזקק ממני רגעים מלאי רגש, ודבי היא שמיכת הנוצות הענקית שלי בכל רגע וכמות הזמן שהדבקנו הייתה לא הגיונית ממש. אירית עשתה את הלא הגיוני והחזירה לי את הזהות הכי אמיתית שלי ואיפשרה לי את הידיים האוהבות והמלטפות שלה ואת הצחוק האינסופי של דאלי שמילא לי יום שלם שהזכיר לי הכל בדקה.
ונועה שלי שהעיניים האוהבות, הצחוק הזה, המילים המשותפות שאנחנו חולקות ולא שייכות לאף אחד אחר, המילים הכמוסות שלנו והעולם הזה ששייך רק לשתינו עם המלצרים שתמיד ינסו להשחיל מילה עם שתי המתולתלות האלו עם השיער הבלונדיני ולא יצליחו.

והריחות הנעימים שיהיו לי מהפעם הזו, הנשימות, הטעמים, הלם הלב, הדופק הגבוה והאהבה העצומה שמציפה לי את חדרי הלב, הידיעה ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, הידיעה שאני עולה על מטוס ולא אהיה כאן כשהלב ימשיך לפעום כאן, הידיעה הזו לופתת את נפשי ולא מרפה.

וקחו לכם את אדל מיי לאב, שיש מי שיגיד שאפשר להקיא נצנצים מרוב שהיא דביקה, אבל היי, הבחורה יודעת להגיד דברים. והיא כל כך מדייקת.

"You have given me something that I can't live without
You mustn't underestimate that when you are in doubt
But I don't want to carry on like everything is fine
The longer we ignore it all the more that we will fight
Please don't fall apart
I can't face your breaking heart
I'm trying to be brave
Stop asking me to stay

I can't love you in the dark
It feels like we're oceans apart
There is so much space between us
Maybe we're already defeated
Ah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah,
everything changed me

We're not the only ones
I don't regret a thing
Every word I've said
You know I'll always mean
It is the world to me
That you are in my life
But I want to live
And not just survive"

https://g.co/kgs/NT4ueG

אני לא בטוחה אם חלפו שבועיים או שלושה פה בחופשת המולדת הזו, אני מהמרת שזה יותר לכיוון השלושה, והארעיות מתחילה לגבות ממני מחיר.

כל כך הרבה פעמים השבוע קרה שכל מה שרציתי זה את הבית שלי, הבית הזה בניוטון רואד בקומה ה- 25 בסינגפור שלי.
כל מה שרציתי זה את המקום הזה שלי, ההולנדיה עם הסדינים הלבנים עם הריח הנעים נעים הזה והפוך הפלאפי שלי וה- 20 מעלות במזגן, למרחבים האינסופיים המוארים שלי שם, עם הרחובות היפיפיים שהעין שלי כל כך התרגלה אליהם, לבית קפה שלי עם הקפה המדויק שדי מכינה לי ועפה על עצמה כל פעם עם ה"יור קופי, ליתי".

אגב, יש מי שיטען שאני גם מתגעגעת ללין, ובצדק, שכן כמויות הכביסה שאני עושה כאן מחפות על שנה בה בעיקר שמעתי את הטינג הזה של סיום של המכונה בלבד, ולמען הסדר הטוב אבהיר- לין היא האלוהים. לא פחות.

כבר שלושה שבועות שאני חיה על מזוודות. אמא של גיל כבר קלטה אותי מקילומטרים ופינתה לי חלק מהמדפים בארון פה, והאמת היא שהמחווה הזו היא חלק ממיליוני מחוות אהבה שהיא מקצה לי פה בזמן הזה, הכל כדי שנרגיש רצויים ואהובים פה. חלק מהמחוות הנוספות, אגב, הן כמויות שניצלים אינסופיים שמתעופפים פה בכמויות בוקר-צהריים-ערב, ולא מזכירים אפילו לא בטיפה את השניצלים הסינגפורים שהתרגלנו אליהם.
פשוט מדהים כמה ריחות וטעמים מחזיקים כוחות מאגיים של ממש על הנפש.

לא היה לי מושג כמה מדובר בלוגיסטיקה מורכבת, הארעיות הזו, המורכבות הזו של להגיע למקום הכי מוכר בעולם שאינו הבית שלי עוד.
המרחק מאורנית, שהיא המקום המרכזי שמשמעותי לילדים הפך אותי כאמור בפוסט הקודם למולחמת ליונדאי, ויש ימים שאני כל כך הרבה זמן באוטו שזה פשוט מופרע, בטח בהינתן העובדה שאני קולטת כמה שעות עומדים פה על גלגלים כדי להגיע מנקודה איקס לנקודה וויי- ורק אז מתחילים בכלל את שלב ב' המהמם- לחפש חניה, והו, כמה שזה לא היה חסר לי.

כמות הכספים שמתעופפים לנו מתחת לידיים לא הגיונית בכלל, גם המשימות מה להביא איתנו הביתה מפה הפכו הכל להזיה כלכלית. לאור המבחר הסינגפורי בבגדים שווים (רמז: אין) חולקו זה מקרוב בונוסים נאים בקסטרו ובנעמה בצלאל, והתל"ג הלאומי בפריחה פה. אני עדיין מחשבת לעצמי כמה ניירות אפיה להביא ואיך לשלוח הביתה תלאפים של מרכך הכביסה עם הריח הכי נעים בעולמות שעד שמצאתי פה סטוק ממנו יצאה לי הנשמה.

אני במרוץ אינסופי לשמור על עצמי פה, לזכור לשמור על הזהות שלי, לזכור לעבוד קשה בשימור החברויות המהממות שממתינות לי פה באהבה גדולה, לזכור איפה החיים שלנו, לשמור על יונתן ויהלי ולאסוף אותם מכל הניסיון האינסופי שלהם לדחוס שנה בחודש (עניין לא פשוט בכלל).

והאמת היא שיש גם נעים קצת באירעיות הזו לפעמים, הזמינות הזו לשבת בשקט עם החברות שלי בלי השטיק הישראלי הזה של הלחץ האינסופי הזה להספיק עוד ועוד, מתגלה כדבר שאין להקל בו עבורי.
כל יום מנוצל עד תום, אני מתאמצת להכניס ללו"ז שלי אינסוף רגעים ולהמשיך להתעקש על צבירת זכרונות (ועדיין אני מפספסת המון, הקוראת אוריתק'ה שלי- אני יודעת, את צודקת. אני אתקן את זה). בכל פעם שמשהו בתוכניות מתבטל אני מרגישה את הדואליות בין השמחה על האויר החדש שיהיה לי לבין זמן שלא מנוצל היטב.

אני מנסה כבר כמה ימים להגיע להורים שלי, ככה בלי יותר מדי הפקות- לשבת עם אבא ואמא שלי. הם נמצאים אולי 5 דקות ממני, ועדיין, עם לו"ז הפנסיונרים שלהם ועם לו"ז התיירת שלי, אני מתבאסת עד כלות שאני בקושי מצליחה. יש ימים שאני מנסה להספיק כל כך הרבה שאני מתנפצת על המיטה בלילה (וזה לא מקדם אותי הרבה, אני ישנה פה כל כך טיפה שזה פשוט מזמין קריסה), אבל אני כל יום מנסה להשתפר עוד טיפה ולהצליח במה שלא הצלחתי יום קודם. אמא, אל תתייאשי. אגיע.

וברקע יש אינסוף טעמים אירעיים, ריחות אירעיים, רגעים אירעיים, מועקות אירעיות, אנשים אירעיים, אני, אני זו שרצה למרחקים ארוכים (באופי! באופי!), אני היציבה ומפוקסת, אני מרגישה איך היקום עושה עליי שוב סיבוב ומחייב אותי לחשב מסלול מחדש אול אובר אגיין ולקבל על עצמי דפוסים אירעיים חדשים.

ופתאום עכשיו כשהתחלתי לחשוב כמה זמן חלף, הבנתי כמה זמן נותר. לא הרבה.
רק עוד שבועיים בהם אצליח להספיק הרבה פחות ממה שתיכננתי, רק עוד שבועיים שאצליח להיות הכי מאושרת בעולם מהמיץ הטעים הזה של הסלט, רק עוד שבועיים למיליון שניצלים ולצעידות באויר שאני כל כך אוהבת. ועדיין- שבועיים בהם אמשיך לחכות לבית שלי, למקום שלי, לשקט שלי.
עוד שבועיים לאירעיות של הנפש. רק עוד שבועיים.

ובינתיים קחו לכם את ברונו מארס שמציע לה להתחתן, לכבוד תמרי וארז שלה הסינגפורים שרק לפני כמה שעות ראיתי אותם מתחת לחופה יפים וצעירים, חתונה תל אביבית של משקפי שמש ומוזיקה ישראלית מהממת, עם קמפארי אשכוליות ביד ושמחה גדולה בלב.
זה, אגב, לא ארעי.

"It's a beautiful night, 
We're looking for something dumb to do. 
Hey baby, 
I think I wanna marry you. 

Is it the look in your eyes, 
Or is it this dancing juice? 
Who cares baby, 
I think I wanna marry you" 

Marry You https://g.co/kgs/aGsCcP

בעצם הדואליות היא הסיפור פה.

שבועיים לתוך חופשת המולדת.
חופשה? אני לא מאה אחוז חותמת על המינוח, אבל מולדת זו כן.
בעצם, לא בטוח אם מערך התקשורת שלי פה חושב כמוני.

מולי מונח 100% מהזמן הנייד הסינגפורי שלי. מבחינתו אני עדיין בזמן סינגפור, ככל שזה תלוי בו אני מתעדכנת באופן תדיר על התנועה בניוטון רואד, אחת לכמה זמן אני צופה בחיווי מזג האויר לפי צפויה סופת גשמים קצרה ולא מבינה על מה הוא מדבר, לוקח לי כמה שניות להבין שבעצם מבחינתו לא באמת עזבתי את נובינה שלי- השכונה הכי מושלמת שהמציאו, עם בית הקפה הקבוע שמכין לי בול את המפורק-דל שומן-חלש חלש חלש שלי בול על המילימטר, עם הסושי הכי טרי בעולם והמולקולות המסודרות והמבהיקות שמסתבר שמתרגלים אליהן נורא נורא מהר בעין ואחריהן הכל נראה לא נקי ומבולגן.

כאילו הכל מזכיר לי פה את המקום הנוכחי בחיי.
כשהגעתי לפה הייתה הכרזה די ברורה, לפיה מבחינתי אפילו ארומה עדיפה על כל מסעדה שמגישה אפילו בטעות משהו מז'אנר המוקפץ, אסייאתי, משהו עם סויה או עם טיפה אטיטיוד של פיוז'ן מזרח רחוק. וכך, כמובן מצאתי את עצמי בניגוד לכל הצהרותיי בדייט הורס עם אישו ונועהל'ה שלי ב"זוזוברה", לא, באמת, אין לתאר.
ולמה רק ככה, שכן מורעבים למות אנחנו מנהלים שיחה עם המלצרית שממליצה לי על מנה מהממת, מתארת לי אותה ומצביעה עליה בתפריט בהמלצה חמה, תכירו- "סינגפור קארי". המממממממ. לתוהים, אגב, אין קשר בין המנה לבין כל קארי המוגש בסינגפור, למעט העובדה שמדובר באוכל חריף למות, שזה הדימיון בערך היחיד בין המנה העאלק סינגפורית לכל קארי סינגפורי באשר הוא.

אני עמוק בתוך פתח תקווה (כן, הרמתי להנחתה, אני ממתינה לכל הבדיחות. יופי, סיימתם? נמשיך), ובעצם עונה מפתח תקווה על שאלות ב"ישראלים בסינגפור" על קומה 55 במרינה ביי סנדס.
גלי שלחה לי הבוקר תמונה מהקפה שלנו, אני מסתכלת מאם המושבות על המקום שמרגיש לי כל כך בית ונמצא 15 שעות טיסה ממני. אני מגדילה את התמונה וברור לי לגמרי מאיזו נקודה היא צולמה ובכמה אחוזי לחות הייתה גלי באותן דקות, אני קוראת את מאיה בהזדהות מדהימה על דברים שהיא כותבת מהקונדו שלה ואני בקונדו, איך נגיד, פתח תקוואי, טיפה שונה.

אני לא קוראת אף עיתון פה ולא מקשיבה לרגע לחדשות פה אפילו לא בטעות, אבל יכולה לספר לכם בהרחבה על המשבר של לי הסיין לונג ושני אחיו, על הלך הרוח הסינגפורי לאור המשבר הקשה בין רוה"מ הסינגפורי למשפחתו (רמז: לא נעים, אבל יצא מלך).
לא יודעת אם זה איזה ניתוק, אבל מהשניה שאספתי את היונדאי השכורה הרדיו על מיוט מוחלט, למעט הרגעים בהם אני נוסעת עם קטניי שמשמיעים ברוטציות מוזיקה שלהם פלאס מזמזמים ביחד- יונתן נשמע כמו ממקהלת אפרוחי סינגפור ויהלי כולה מושקעת במילים, וכמות הפעמים ששמעתי שיר בשם "אימורטאל" כבר עברה את מתחם הסבירות.

והנה, אתמול היה אוסף רגעים מהממים בברמצווש של רועיקי של שרון וסמי פה.
הסתכלתי מסביב וכל העליה הסינגפורית של יולי 2016 הייתה לידי, וזה היה כל כך מוזר שכולנו היינו בנוף הישראלי כשבעצם כולנו שייכים לסינגפור, כולנו בעצם אנשים על מזוודות כשהבית שלנו זה גריינג' גרוב, ניוטון ג'מס, פאלם ספרינגס ועוד שמות מוזרים של קונדוס ופה אנחנו אירעיים, עם רכבים שכורים, עם תיקים ובהם שמפו-מרכך-מברשת ומשחת שיניים.

ותוך שתי דקות הילדים מצאו את אלו שהעיניים כבר התרגלו לראות ואלו שהנפש קרובה אליהם כאילו אינטואיטיבית, ואנחנו תוך שניות מתעדכנות על הקלות שבה מצאנו פה בגדים וכמה טוב פה האוכל ומסכימות על הטעם של העגבניות המעולה, הבדיחות הקבועות המוכרות לי כל כך מהשנה האחרונה והשיחות שהפסקנו לפני חודש המשיכו כאילו לא נפסקו, ורק התפאורה הייתה בריכה חגיגית בישראל והטיעון העיקרי היה שהיקום וידא שנשלם על שנה ללא כביסות בשבועיים האחרונים, וכולנו מתגעגעים קשות להלפרס האדירות שלנו, ואי אפשר להאשים אותנו.

והקטנים שלי, המעולים האלו, הם כבר בהצפה מוחלטת, הם כבר היו חייבים את האויר לעצמם, הם היו חייבים להבין שאי אפשר להדביק פערים של שנה שלמה בשבוע וחצי, ואני מרגישה שהם משלמים מחיר לא קטן על הניסיון להישאר בלופ הישראלי שהם כל כך אוהבים.
ובעצם, גם אני פה מנסה לעשות פירוק והרכבה של החיים המוכרים לי כל כך, ואני מגלה שאני עדיין זוכרת כל רחוב וכביש ויודעת איפה למצוא גוד פוד ולפתור כל בעיה בשניות, וכל זה תוך כדי רגעים אינסופיים של חברויות טובות שממתינות לי פה והופכות את הכל לשווה.

ומהשניה שאני פה אני מסתובבת קבוע עם איזה גוש לא ברור בגרון, מן מתח אינסופי ולא מוסבר שאני מבטיחה לעצמי שאפצח, אבל סו-פאר טרם פיצחתי אבל זה מדי פעם מניח לי, ועדיין, עם הגוש, יש לי כל כך הרבה סיבות לשמוח בחלקי המופלא פה, בחברויות האמיצות שהמתינו לי, במזג האויר הנפלא, אורנית הזו שלי והאנשים שעוד מחכים לי פה והלב דופק לקראתם.
ויש לי את זה, זה לא מעט, וזה נחמד.

וקחו לכם להקשיב לרגע לאדם לוין, אהוב ליבי חתיך העל מהחלל, בשיר שאני שומעת שוב ושוב ומתאהבת בו כל פעם מחדש, ויש בו הכל כרגע. הכל.

"So nice to see your face again 
Tell me how long has it been 
Since you've been here 
(since you've been here) 
You look so different than before 
But still the person I adore 
Frozen with fear 
I'm out of love but I'll take it from the past 
I'll let out words cause I'm sure It'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure.
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 

Maybe it's the bitter wind 
A chill from the Pacific rim 
That brought you this way 
(that brought you my way) 
Do not make me think of him 
The way he touch your fragile skin 
That hunts me everyday 
I'm out of love but I can't forget the past 
I'm out of words but I'm sure it'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure, 
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 
Like I never been gotten before"

Gotten https://g.co/kgs/f87B5U

שבוע מאז טאץ' דאון ישראלי, ואני יכולה לסכם את הזמן שחלף בעיקר באמירה שדווקא די נוח המושב של היונדאי השכורה, כי אני בעיקר עליו פה, ככה זה- חייה של נהגת מתבגרים בחופשת מולדת.

קצת פשטני לתאר את השבוע החולף ככה, אבל זה לא באמת מנותק מהמציאות, אבל הלוואי שזה יימשך ככה, כי הילדים שלי מאושרים שאין דברים כאלו- אז יש לי את זה וזה נחמד.

את היום הישראלי הראשון העברנו פה בהלם מוחלט אחרי שגילינו איך זה מרגיש בגרון לעמוד ליד מסוע ריק ממזוודות אחרי 20 שעות טיסה כשכל מה שרוצים זה להגיע לאיזו מקלחת ביתית ולהחליף לבגדים מוכרים ונעימים, אבל המזוודה עם הבגדים הנעימים לא רוצה אותה דבר ובעצם עוד נחה לה בשקט בהונג קונג, וככה, תחת הלם וג'ט לג, מצאתי את עצמי באמצע שבת עם כל עם ישראל בצומת ירקון קונה תחתונים, גרביים ובגדים לשלושתנו, רוטנת ומקללת את העולם שאני בכלל אמורה להיות כבר אחרי מקלחת ריחנית ושיער רטוב.

במשך 24 שעות גיבור הבית שלנו היה איש כתום שיער וחמוד בשם צביקי, נציג חברת התעופה שלקח על עצמו לשמח אותי ולמצוא 3 מזוודות תועות בפאסיפיק, להעלות אותן על טיסה דחופה מהונג קונג, ולשלוח אותן אליי בידיעה מוחלטת שהוא לא שולח אליי בגדים- אלא אויר, ומי שלא ראה את האסמסים שלי עם צביקי, לא יבין אהבת אמת מהי.

ביום ראשון השכמנו לקולות עבודות הכביש שמנעימות את זמננו מזה שבוע. הילדים כבר ספרו לאחור מתי נראה את כביש הגישה לחייהם הקודמים באורנית.
תוך דקות מהרגע שנכנסתי לכביש המוביל ליישוב ראיתי את המהפך הכימי של ילדיי. יונתן שידוע בקוליות האינסופית שלו ידע שעוד דקה הוא יפגוש את החברים המהממים שלו שמחכים לו, ואמר לי בשקט שהלב שלו מתפקע מהתרגשות עוד שניה. יהלי ידעה שגיל החברה המושלמת שלה מחכה לה 50 מטר משם.

את הרכב עצרתי ליד קבוצת ילדים עוד מעט בני 16 שמחכים לבני אהובי בהתרגשות, אחרי שנה בה הם הפכו להכי יפים בעולם, ראיתי איך בנות החבר'ה האלו נהיו יפיפיות תמירות מלאות חיים והבנים עם קול נמוך מים המלח וגבוהים ממני בראש, והם כולם עומדים ומתחבקים בכזו קוליות ומאגניבות, ותוך שניה הבן שלי נעלם לי מהעיניים וחוזר מדי פעם להפציע מולי בשבוע הזה כשהוא לא איתם.

יהלי, בזמן הזה, אומנם אמרה להם היוש והתחבקה עם הילדים המושלמים האלו שמגדלים אותה באהבה מגיל 0, אבל ליבה היה 50 מטר משם איפה שגיל חיכתה לה. לא הצלחתי לשכנע אותה לחכות איתי שניה, והופ, ראיתי אותה ואת גיל רצות אחת לשניה כמו בסרט ערבי מרגש, מתחבקות שניה כשאני מצלמת אותן מהצד עם דמעות מהדקות האחרונות שריגשו אותי בטירוף.
דקה אחרי הן אמרו לי ביוש והלכו לעשות את מה שהן עושות מאז כל הזמן- ממצות כל דקה עם השלישיה הכי משובחת של בנות שלא יודעות בכלל לריב אלא רק לצחוק בקולי קולות, יהלי, גיל ועדן, אי אפשר להפריד אותן אחת מהשניה, ואין לי מושג איך אחרי חודש אצליח לעשות להן את זה שוב.

מאותו רגע התפקיד שלי מתמצה פה בלקחת ולהחזיר את הילדים שלי מכל מקום אליו הם מבקשים להגיע ולוודא שבכל רגע יש לי בארנק סכומי עתק לפזר פה לממן את כל הטוב הזה.

ואני, אני בזמן הזה פשוט חזרתי להיות אני, הכי הארד קור.
הנוצות שלי פגשו בהתרגשות את צ'אים וחזרו טיפה לנשום בלי 200 אחוזי לחות. בנעמה בצלאל ישמחו לחלק את הבונוסים השנתיים ובפסטורלי אהובותיי חזרו לנשום תקין, אפילו בקסטרו יש מוכרת שמאושרת לקבל את העמלות החודשיות שלה. פתאום הכל מוכר, אני יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא ואיפה למצוא כל דבר, הכבישים מוכרים לי על רמת המילימטר והצד הימני של הכביש מעולם לא היה אטרקטיבי יותר, ותקשיבו- נהיגה עם הגה בצד שמאל זה פרייסלס.

והאנשים שלי, לא, באמת.
לו רק יכולתי להסביר במילים את החוויה המהממת לקלוט איך הכל ממשיך מאותה נקודה, בטבעיות אינסופית.
איך דבי ואני ממצות כל דקה, איך ליל ואני יודעות בול מה להזמין בחנדל'ה ככה בעל פה, איך גליוש ואני יודעות איך להשלים פערי צחוק והתרגשות ככה על אוטומט, איך נבי ואני מתפעלות את החברות מהרגע הראשון של החיבוק הזה אחרי המון זמן, ואיך פיליפ (שם בדוי) אהוב ליבי (תירגע, עבר לי) כבר יודע לסמס לי את ה'תמותי' הקבוע ואני מחזירה לו את ה'שייייווואאאוו, אתה כזה פח' ולהשקיע בי בלאנץ' מפוקפקת קורעת מצחוק שלנצח תירשם בספרי ההיסטוריה שלנו כשינמוך המסעדות בצ'לסי שישבנו בהן, פלאס העובדה שזו הפעם הראשונה שישבתי במסעדה בה עשו עיניים לגברבר שמולי (אבל היה תירוץ הגיוני לזה, חוץ מזה שפיליפ חתיך).

ואירית.
נו, אירית, שהחזירה לי יותר מהכל את הזהות שלי, את מדי בית משפט, את הטבעיות הזאת בין שתינו של ניהול דיון רק עם מבטים בעיניים- כולל רגע כזה של איזו בדיחה פנימית אחת מאלף באמצע דיון ועצירת האויר באיזה ליטוף כף יד שאומר הכל, של געגועים כנים ואמיתיים.

ומהנחיתה, הסימוסים האלו של השממיות היפות שלי שידעו שמה שחשוב זה שננשום ביחד את המוזיקה, ותוך דקות תמוש כבר הזמינה לנו את הערב המושלם הזה של שלומי שבן-שמארח את גרוניך- ואת שלום חנוך-שמארח את מתי כספי, ושירה כבר חיכתה לי בחניה לנהוג לקיסריה, עם הדמעות האלו והידיים המשולבות של שלושתנו והנשיקות האינסופיות על הראש כל פעם של מישהי אחרת שמנשקת את הראש של זו שלידה, עם הצחוק המטורף האינסופי הזה על איזו איליין מסיינפלד שרוקדת לידינו ועל מיליון מילים אישיות שרצו בין שלושתנו.

והאויר הזה עם הקור של קיסריה, והקולות האלו של מי שעל הבמה שהמיס אותנו, והשניה הזו של שלומי שבן שחשבתי שלא יכול להיות רגע יותר שלם ומדויק שלי בו, כי הוא היה חף ממניירות עם קול מדויק על המילימטר, עם מילים כאלו פשוטות וטובות ועם הפסנתר הזה שמגיע לכל מילימטר בגוף.

ובשניה ההיא קפא לי הזמן וידעתי איך הכל יהיה כאן בסדר, ואיך מרגיש לנשום בישראליות הטבעית הזו שלי, וכמה שאני יודעת שיש למה לחכות- לבלונדיניות שלי, לאורניתיות, ללוינים אהוביי, לשנירים ולכל מי שעד לפני שנה היה היום יום שלי, ושייווואאו, זה לא רע בכ-לל.
בחיי.

וקחו לכם את שלומי שבן וקרן אן המופלאים עם המילים האלו של שלומי שבן והלחן הבוב דילני המדויק על המילימטר, את הקול של שלומי שמדבר עם הקול הזה של קרן אן, כי את השיר הזה אני שומעת בלופ כבר יומיים כי הוא באמת מופלא ועושה לי הכל נכון, ולנצח יחזיר אותי לנקודה מדוייקת מושלמת בזמן של מולקולות אויר-האנשים הנכונים-ואושר אמיתי.

"ואולי זה הצבע של השמש שדהה 
ומכסה את הצומת בו אני עומד 
או שאולי זה משהו באוויר או משהו אחר 
אבל מותק, את אצלי בראש. 

I don't mean to trouble please don't put me down or get upset 
I am not pleadin 'or sayin' I can't forget 
I do not walk the floor bowed down an' bent buy yet 
Daddy, you've been on mind. 

אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר 
איפה היית לא ישנה לי 
ולא יציף אותי בצער 
גם לא אכפת לי איפה או עם מי תתעוררי מחר 
רק שמותק, את אצלי בראש. 

I'm not asking you to say words like yes or no 
Please understand me 
I got no place for you to go 
I'm just whispering to myself so I can pretend that I don't know 
Daddy, you've been on my mind 

כשתתעוררי מחר יפה הביטי בראי 
ולא אהיה שם לצידך לא אהיה קרוב אל תופתעי 
I'll just be curious to know 
If you can see yourself as clear 
As someone who has had you on her mind 
מותק את אצלי בראש 
daddy you've been on my mind"

בדרך לשדה התעופה יונתן שאל איך אני חושבת שהוא יחזור לסינגפור, אם ירגיש שהיא הבית שלו או שישאר חצוי עם ישראל.
היא הקשיבה בשקט לידו לתשובה שלי.
יכולתי לענות להם רק ממה שידעתי על עצמי, התלבטתי אם להפיל עליהם תובנות של אדם בוגר או לתת להם לחשוב על זה בדרך שלהם. אני עדיין שואלת את עצמי אם היה נכון לענות להם, אבל עניתי.

בדרך לישראל עם הילדים, אחרי שנה.

את הבוקר הזה התחלתי מוקדם ממש. התעוררתי עם מיליון מחשבות שאף אחת מהן לא נתנה לי אויר.
כבר יומיים שאני מנסה להשתלט על פקקטע אריזת מזוודות, זו לא אמורה להיות משימה כל כך מורכבת לוגיסטית, אבל סאם-האוו לא הצלחתי לייצר איזו פעם אחת שלמה שהכנסתי דברים למזוודה באיזה סדר הגיוני, והייתי צריכה גם איכשהו לעשות את את כל הטוב הזה כפול 3, למרות שאם להיות כנה עד הסוף, היחידה שהבינה עד הסוף פה היא יהלי, שאיכשהו אירגנה לעצמה מזוודה הגיונית לחלוטין בערך בחמש דקות.

איכשהו יצא שתכולת המזוודה שלי יכולה להלביש כפר קטן באפריקה, והעניין הוא שדווקא בישראל יש את העניין הזה שיו נואו, אפשר לקנות בגדים, ואפילו בגדים לא רעים בכלל (הקוראת נעמה בצלאל: בקרוב יגיע זמן טוב לחלוקת בונוסים), ועדיין, כאילו בהתעלם מכל המידע הזה, ארזתי וארזתי וארזתי וארזתי, ואיכשהו אני יודעת מצוין שזה בזבוז מוחלט כי כלום לא יהיה רלוונטי למה ש*באמת* אצטרך, אבל נו, שוין, כרגע נתתי לכם פריוויו לזה שבעצם אני הולכת לקנות מלא בגדים בישראל, שלא תגידו שלא אמרתי.

אחרי צ'ק אין עצמוני הזיה מרוב שיעיל, העפלנו הטף ואני מורעבים למות לקומת הפוד קורט בצ'אנגי, שבאמת, לא סתם נחשב לשדה"ת הטוב ביקום, הוא פשוט חלום חוץ מהקטע הקטן קטן קטן, שבכל קומת הפוד קורט המצ'וכללת אין מלח. ולמה היה כל כך דחוף לי מלח? אובכן, אין אלא להודות שנפלנו בצ'יפס. כן, כן, אני עוד לא מאמינה שנשברתי ושילמתי על האשפה הקולינרית הזו, שכן יורשיי זיהו חולשה אצל המבוגר האחראי בשטח, והתעקשו על המבורגריה אסייאתית שתהיה האחראית העיקרית על הצרבת שתתפוס אותי יומיים עכשיו בתור עונש (וכן, כן, יש מי שיגיד שזה היה הכי זקן שלי ביי פאר, הכל נכון).

תוך כדי גילינו שהטיסה בדיליי של חצי שעה- עניין הו כה לא אופייני פה, ואחרי קשקשת דיוטי פרי לחפש ליונתן עליונית לטיסה (שכן באופן טיפי הזוי הבנו מה זה לחיות רק בקיץ- לא הייתה לו רבע עליונית בארון, שוקינג), התייצבנו לבורדינג כמו ילדים טובים.

הקטע עם הסינגפורים פה, אגב, זה שהם מחבבים כנות, ודווקא היום היה להם נורא דחוף לעדכן בכריזה שהמטוס היפה המצוחצח הזה שמחכה לנו יפה בעיקר מבחוץ, כי שניה לפני הבורדינג התגלה איזה פלופ קטן במנוע, וכן, הטקנישנס אר וורקינג כרגע על תיקונו, והופ, דיליי של שעה וחצי ביציאת המטוס.
המידע החינני מלא הכנות המיותרת הזו על המנוע התקול תפס את שלושנו קצת בהלם, כאילו הלו, אנשים, יכולתם לומר אלף דברים בכריזה שהיו מנמקים למה יש איחור- התנורים מקולקלים, לא הספיקו לשאוב אבק במטוס, דיילת שברה את הרגל- תגידו משהו, רק אל תגידו מנוע.

נכון לעכשיו, אגב, שעתיים אחרי ההמראה, לא שאני מנסה להתעסק פה עם ג'ינקס, אבל טפו, עובד.
זקני הבלוג עוד זוכרים לי את טיסת החורף באוזבקיסטאן איירליינס, ובכן, חברים, יש לי בשורה בשבילכם- קתאי איירליינס.

כרגע סיימתי לצפות ב"סיקרט לייפ אוף דה פטס" המאמם למות, יהלי עפה פה לידי על ברונו מארס עם תנועות ידיים מצחיקות למות, יונתן שקוע בסטאר וורס, מדי פעם הם מכפכפים אחד את השני ומצחיקים אותי פה למות, וזה אחרי שהגישו פה אוכל שהוא תיקון לאוזבקיסטאן איירליינס והתחביב המפוקפק שלהם עם נקניקים וגבינות פח.
יהלי אפילו אכלה פה פסטה עם סי פוד שיכלה להסתיים בסבבה אם יונתן לא היה נגנב ממנה שהיא טעמה קלמארי והיה לה אפילו טעים עד שגילתה שקלמארי זה לא באמת פרה (טרו סטורי, ניסינו לשכנע אותה, פחות עבד עליה).

בעודי כותבת שורות אלו, הפציע הדייל החינני (לא כמו דיילי אל-על, פאן אינטנדד) עם גלידת האגן דאז וניל (!), יהלי שמה לי פלייליסט שגורם לשתינו לשיר פה עם מייגן טריינור כמו שתי ילדות בכיתה ה', ובאופן כללי אני פחות שונאת את הטיסה כרגע, וסליחה שאני מפריעה פה, אבל הרגע גילינו פה ערוץ מוזיקה ישראלית בקתאי פאסיפיק ואנחנו ת'עלפות פה.

בכולופן, בק טו מי,
פעם שניה בשנה בדרך לישראל, הפעם שונה לגמרי. הפעם אני לא בשביל עצמי פה- הפעם אני בתפקיד נהגת ומלטפת ראשים, הפעם אני כל כולי מסורה לאיסוף הנפש של הקטנים שלי יום יום כדי לוודא שהם לא נאבדים בין הישראל-סינגפור שלהם, שהם זוכרים שאין לנו פה בית ושאנחנו אורחים פה בחיים של אהובינו.

ומה שאני באמת מקווה זה שלא נבזבז את כל הטוב הזה פה ונמצה כל מיץ טעים למות של סלט וגבינת עיזים של גד, נמצה כל הופעה בשוני או בזאפה, נמצה כל נסיעה מהבית של סבא וסבתא לאורנית, נרחרח את עומר הגור שלי, את אור וגיא, נספיק ללטף עוד את סבתא של גיל ונאכל מלא שניצלים חמים של סבתא (והקוראת אמא, בחייאת, אני יודעת שקיץ, אבל לא אכלנו כבר שנה את הצ'ולנט שלך, אני רק אומרת), נספיק מספיק זמן בלונדיניות ושממיות, זמן עם היפות שלי מאורנית, זמן לליטוף גאה בגליוש שלי שפורשת מצה"ל ומתחילה את חייה היפים והטובים, זמן אירית וקצת זמן אפילו לחזור להיות עורכת דין אחרי שנה.

וזמן לעצמי בשמש הזאת, עם האויר בנוצותיי, המוזיקה באוזניים, עם המולקולות של האויר של שישי קצת לפני הערב, עם הליכות לילה עם דבי שלי, עם האורנית הזו שלי.

וקחו לכם שיר שעוצר לי את הלב קצת- אבל בטוב, הכי מהמם שיש, אבל עזבו- מורטון שר את זה פי אלף יותר יפה ממה שאנסה להסביר.
נתראה בצד השני של העולם, רק עוד קצת.

"We're talking away
I don't know what
I'm to say
I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day

I'll be gone (take on me)
In a day"

איכשהו קרה הלא הגיוני, הם סיימו את שנת הלימודים הסינגפורית הראשונה שלהם.

לא באמת ברור איך זה קרה, שכן לפי החישוב שלי רק לפני 10 דקות הם יצאו מהבית לעבר הסקול באס ביום הראשון, ופתאום השנה הזו הסתיימה לחלוטין, נגמרה.
אגב, לפי החישובים האחרונים שעשיתי, היא עולה לכיתה ו', והוא? אובכן, אגיד את זה מהר כי זה קצת לא הגיוני- הוא מתחיל כתה י' (לפני שעה בפייסבוק אפילו קלטתי שבת של חברת פייסבוק שלי חוגגת 16, התעלפתי לי פה מההלם איך יש לה בת כזו גדולה. הופה, נחתה עליי התובנה- הבת שלה? אחת מבנות הכתה של יונתן. שוקינג).

הכל קרה לי פה כל כך מהר.

הגעתי לכאן עם תובנות עמוקות שכולן נשרו אחת אחרי השניה.
כל מה שניהל אותי בתחילת הרילוקיישן התפייד לו ופינה מקומו לתובנות חדשות לחלוטין, מותאמות לנסיבות חיי העכשוויות.
כל ההתחייבויות שהיו לי כלפי עצמי וכלפי כל מה (ומי) שסובב אותי התגלו ככאלו שהזדרזתי להתחייב עליהן מוקדם מדי, ואולי באיזה שהוא שלב התאכזבתי מעצמי שסטיתי מהעיקרון המנחה שלי להחריש ולקחת אויר לפני שאני משוכנעת שאני יודעת מה יקרה, לתת לזמן להוכיח לי אמיתות שונות. עד היום תאיר ואני יכולות להפוך אלף פעם שיחה מכוננת שהייתה לנו ביום הולדתי ה- 41 (כשעוד לא ידעתי מה מחכה לי ביומולדת 42) וכמה תאיר צודקת גם הפעם בכל מילה ומילה שאמרה לי.

לפני שבוע התיישבתי לקרוא את עצמי מההתחלה, ממש מהמילה הראשונה שנכתבה פה בבלוג לפני יותר משנה במטבח שלי באורנית, כשכולם ישנו והייתה לי טיפת שקט לכבות את המחשבות לרגע ולהעביר אותן למילים כתובות.
אני מזהה כל כך הרבה חוסר סדר בטקסטים המוקדמים שלי, מצליחה לזכור כל כך הרבה רעש שהיה לי בראש ובלב, זוכרת כמה הייתי מוצפת רגשית, ורואה את זה לאורך חצי בלוג אולי.

לאט לאט ככל שחלף לו הזמן, התחיל הסדר בלב ובראש.
גם מבלי ללכת אחורה פיזית לקרוא מחדש אני זוכרת את הפוסט על שלבי האבל שכתבתי הכי חשופה, על ההשלמה השקטה שהייתה לי עם הליתי שהייתה עד יולי 2016, ההיא עם הקריירה, עם חצאיות העיפרון והסטילטו'ז, ההיא עם היומן המלא בעושר אינסופי של חברות מושלמות, מוזיקה בקולי קולות בשוני, באוטו עם חלונות פתוחים.
ומאז שחזרתי מישראל לפני כמה חודשים יש לי הרבה פחות מהליתי ההיא, אבל הרבה יותר שקט.

הצלחתי להבין את המקום המדויק שלי פה, אני אפילו משלימה עם זה שפה נולדה לה איזו עילית, גיליתי את התחביב החדש שלי לנשום בשלווה לא מוכרת, להצליח למצוא את הדברים האלו שלעולם לא הייתי עושה עד יולי 2016 ואני עושה אותם כאן בהתמדה באושר אמיתי.

רק דבר אחד עוד לא קרה לי פה- היכולת להרפות, לשחרר עד הסוף, לדעת שפרידות הן חלק מהתהליך פה. ולא רק אני לא בלופ, מסתבר.

מכולנו חשבתי שיונתן הוא מלך העולם בהתמודדות פה.
גם את הרילו עצמו הוא עבר הכי חלק פה, בסטייל, בהומור המטורף שלו ועם השכל האינסופי. הכל עבר לו טבעי ובשקט, עמדתי משתאה לידו כל הזמן הזה ומתעלפת מאיך הכל מסתדר לו תמיד ככה בקלות, איך הילד הזה שלפני חמש דקות היה במקום המוגן שלו עם החברים המדהימים שלו מישראל ופתאום הוא בתיכון בינלאומי עם פקיסטנים בכיתה, חבר מעולה מיפן, חברים סינגפורים ומכל מיני מדינות הזויות אחרות.

והנה, מהיום האחרון ללימודים הוא חזר שבור. מכל הימים, דווקא מהיום הזה הוא חזר הפוך לחלוטין.
נכנסתי הבייתה כשיהלי סימנה לי בעיניים שהוא במצב רוח פח, שחרא לו.

אין מה לפספס, הוא שקוף לי מאז ומעולם, ואני מאושרת לחלוטין שאם יש לו משהו על הלב הוא גם יספר לי עליו בדרך שלו.

והוא התיישב על המיטה והסתכל עליי עם עיניים כחולות כאלו יפות ועצובות ואמר בשקט שאורי עוזב, ושרוני בכתה בבית ספר והייתה עצובה שהיא חוזרת, ושיפתח חוזר, ושהיה יום עצוב נורא בבית ספר בגלל זה.
שלושת החברים המהממים האלו שלו שהיו כאן חלק ממנו עוזבים וחוזרים לישראל.

הוא ידע את זה מהרגע הראשון שבו הכירו, ועדיין, זה היה נראה כנראה משהו שלא באמת יקרה, אבל זה קרה, ועוד שבוע אנחנו נוסעים לישראל וזה על חשבון זמן משותף שלהם פה לפני שהם עוזבים את האי, וזה עשה לו רע רע רע.

ולא שלא הבנתי אותו, כי גם אני מבואסת כולי מהעזיבה של קארין ותומר, ממאיה וגיל, ממרינושקי וגבי, גם אני די כועסת שאח שלי פה עוזב עם המשפחה שלו שהיא כמו המשפחה שלי. כל העוזבים האלו זה לא איזו אפיזודה בחיינו, אלו אנשים שהם חלק מכל הזהות הסינגפורית שלי פה, מהדי.אן.איי הרילוקיישני שלנו, מארוחות שישי מלאות הצחוק והווייבס המהממים שיש לנו פה.

וניסיתי לפרק את זה עם יונתן, ושנינו הגענו מהר מאד לתובנה הפשוטה שזו המציאות החדשה שלנו ושהיא תחזור על עצמה עוד לא מעט פעמים בשנים הקרובות, והייתה איזו שניה שלא היה ברור מי מנחם את מי משנינו.

וחשבתי לבכות קצת לצחי על הכתף וקצת לכעוס עליו שהוא ככה עוזב ושיונתן מבואס נורא שהוא מתעקש לקחת לישראל גם את רוני ואורי שלו, אבל הוא סימס לי על זה "פרידות וכאלה? יתגברו", והוא צודק, כרגיל, אבל עדיין נשארה לי התשובה הזו בגרון, כי אני לא באמת בטוחה עד הסוף שאני אתגבר, והאמת היא שבשנה האחרונה לא הפגנתי אצילות ניכרת בכל הפרידות האלו שהתעופפו עליי ולכן אין להניח שפתאום אהיה מהנפרדות בסטייל.

אז החלטתי כמו כל קצינת תחזוקה במיל' לעשות איזו התמרה בין כאלו שעוזבים לכאלו שנשארים, ולהיות מאושרת לי בינתיים שנועה וחגה שלי לא הולכות לי לשום מקום, ושליטל שלי נותרת ליטל שלי וגלינק'ה לא נעלמת, וקרני תמשיך להכיר לי עוגות גזר שאין להן באמת קשר לגזר ותאיר תמשיך להיות צודקת, וששרון תשמור על תפקידה כשמיכת הנוצות הרכה והחמה שלי פה.

וצחיק צודק. אני אלמד להתגבר, גם יונתן ילמד, אבל בינתיים, בינתיים, הקורא צחיק- תרשום לפנייך, זה עוד לא קרה. תכין את הכתף.

וקחו את המילים היפיפיות של אהוד מנור עם הקול הנורא נורא יפה הזה של דני ליטני שליל שלי הכי אוהבת בעולם (ועוד שבוע אחבק אותה חיבוק ענק מלא געגועים), דברים שיקרו עד סוף הקיץ:

"עד סוף הקיץ 
אדע את התשובה, 
את פשר הקולות אלמד, 
את כל החלומות, 
אפתור את הפחדים 
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים"

 

הו, באמת, השבוע האחרון היה מלא רגעים טובים, וזה לא באמת חוכמה בהינתן העובדה שבדיוק לפני שבוע נפגשתי עם סטינג. ובכן, האיש יודע לשיר, והקטע הוא שהוא גם יודע מצוין מה עם עושים עם הגיטרה עליו.
יו קנט ביט דיס, תודו, סטינג הוא פרומו סביר להמשך השבוע.

משהו מקסים שהיה באולם שהאיש הזה שר בו היה הגודל, כלומר הקוטן. לא היו מסכי ענק, לא היו רקדניות מתעופפות או פירוטכניקה, היה איש, הייתה גיטרה, היו אנשים מסביב לתופים ולגיטרות אחרות וכולם פשוט שרו, בלי מניירות מיותרות, מלמדים איך דווקא ככל שחולפות השנים, הפשטות היא הדבר, חולצת הטי והקול המחוספס הספיקו להגיע לכל אחד שהיה לידי.

והייתה השבוע הזה תמרי הנהדרת, הילדה המוכשרת עם השיער הצהוב שהצליחה לבטל אצלי את מכשלת פערי השנים ולהוכיח כמה את ראויה גם בלי להיות ילידת שנות השבעים.
לדעתי אולי 15 שנה שלא הייתי במסיבת רווקות, וכאן, אגב, למען ההבהרה- מלבד תמר המתחתנת טו-בי כווווווווולן היו נשואות.
התפקיד שלי, אגב, היה לחזר אחרי החתן טו-בי, ארז המתוק, בכדי לקושש ממנו תשובות לשאלות של מאיה על תמר. לקח לי שבוע לנסות לאתר באי את הטלפון של ארז, שבוע, מסתבר שמדובר ככל הנראה בסוכן חשאי שכן אין נפש חיה באי שהחזיקה במידע רב הערך הזה. בצר לי, בשניה הבריקה לי המחשבה שבשלה העת להציע לארז חברות פייסבוקית, ומיד באמצעותה להשלים את משימתי.

הצעתי. בדיעבד מתברר שבאותה העת בה הצעתי לארז חברות, הוא היה בן. כלומר בן שלא מקשר בין הצעת חברות פייסבוקית לבין העובדה שמדובר ביום לפני מסיבת הרווקות של זוגתו, מה שהצדיק את הצחוק המתפקע מצחוק של תמר שקידם את פניי במסיבת הרווקות. צחוק צחוק, הרשו לי להדליף- ארז צדק בכל השאלות, ואף הצטיין בלהשלים את המשפט האחרון "חתונה זה…" במילה היחידה הנכונה בול בפוני. כן כן, ארז אמר שחתונה זה "יקר".

אין אלא להודות שהשבוע הזה כולו היה מלא במיילסטונס, ציוני דרך משמעותיים פה.

ארוחת ערב נהדרת במיוחד עם שלי וליאור שיצטרפו אל חיינו הסינגפורים רק עוד קצת, והעיניים המבוהלות של שלי, הצליחו להזכיר לי בדיוק את אותן עיניים שהיו לי בדיוק לפני שנה, אבל ממש בול. הפחדים, החששות, הדאגות להסתגלות, לבילבול האינסופי, לתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליים, לעודף המידע שיש בראש- כל אלו נכחו אצלי בדיוק שנה לפני, את כל המבטים של שלי זיהיתי ממקור ראשון, את הבהלה הכנה, המחשבות המתרוצצות, חוסר השקט, הכל ראיתי והכל הרגשתי כמוה.
ידעתי בוודאות שלא משנה מה אגיד לה ואיך אנסה לשכנע אותה בדיוק כמו שניסו לשכנע אותי- זה שלה. היא תצטרך לעבור הכל בדרך שלה, לראות שזה עובד, שהכל יהיה בסדר, שייקח לה זמן לעשות את זה כמו שיתאים לה, ועוד שנה היא תשב ותגיד את אותם מילים שלי לעיניים המבוהלות שישבו מולה והיא תדע שהיא אומרת את הדברים הכנים שעדיין, לא יעברו לשומעת, כי זה שלה.

והשבוע שלנו נמשך עם הסינגתולה שנפרדה לעד מנהמות הייחום כאילו יש לנו בבית פרה קולנית קטנה, אבל מאז ניתוח העיקור היא חזרה הבייתה עם קערת סלט לצווארה מחמת התפרים, וכולנו פה מאכילים אותה מכף היד ומתחננים שתשתה ומתפללים שלא תזכור לנו את השבוע הזה. אפילו ביליתי השבוע בין השעות ארבע וחצי עד שבע בבוקר של שבת כשאני מלטפת את הסינגתולה הדאובה שלי, אבל נהנת מהשקט שחזר לביתנו אחרי שנעלמו הנהמות שגרמו לדי בייתי לצעוק כל היום מכל עבר "אההההההה, תסתמי קצת, חתולה", ללא הועיל.

והייתה הקטנה שלי שסיימה אלמנטרי ועולה למידל סקול, שחיכתה יום שלם שגיל יחזור עם המפתחות לתיבת דואר כדי לדעת לאן שובצה הילדה שלא ידעה מילה אנגלית לפני שנה.
והיא שובצה למיינסטרים, האלופה הזו, היא שובצה לכיתת דוברי אנגלית. שנה של השגים, עבודה קשה והמון מסירות והיא דילגה על אינסוף משוכות אימתניות והחזיקה את הדואר המרגש הזה ובכתה מלא מלא מלא בכי של התרגשות מעצמה. ובצדק.
והיום ראיתי אותה מסיימת בגאווה את שנת הלימודים שלה, והדמעות, דמעות של אושר גדול בקטנה הענקית שלי.

אבל כן, הסוף השבוע הזה התחיל אקורד הסיום למה שילווה אותנו בשנותינו הבאות פה, הפרידות.
במשך שנה היו סביבנו המוני אנשים מדהים, שחלקם אחראים לטוב שלנו פה (צחיק, אני מסתכלת עלייך פה, יו נואו), וכיאה לאי מלא רילוקיישנרים, סבב הפרידות השנה מעוזבי האי השבים לישראל אכזרי במיוחד.
המחשבה שכשנחזור מחופשת המולדת לא יהיו לי פה צחי וזוהר לידינו, המחשבה שמאיה לא תשאיר לי פה אבק עם המילים והמחשבות שלה, כל כך הרבה אנשים שנקשרנו אליהם בעבותות פה לא יהיו כאן עוד חודשיים, וזה חרא בלבן, אין איך לתאר את זה אחרת.

והייתה מוזיקה מצויינת וגוד פוד בפיקניק שמח ומלא אהבה גדולה פה אתמול, והיו גיל ומאיה שעשו את הקסמים המופלאים שלהם בלהפוך אותנו לעדר תחרותי והשגי מאין כמוהו שמצליח לעשות הכל הכי כיפי, והיו בלונים שעפו לשמיים, ושמש בלי טיפת גשם, והיה מרגש והיה ברור שצריך להתחיל להאמין שנפרדים. ואין מה לעשות, הלב שלי עוד יישבר פה הרבה, אבל יחלים.

וקחו לכם את השיר שיושב לי על הלב כבר שבוע, עם המילים הנורא נורא יפות ונוגעות פלאס הקיטש המופרע של שנות השמונים והלוק הפאט בנאטרי המזעזע, ותפתחו רמקולים על ממש חזק.

"We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Maybe it's a sign of weakness when I don't know what to say
Maybe I just wouldn't know what to do with my strength anyway
Have we become a habit? Do we distort the facts?
Now there's no looking forward
Now there's no turning back
When you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Close your eyes and try to sleep now
Close your eyes and try to dream
Clear your mind and do your best to try and wash the palette clean
We can't begin to know it, how much we really care
I hear your voice inside me, I see your face everywhere
Still you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together"

(Daniel Anthony Navarro / David Eric Lowen)

והנה, גם קטגוריית הפוסטים שלא חשבתי שאכתוב אי פעם הגיעה. וטוב שכך.

מן המפורסמות היא שאחת השריטות העמוקות שלי תמיד הייתה ותמיד תהיה האנשים השקופים, הם הרי בכל מקום- זה יכול להיות הדוור הקבוע, המנקה, ההוא שמעביר קבוע ילדים את הכביש בבקרים, וזה יכול להיות השומר שבודק לך את התיק פעמיים ביום, אלו האנשים שנמצאים בכל מקום ונטמעים ביום יום שלנו בלי שאנחנו בכלל עוצרים שניה להבין מי הם.

הבלונדיניות שלי עשויות לחשוב על בדיחה קבועה עליי, נניח, סתם ממוחי הקודח, כאילו (רק כאילו, זה הכל תיאורטי כמובן) שאני טורחת לברר מה כל מלצרית שלנו אי פעם למדה ומה השאיפות האקדמיות שלה. זה סתם כאמור איזה קטע תיאורטי שבדיתי ממוחי כרגע (ואם תתעקשו שזה נכון אני אכחיש), אבל הרעיון פה די ברור- אני לא יכולה להכיל את האויר הזה שאנשים מסביבנו ממלאים בלי להפוך אותם למשמעותיים, אפילו לפחות בעיניי עצמם.

מהיום הראשון שנכנסנו לגור בקונדו הסינגפורי הזה שלנו, יש מי שצבעה את חיינו בצבע הכי פחות שקוף שהמציאו. היא הריל דיל.

תכירו- פושפה, השומרת המהממת שלנו פה למטה.

לא בדיוק תיכננתי לכתוב פה פוסט על אשה עם שם של חתולה שהתפקיד שלה הוא להרים את השער למכוניות נכנסות, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מזה.

בעולם האקספאטי הסינגפורי שאני לומדת לדשדש בו- עולם השפע והטוב (טפו), יש המון איזונים למי שרק מחפש אותם.

אומנם סינגפור לא מציעה לך סיור הומלסים (רמז: אין), לא תמצא כאן את דלת העם (רמז: אין), לא תמצא ברחובות פושטי יד ואת ההוא שישאל 'צדיק, יש לך שקל לבאר שבע?' (רמז: גם אותו אין).

האיזונים מתחבאים בכל מיני מקומות מטופחים, נקיים, מבהיקים, ללא מסטיק שדבוק אליהם, עם ריח מרענן של דשא ירוק.

פושפה מתנשאת לגובה 1.45 ביום רחב במיוחד.
אני מתארת לעצמי שהיא במשקל שהייתי בו בכתה ח', יש לה קול מתוק וקטן-קטן-קטן, תמיד עם קוקו ומדים שלא היו מביישים מדי טקס של הנספחות הצבאית של מדינה קטנה באפריקה עם לוגו של הקונדו (בכל זאת- גאוות יחידה, ניוטון ג'מס שולטים), תמיד עם מכשיר קשר קטן לצווארונה ממנו היא מדווחת בזמן אמת לויקטור (המאבטח הממונה הנערץ על כולנו), על שיח סורר בגינה פה, על נדנדה שחלילה חורקת, על עלים יבשים במגרש הטניס או על מעלית אחת לא ממושמעת.

כמעט שנה שאנחנו כאן, כל פעם שאני עוברת לידה היא ואני מתחבקות חיבוק אוהב במיוחד, היא זכתה לשם החיבה האולטימטיבי שלי- "לאב", כל מי שנכנס לקונדו ומציין שהוא מגיע ל- 25-01 מתקבל בשמחה ב"הוווווווו, יו אר מא'אם לית פרנדס!", תמיד עוזבת הכל ושואלת בעניין אמיתי מה שלומנו.

לפני כמה זמן לין ואני היינו בבית, מקשקשות בלהט ככל הנראה על התהייה האם נחליף קורנפלקס לילדים או שמא למרכך הכביסה החדש יש ריח הרבה יותר נקי משל הקודם.

מחדר המדרגות שמענו פתאום את פושפה עושה בדיקת נוכחות לאחת המעליות, וכמובן- מדווחת בלהט במערכת הקשר המטורפת של ניוטון ג'מס על תוצאות וממצאי והבדיקה.
פתחתי את הדלת ושאלתי אותה אם יש לה כמה דקות לשבת לקפה איתנו, שניה לנוח פה ולהמשיך הלאה את יומה. פושפה לא באמת הייתה ערוכה לשאלה, היא לא באמת תיכננה לראות מבפנים את דירה 25-01 כמו שלא ראתה מבפנים אף דירה פה, ועדיין, באומץ רב הסכימה להזמנה, רק ביקשה במקום קפה שוקו חם.
יססססס, הרי ברור שציפור קטנה ומתוקה כפושפה תעדיף שוקו על פני כל קפה אחר.

והנה, האשה ה(לא) שקופה יושבת עם לין ואיתי על כוס שוקו חם ועוגיות, ובסקרנות לא מתנצלת בשיט שואלת אותי לגילי (חברים, בואו נבהיר, היא פירגנה לי כמעט בעשור, כלומר היוש גיל 35), על חיי, עלינו, מתחבקת עם הסינגתולה ולוקחת מלין מתכונים לעוגיות.

חמש דקות לתוך השיחה ואני מהמרת לעצמי שאם אני אשאל אותה לגילה היא תענה 35 גם, למרות שאני מתלבטת אם אני עושה לה עוול והיא פחות, בכל זאת מדובר באשה שמדברת בקול מתוק של דובוני אכפת לי ובמידות בגדים של שילב.

ובכן, תחזיקו חזק.
פושפה, האישה והשם של החתולה, היא אשה בת 51.

לין ואני מתבוננות בה כלא מאמינות, היא בכלל כבר דקה מלהיות סבתא. פתאום האשה ה(לא) שקופה מספרת על נסיבות חייה הלא פשוטות, על ילדיה שעדיין נתמכים על ידה, על חובתה לפרנס אותם, על הקושי להתפרנס ועל האושר שמצאה במשרתה הניוטון ג'מסית.

וככה השיחה קולחת, ואני שואלת אותה כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה ובחזרה, כדי לחשב האם היא גרה באזור שלנו או באזורים המרוחקים יותר הסינגפוריים, שכן בואו נודה על האמת- הנקודה הרחוקה ביותר מאיתנו בסינגפור, לכל עבר, נמצאת מרחק 32 דקות מקסימום, שכן כל סינגפור היא סוג של גדרה אחת גדולה, או עפולה, אם תרצו, מבחינת גודל. אולי 45 דקות מנקודת קיצון א' לנקודת קיצון ב'.

ופושפה עונה לי בקול המתוק הזה שלה על שאלתי "3 שעות", ואני מנסה להבין האם לא התנסחתי כראוי, ואני מתקנת את עצמי ושואלת אותה שוב כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה. היא חוזרת על תשובתה- "3 שעות".
אני מנסה שוב ומקבלת את אותה תשובה, ולין מסתכלת עליי ואני עליה ואנחנו לא מבינות מה שאלנו לא נכון שהיא מתעקשת על התשובה הזו.

3 שעות. לכל כיוון. 3 שעות הלוך ו- 3 שעות חזור.
פושפה גרה במלזיה.

היא מתעוררת כל בוקר בארבע וחצי כדי להספיק לעבור את מעבר הגבול ולהספיק להגיע לפה עד שמונה בבוקר. בשמונה בערב היא מסיימת את יום עבודתה ועד אחת עשרה בלילה היא עוד לא בדלת שלה.

ולין ואני תוהות איך היא חיה ככה,
והיא צוחקת עם הצחוק הקטן והילדי שלה כלא מבינה את הבעיה, כי היא שמחה בחלקה והיא עובדת במשרת חלומות, וזה בסדר גמור בעיניה לנסוע ככה כי במלזיה היא יכולה לגור לבד בבית קטן משלה ובסינגפור מקסימום תוכל לשכור חדר, וכן, זה לא נורא בעיניה כי הרי יש לה יום חופש בשבוע, וכמה כבר בן אדם צריך חופש.

ומבלי ששמתי לב פושפה איפשרה לי את היכולת לאזן, ולראות בים השפע הסינגפורי האינסופי, המפנק וחסר הדאגות את האשה הפרטית, העובדת, הראויה, זו שלא ויתרה לעצמה, זו שלא המתינה לניסים ולטובות מאף אחד, זו שהפכה את הקושי המופרע הזה למשהו סביר לחלוטין עבורה, והיא מספיקה לבשל ולדאוג לשני ילדיה, לסדר את הבית ולחיות חיים.

והיא שיעור חשוב בשבילי פה, היא מאפשרת לי להיזכר לפעמים כמה פעמים ביום על דברים שפוים, על איזונים, על העולם האמיתי שמתקיים מחוץ לבועה הסינגפורית המוגנת והשקטה, והיא שיעור גדול עבורי על האושר הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו.

והיא מאושרת כי מאפשרים לה כאן לעבוד בנעימים ולאחר רבע שעה בבוקר ולצאת רבע שעה מאוחר יותר, כי היא רואה בכל היום יום הזה אנשים (חלקם אפילו מחבק אותה חזק חזק וקורא לה "לאב") וכי בעולם שלה היא הגיעה רחוק,
למקום בו היא אולי בעיניים שלנו שומרת בקונדו, אבל בעולם שלה היא מלכת היקום.

וקחו לכם לסיום עוד אשה מהממת,
קחו את קרול קינג הנהדרת, תפתחו רמקולים, היא שווה את זה.

"So Far Away"

So far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're just time away

Long ago I reached for you and there you stood
Holding you again could only do me good
Oh, how I wish I could
But you're so far away

One more song about moving along the highway
Can't say much of anything that's new
If I could only work this life out my way
I'd rather spend it being close to you

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away

Traveling around sure gets me down and lonely
Nothing else to do but close my mind
I sure hope the road don't come to own me
There's so many dreams I've yet to find

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away”

  https://youtu.be/BwGnGQCLCSo