קטגוריה: כללי

החיים הסינגפוריים מייצרים לי אינסוף רגעים להבין איך הגיעה האומה הזו לאן שהגיעה.
הסדר, האירגון, הרגולציה המופרעת, טרפת הלוגיסטיקה על כל דבר, כל אלו ככל הנראה הם ערובה לא רעה בכלל בספר המיפרט של "איך תקים אומה משגשגת בחמישים שנה". לא, באמת, אין לתאר.

השבוע וחצי האחרונים היו בסימן הדרך מביתי לפאסיר ריס.
פאסיר ריס הוא אזור בקצה קצה קצה של סינגפור, הסוף של הסוף, כלומר 25 דקות נסיעה ארוכה מאד מהבית שלי שממוקם פריטי מאץ' באמצע האי. בפאסיר ריס ממוקם לו בית הספר של ילדיי, OFS, שזה קיצור (תחביב סינגפורי ידוע) ל- OVERSEAS FAMILY SCHOOL.
מדובר בבית ספר בינלאומי פרטי מרהיב, מופרע, ענק, יפיפה, גאוני, הזיה משהו לכל עין ישראלית, ואני לא מדברת רק על המימדים העצומים, המתקנים הלא שבורים, לא מרוססים בגרפיטי, לא רעועים, לא מדברת על הפלא האדריכלי ועל המופת החינוכי-לימודי, אבל כן, אני מדברת בעיקר על תפקיד ההורה לתלמיד ב- OFS.

אובכן, אין דרך להגדיר את זה אחרת. אני פועלת שחורה בשירות ה- OFS.

עם רדתי מכבש המטוס שהביאני לסינגפור עוד באזור יולי אשתקד, כבר אז התמלא יומני באינסוף מפגשים שעורך בית הספר, ולי, תודה רבה, יש כפול מכל אחד כזה- אחד לאלמנטרי, היסודי של יהלי, ואחד להיי סקול, התיכון של יונתן. ייפי!
ובאובר-דוז כמו באובר-דוז, כבר כמה חודשים שאני מחרישה את קיומי בבית ספר, ומזה זמן רב אני משתדלת להגיע לשם רק כאשר כלו כל הקיצים.
ואז הגיע המועד לדון בגלובל פיקניק.

הו, קוראיי הנאמנים עוד מראשית הבלוג אי שם עשויים לזכור שבת ישראלית באפריל, בה התעוררתי בביתי האורניתי וראיתי תמונות יפיפיות של הגלובל פיקניק האו.אפ.אסי, וכמו בזמר נוגה, כתבתי איך בשנה הבאה נהיה שם, וכמה מרגש.

כן, זה עדיין מרגש, הפנינג בינלאומי מהמם שכולל כמו כל דבר- אוכל. כל מדינה מיוצגת באו.אפ.אס (תאמינו לי- שימו אצבע על הגלובוס- כל מדינה- שם), מדובר על יום שיא מרהיב בהפקה מטורפת של ביה"ס פלאס וועד ההורים הבית ספרי.
כל שנה מגיע צוות אירגון מכל מדינה לפגישות ההכנה, השנה זו שנתה האחרונה על האי של מאיה, ועל כן גלית ואני, בוגרות העליה הסינגפורית האחרונה בקיץ, צורפנו לתהליך.
איך אגיד את זה? אחת הישיבות הקורעות שישראלי יכול להשתתף בה.

זוכרים את אסיפת ההורים בבית ספר ישראלי כל שנה? איך מגיעים כולם חבוטים בסוף יום עבודה, מתייצבים בקומת כניסה, יושבים על כיסאות פיצים ששוברים את הטוכעס, מקטרים איך המזגנים לא עובדים גם השנה, המנהלת נואמת איזה נאום מתוך קובץ "עוד יום הורים", יו"ר הוועד המסורתי שמסרב לפנות את תפקידו רם המעלה משמיע עוד נאום מלא שליחות מחד וייאוש מוחלט מאידך ומספר בצער על דלות האמצעים?
אני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלות, אבל באסיפת ההורים באו.אפ.אס מגישים אקלרים וסנדוויצ'ונים יפים כאלו.

וכך, ישבנו מאיה, גלית ואני, נציגות המשלחת הישראלית לגלובל פיקניק 2017, צופות באירגון הזוי ממש, בעודנו מלחכות אקלרים (אני) והן סנדוויצ'ונים קטנים (אני לא מתחייבת, הן בדיאטה ונורא רזות עכשיו).

על בימת הנואמים עולה מפקדת האירוע, נואמת נאום חוצב לבבות, מגייסת את רוח הקרב, ומחשיכה את האולם כדי להציג את מצגת הגלובל פיקניק האחרון. עסקינן כמובן בסרט שהופק ע"י צוות של ספילברג, עם מוזיקה סטייל 1492. נשבעת שזלגה לי דמעה מהתרגשות.

לאחר מכן עלתה האחראית על הטופס הורוד.
הטופס הורוד נועד כמובן לרישום המדינה. הסבר מפורט כיצד חותמים, ועלינו כמובן להזמין כבר עכשיו, כשאין לנו עוד מושג מה נרצה להגיש (רמז: זה יהיה פלאפל עם חומוס ושות') את הכלים החד פעמיים שיספק לנו בית הספר, כלומר עלינו לבחור מתוך משהו כמו כן ציור ענק שעליו מודבקים כלים חד פעמיים עם פירוט אינצ'ים וגודל, כיוון שאין מקום למקריות פה, ולא יעלה על הדעת שנזמין 1,000 צלחות 4 אינץ' ולא 6 אינץ' חלילה.

אחריה עלתה מרוגשת מאד האחראית על הטופס הירוק.
היא הקו-אורדינייטור של ההצגות וההופעות של כל מדינה למקרה שתהיתם. אגב, אין הרשאה להופעה סולו, כן אפשרי ריקוד הורה וילד, וכן, היה תיעוד של זה במצגת.

אחראית הטופס הכתום היא זו שמסבירה שמדינה שרוצה לערוך תצוגת אופנה תמלא את הטופס הזה, זה חשוב מאד, וחייבים להחזיר אותו מלא עד 24 למרץ. אנחנו הינהנו במרץ ומילמלנו "עאלק". 3 פמיניסטיות שומעות תצוגת אופנה וחוטפות חום, חוץ מזה- האופנה הישראלית, אובכן, לא דחוף לנו להתבזות.

ואחרי כל הטפסים האלו (שאגב, לא המצאתי, הכל נכון) נשלחו כל הנציגים לקבל את רשימת ההורים של המדינה שלהם, אצל אחראי רשימות ההורים.
אה, כלומר כל המדינות חוץ מישראל, שכן כדי לקבל את הרשימה הישראלית נשלחתי אחר כבוד בליווי אחראית הוועד לקומה 6, לקבל ולחתום אישית על מעטפה סגורה של פירוט הישראליאנה האו.אפ.אסית, וגם זה אחרי שוידאו את פרטיי ושאני עצמי רשומה ברשימה הזו.

ובכן, בסוף אנחנו ישראלים, שום דבר לא דומה לנו. לא יתנו לנו לשכוח את זה לעולם, אבל אין מה להזכיר מה שמעולם לא שכחתי.

הסדר, האירגון המופתי, החשיבה על כל פרט ופרט ברמת המיקרון, ההשקעה בתוכן ובניראות (וההשקעה באקלרים, אני חשה חובה להודות) פשוט לא תיאמן. מאיה כבר מורגלת בהזיה הקבועה הזו, אבל גלית ואני נקרענו מצחוק על כל דבר שם, מנסות לדמיין את ההפקה הזו בישראל ולא מצליחות בכלל להעביר את זה בראש מרוב שזה מצחיק.

לא צריך להרחיק הרבה, כי בחלוף שבוע גלית ואני שוב מצאנו את עצמנו יושבות באולם האו.אפ.אסי (בלי האקלרים, מבאס לגמרי), מקשיבות להרצאה על הפרסונל פרוג'קט של התיכון בשכבה של יונתן, שאגב, פה קוראים לו PP ולך תסביר למה שתינו מגחכות כל פעם שמישהו עלה לספר בגבורה על הפיפי שלו.

כל זה נועד בעיקר לספר לכם איך מרכזת הפרסונל פרוג'קט היא המורה למדעים שיונתן הכי אוהב בעולם, מיסיס טריוודי, הודית יפיפיה, מורה ברמה של עומר ציוני- אוהבת את התלמידים שלה, אוהבת ללמד, מלאת מוטיבציה ודרייב.
מדובר במורה שאנחנו מתים עליה, יונתן כוכב עולה אצלה בשיעורים והיא והוא זה סיפור אהבה. בתעודה האחרונה שלו היא כתבה לו "ג'ונתן, יו אר אן אקספשיונאל סטיודנט", והיא מתכוונת לזה.
נפגשנו בכנס היא ואני, והיא, עם החיוך הענק שלה ביקשה לוודא שראינו מה היא כתבה עליו, סיפרה לי כמה הוא שונא לעשות פרנזטיישנס אבל הוא הטופ אוף הר קלאס בזה, שהוא מבריק ומלא הומור, ומצאה לנכון לספר לי נרגשת על אחת המשימות האחרונות שלהם- כתיבת פואמה על צמחים.
כן, כן, ניסיתי להבין האם אני לא מבינה את האנגלית הודית הזו, אם אני מדמיינת שבשיעור מדעים הבן שלי נתבקש לכתוב פואמה על צמחים, ורשמתי לפניי לספר את זה ליונתן ברגע שאסיים את השיחה איתה ואתיישב, כשאני מתעלפת מגאווה אינסופית עליו.

טו מייק א לונג סטורי שורט, התקשרתי אליו מרוגשת ושמחה- הוא כמובן לא ענה כי למה לענות לטלפון, הוא בכלל לא נועד לשיחות- הייתי צריכה להתקשר ליהלי שתנבח עליו שיענה לי- עונה לי, אני מספרת לו בהתרגשות, והוא עונה לי "או מיי גוד, אמא, איזה פדיחות".
חשבתי שאני מדמיינת שוב. "מה פדיחות, מה, מיסיס טריוודי עפה על הפואמה שלך".

אובכן, בכורי היקר, האיש הכי מצחיק, אהוב ומבריק ביקום (חוץ מהבושות שהוא עושה לנו בשיעור ספורט עם המכתב שנשלח אלינו הביתה בחתימת המנהלת עם ההודעה ש"יור סאן איז בילואו דה אקספקטיישנס" של המורה כי הוא מדבר הרבה בשיעור, שוקינג), הוא לא בדיוק הבחין במהלך השיעור שמיסיס טריוודי נתנה שיעורי בית לכתוב את הפואמה.
לפני השיעור הוא שמע על המשימה (מפתיע כשלעצמו), ותוך דקה הוא ביצע את המשימה.

אני שמחה לשתף אתכם בבכורה עולמית בפואמה של בני לצמחים, שזיכתה אותו בציון אקסלנט במדעים.
תזכרו איפה קראתם את זה קודם, ובבקשה תזכרו שמדובר במחונן על שהתאים האפורים שלו נותרו ככל הנראה בטיסת לופטהאנזה ביולי.

"Roses are red
Violets are blue
Plants will be dead
If they consume CO2"

(יונתן גלעד, זוכה פרס נובל העתידי לספרות).

ויאללה, על הדרך, הזדמנות לרמוז לבכורי ההורס מצחוק, כתום המחמד שלי, המשורר הלאומי, שאני די מחבבת אותו. יאללה, אברהם, ספר לו כמה הוא אהוב הילד הזה:

"והדרך היא שלך,
תלך בה בבטחה
ולעולמים תדע
שאני תמיד איתך

בכל יום בכל דקה
אני איתך

ותתן ללב שלך לצרוח בשמחה
שהמנגינה תצא החוצה בשירה
ואז תדע
אני איתך

אל תדאג
בעיני הנצח לא תטעה
אל תדאג
בסוף אתה תהיה
שלם עם עצמך
ועכשיו הזמן ללכת עם הלב"

("אני איתך" \ אברהם טל)

​בנסיבות רגילות אני אמורה לישון עכשיו על כסא לא נוח בעליל באוזבקיסטאן אירווייס ולספור דקות לאחור על נחיתה סוף-סוף, בבית, בסינגפור.

בעיה טכנית קלה פה נעוצה בקונצרט חינני של שני זבי חוטם קטנטנים שמתחרים פה משני קצותיי על מי צווח בהיסטריה יותר מופרעת מהשני, ומי ירעיד פה את דפנות המטוס עוד מעבר לכיסי האויר החינניים שיש פה מרגע ההמראה.

לפני שבועיים עליתי על מטוס דומה, עם זבי חוטם דומים וכיסי אויר דומים, והגעתי למקום לא דומה.
חזרתי לישראל לביקור שפחדתי ממנו פחד אלוהים. עד כדי כך חששתי, שלא מצאתי אפילו את השקט לשבת ולכתוב אפילו מילה על מה שאני חווה, וחיכיתי לשקט הזה שייכפה עליי בטיסה לאזן את המחשבות.

מהרגע שבו נחתתי בארץ ופגשתי את אבא שלי, מצאתי את עצמי מתרגלת להכל מחדש- האויר הנקי נקי נקי, הרגשה של צינת חורף שלא פגשתי כמעט שנה, בניינים שאינם עם 30 קומות, נהיגה בצד ההפוך שוב, וכמובן- "חסדי שולמית". מרגע בו נחתתי והדלקתי את הסלולרי עם הסים הישראלי, נס! כל מתרימות ישראל קיבלו ביפר נרגש על ביקורי במשטרת הגבולות, וכולן התאגדו לחפש אותי בדחיפות כדי לקושש ממני תרומות.

מסתבר אגב שלמתרימות יש ביפר משותף לללין, פוקס, קסטרו וכל רשת או חנות ישראלית שחשה צורך לשלוח אליי אסמסים נרגשים לקראת חג האהבה, בכל רגע נתון היו לי לפחות 4 אסמסים שהזמינו אותי או לתרום, או לרכוש, אין ספק שמדובר במנוע גאוני שמתריע בול בזמן.
בבית של ההורים שלי, להלן "הילטון פתח תקווה", פגשתי חדר מושקע ונרגש, תוך שעט עליי סוס הפוני של ההורים שלי, מן כלב שצמח למימדים לא חוקיים, שכל ניסיון שלו להושטת יד לליטוף כמוה ככיפכוף חינני של ממותה, וכשהוא שמח צריך לשים קפלס"ט ואפוד קרמי ולהרחיק חפצים יקרים.

לשמחתי ולאושרי מי שהפציע לקבל את פניי במתיקות אין קיץ היה עומרון, אחיין העל מהחלל שלי, שרק הפך להיות בן שנה, כלומר חצי שנה שלא ראיתי את העולל צומח, ועל כן השארתי לעצמי מטרה להשאיר לו עקבות ממש כמו שדורה ובוץ עושים, שיזכור את הדודה המוש שלו, ונראה לי שזה עבר אחלה- הגור מזהה אותי ועט לזרועותיי, ומבחינתי- מישן אקומפלישד.

כל מי שבאמת מכיר אותי יודע שמרגע הנחיתה היה לי יעד ראשון בחשיבותו- חיים, נו, צ'אים, מהנדס רעמת הנוצות שלי שנקרא לדגל לנסות לשקם את העובדה שכשהגעתי אליו נראתי פריטי מאץ' כמו כלב. השיער התאבד עצמונית, הדירוג היה עניין נשכח, והבלונד לא היה הבלונד הצ'אימי. לקח לו יותר מחמש שעות להנשים את מה שנותר על ראשי, מה שאיפשר לי להתחיל הכל פרש, האינדיקציה הברורה שחזרתי לעצמי בגרסה הישראלית, זו עם הזהות והסטייל שנשכחו עמוק בערבות סינגפוריה.

מזלי הגדול באותו ערב מוצף אדרנלין היה שרק בשביל לא להתווכח עם אבא שלי, נכנעתי לבקשתו שלא אנהג לאורנית עם הרכב המתוק כל כך שאייל ואוראל השאירו לי, אהוביי, הרגליים שלי ממקום למקום.
פיליפ אהובי שהגיע לאסוף אותי מצ'אים, הכין ארוחת ערב למות, נבי שמה יין מהמם על השולחן וענבי כפרות שלי הגיעה עם הגוד ווייבס הקבוע, והופ! החונטה הקוסמופוליטית שלי האהובה כל כך!

אובכן- היין במערכה ראשונה? הממממ, לקח לי ארבע דקות בדיוק לקלוט שהשעה 21:15 בערב ואני ישנה לחלוטין ולא מצליחה לפתוח עיניים. כלום לא עזר, כלום כלום כלום כלום, מזל מן אללה שלא נהגתי הבייתה, פיליפ ונבי התגייסו לרחם עליי ולקחת אותי הבייתה כדי שתוך 5 דקות אקרוס לשינה אינסופית שאיפסה אותי כמובן היטב עד אתמול, כמובן, שזה היה צפוי בהחלט שאתאפס על הג'ט לג בדיוק יום לפני שאחזור, ססססאמק.
מאותו רגע בו פקחתי את עיניי בבוקר שלמחרת, כל העת היו מולי האנשים המופלאים האלו שמקשטים את חיי הישראלים.

הייתי עם האהובות שלי מאורנית עם דיויד ברוזה החמווווווד, עם תמוש בצבי קאפיק, עם השממיות והסיסטרז שלי, עם המופלטות שלי, עם נועהל'ה שהולכת איתי מכיתה ט' יחד, עם איתיוש הגור הניו-יורקי המוש, עם גילושקי. בכל מקום מצאתי את עצמי עם האנשים שהכי רציתי לשבת איתם לראות להם את העיניים, אחרי שאני כבר יציבה ומסוגלת להבין שעוד מעט זה שוב פרידה.

ראיתי את ג'יפי ואביב אהובינו וישבנו ביחד על המבורגר אביבי טיפוסי מושקע עם גיא ועידית מגלגלים את הסינגפור ואת הגאונות הזו של האי הזה (צפו פגיעה, עוד תשמעו על הרשות להגנת שקדי המרק, זה רק הפרומו), בחצי שנה הכל נשאר אותו דבר בדיוק והכל היה שונה כל כך.

הבלונדיניות שלי, החכמות האלו, ישבו איתי והפכו איתי תיאוריות שלמות שחשבתי שהן מוסכמות. שוב הצחוק קלח, שוב ליל הייתה השנונה בעולמות שרואה דרכי, ווייפי החכמה שפירקה בקלילות מורכבויות ואקסיומות, ג'ולס שידעה לשים הכל במשפט נכון אחד, מיכ הכאפה האהובה שלי הצחיקה אותי וריגשה אותי, וירדנה? נו, ירדנה, ירדן שמה הכל הכי פשוט, לא מורכב כלום, שום דבר לא מסובך.

והייתה גליה שלי שעשתה לי יום ישראלי חלומי, עם העגבניות שרציתי, הגבינות האלו עם הטעם והסלט עם המיץ בקרקעית, שופינג ישראלי בלי רגשי אשם, ארוחת ערב מרגשת של הדבקת פערים, יום שיצאתי ממנו עם התובנה הזו שלא יעזור כלום, אבל כבר 18 שנים שהיא שם, והיא לא הולכת לשומקום. המכתבים שהיא כותבת לי בכתב ידה הפכו למילים, הצחוק המתגלגל האינסופי ושיחות על הגיל (היא טוענת שאנחנו מזדקנות, הו, האימה!), הרגעים האלו שלא מתאמצים כי כלום לא מסובך.

כל דקה שהייתה לי פנויה התמלאה כמו מים עם דבי שלי, אהבתי, אחותי הגדולה, המצחיקה והחכמה, אום-ציוני, שנלחמה על כל פיסה פנויה שרק הייתה לי בלו"ז. כל מילימטר איתה התמלא בשיחות אינסופיות מלאות צחוק והומור, רגעי ציוני מופלאים עם עומר האח הגדול הכי טוב שיש לי, ועל השבט הכי טוב שהמציאו. דבי עדיין האשה היפה בהיסטוריה בעיניי, והיופי שלה הזה בעיקר מבפנים זה הברקת העולמות.

הרגעים האלו באורנית, השניות האלו שבהן אני מתבוננות על הלבנים שמרכיבות את זהותי, השניות האלו היו שוות כל כך. הרגעים האלו עם גילושקי ויפעת, החוברות שליאת שמרה ליהלי בשקית בצד רק כי צייצתי, צ'אים אהובי, החברים ההורסים של יונתן והחברות של יהלי שאין דברים כאלו בעולם, ההתרגשות לראות מבטים מוכרים, ופאפי, אגב, שפגשתי בכניסה לביתי לקחת דואר, ולא שמה עליי קצוץ. אין לתאר את החתולה כפוית הטובה הזו, את הטוכעס היא הפנתה לי!

וכן, היה הרגע היחיד שבו באמת הדמעות לא החזיקו אצלי, וידעתי מראש שאין לי תקווה בכלל להחזיק את עצמי שם. נכנסתי למשרד.

בדופק מטורף של 200 פעימות בדקה בואכה דפיברילטור פגשתי את אירית אחרי חצי שנה, את דאלי שלי האהובה, את אוריתק'ה, את שלום, דפוש-גילי-שמוליק. הו, הלב. המשרד היפה שלי כבר בלי השלט עם שמי, על הכסא שלי מונח טוכעס אחר, הטלפונית מצלצלים בלי סוף ואני כבר לא שם לענות.

ממש כשנחתתי אירית שלחה לי למייל משפט אחד וקובץ- "לכבודך!", ובקובץ היה מונח לו פס"ד שאך נתקבל באחד מהתיקים החשובים שניהלנו, שתי וערב של חקירות, החלטה עקרונית של אירית ושלי להוציא את הלקוח שלנו עם ידו על העליונה בקרב המאסף של חייו השתלמה. קראתי בלי אויר את פסק הדין מרוגשת עד דמעות, נצחון מוחץ בתיק מורכב, אחד התיקים המטורפים שאירית ואני ניהלנו שנים שהסתיים, באופן סמלי, בול כשנחתתי.
רק חיכיתי לראות את אירית, רק חיכיתי למוצא פיה של האדם שיודע את המחשבות שלי עוד לפני שחשבתי אותן בעצמי.
ישבנו כולנו סביב הגלריה המופלאה במשרד בארוחה חגיגית, מתפקעים מצחוק כרגיל ומשלימים חוסרים, הכל היה נראה כמו תמיד- העמידה ליד הדלפק בשיחות הקולחות על הכל, הצחוק המתגלגל ודאלי הקורעת מצחוק שהסתירה ממני את הגבות שלה (דאל, אני חולה עלייך, קשות אבל), המשרד הזה הוא האנשים שלי. 13 שנים.

את אירית והמילים שלנו שמרתי לעצמי ממש ליום האחרון פה, לשמוע ממנה הכל, להצליח לעבד איתה מחשבות, להבין למה אני נוהגת בדממה מוחלטת אנלייק הנהיגה שלי עם מוזיקה בקולי קולות (אירית טוענת שפשוט היה לי מספיק רעש בראש), לעשות את הפינג-פונג השכלי רגשי הזה שרק היא ואני יודעות בול את הטמפו המדויק שלו.
והיו האחים שלי וההורים שלי וההורים של גיל והאחיינים שלו והסבתא המעולה הזו שלו וכל המשפחה הזו שכאילו לא נפרדנו ממנה מעולם לפני חצי שנה ארוכה, והכל היה אינטנסיבי כל כך שאני אפילו לא יודעת איל לעבד את כל הטוב הזה.

והמשכתי פה להנות מכל מי שהזמן איפשר לי לפגוש, וכמו שיוסי כפרות-עליו הסביר בפסגת י"ב 5 הקטנה שלו של טלינק'ה, נוגי ושלי- הכל הרגיש לי מאוזן, כי היקום שואף לאיזון תמידי-
האהבה לכל מה שישראלי בי למול העובדה שאני כבר לא חיה פה והבית שלי בכלל בסינגפור היפיפיה והרחוקה, הגעגועים הכל כך דומיננטיים שלי לחברויות העוצמתיות הישראליות למול השמחה הגדולה שלי בחברויות הסינגפוריות המופלאות שבורכתי בהן, הרצון לשמר את הזהות הכל כך מובהקת של ליתי למול העילית הזו מסינגפור, בסוף הכל נופל למקומו המדויק והשליו, באיזון על המילימטר.

והנה נקודות לסיכום הביקור המהמם הזה:

1. ישראל זה עניין משמין. מאד. הקוראת מאיה- ססססאמק, שוב צדקת.
2. לגור אצל ההורים בגיל 41.5 זה אחד הדברים היותר משונים ומצחיקים שיש. הם אשכרה חמודים.
סיפרתי לשרון שאמא שלי לא אוהבת שאני יוצאת אחרי מקלחת עם שיער רטוב מהבית ומתקשרת לשאול אותי מתי אני מגיעה הבייתה, היא הציעה שאברר אם מותר לי להביא בנים הבייתה.
3. תוכניות בוקר בטלויזיה יש כל היום, גם בערב. מעולם פרופ' קרסו וגלית גוטמן לא היו גנריים יותר.
4. לא מתרגלים לשינוי בטיים זון. רבע מהזמן כשהסתמסתי בישראל עם חברות שאלתי את עצמי מה השעה אצלהן.
5. כשישבתי עם טטרסקי כפרות שלי בקפה בפ"ת ושמעתי שיחה מאחורי הסתובבתי סקרנית, ואמרתי לעצמי "איזה קטע, הם בטח מישראל, הם מדברים עברית"
6. חדשות בישראל זה כמו זימזום. בכל רגע נתון הם קיימים, פרצופים חמורי סבר של יונית, זיליארד עיתונים, כל הזמן אקטואליה. באמאשכ'ם.
7. עסקינן במעצמת אסונות אופנה. מדינה שבה טרנינג טורקיז הוא בגד לגיטימי לעבודה.
8. ובהמשך ישיר לסעיף האחרון- תקשיבו לי טוב- אין אף אחד בעולם שטורקיז מתאים לו. בשום קונסטלציה.
9. לעגבניות ישראליות יש טעם של אושר צרוף. אם מוסיפים להן גבינת פטה, מלח גבישי ומושיבים לידן את גליה- זה רגע מושלם.
10. הייתי מוכרת את סבתא שלי בשביל סניף ארומה בסינגפור. בחיי.

שבע שעות אחרי הנחיתה, אני כבר בבית, אחרי שכבר הייתי בקפה המהמם שלנו פה עם נושו וחגה שלי במפגש מרגש, הספקתי לשכנע את גיל שזה מאד חכם שאשן עכשיו שעתיים (נרדמתי כמו דוב נמלים), הילדים שלי צפו בי בהתרגשות, סקרו את המתנות והתאדו אחרי 4 דקות, החתולה מרוגשת ונטרקת פה על הקירות מהשניה שנכנסתי, כבר יש דייט עם הז'ינו'ס מחר בערב, אני מבשלת ג'ט לג מהגהנום, והקוראת שרון מתבקשת להרחיק ממני אלכוהול בארוחת שישי היום בערב.

וקחו לכם מוזיקה מופלאה לשבת של יוסי שלי, כותב שירי האהבה היפים ביותר שכתב לי בתיכון, האיש החכם ביקום, מר אורפנלנד והתפוצות, האיש שהסביר בהגיון מופתי שהיקום תמיד ידאג לי לאיזון, ודווקא פה הוא מבריק גם בלי מילים רק עם העוצמה האינסופית הזו שלו, וגם כשהוא שותק- כמו תמיד- הוא צודק.
תפתחו רמקולים. זה מושלם.

עוד שעתיים וחצי לטאץ' דאון ישראלי ראשון שלי אחרי חצי שנה.

האמת היא שמפתיע שאני בכלל פה, במטוס אוזבקי נחמד ובטיסת קונקשן, שכן למעשה עת הפצעתי אני על בעלי וטפיי שליוו אותי לשדה התעופה צ'אנגי, נתבשרנו באדישות שאין דברים כאלו ע"י צוות הקרקע שהטיסה באובר בוקינג ואין לי מקום (!) , אנד יס, מא'ם, תגיעי לטיסה הבאה ביום שישי ואנחנו נשלם לך את המלון בסינגפור, יאללה ביוש.

טרו סטורי, שככה יהיה לי טוב.

אם יש משהו שיכול להטריף את המוח בשירות הלקוחות הסינגפורי, זה הרצון האינסופי להגיד לך כמה אנחנו רוצים בטובתך ("ווי איים טו פליז יו, מא'ם"), ואיכשהו תמיד זה מגיע עם המשך משפט אינהרנטי ממש "אהההה, באט קאנו'ט". ממש חשוב לנו שיהיה לך סבבה, באמת, אה, אבל לא. מה שצריך כדי שיהיה לך באמת סבבה- את זה בדיוק אנחנו לא יכולים, סורי, באט מא'ם, ווי איים טו פליז יו.

המומה לגמרי מהבשורה ההזויה שאין לי מקום בטיסה ומהאדישות הנלווית לה, כשאני מודה לאלוהים שאין באזורי מאג פנוי, אני ממשיכה לדון עם שרי, אחראית הטיסה ההזויה ביותר שראיתי, שלא הבינה שפחות דחוף לי מלון בסינגפור, ויותר דחוף לי לעלות על הטיסה.
5 דקות התייעצות עם מטה החברה באוזבקיסטאן, בישרה לי שרי בשמחה שנמצא לי מקום על טיסה מקבילה, איזה יופי ו"בואי, גברת גלעד, ממתינים לך בחברת הטיסה של האמירויות, הב א נייס פלאייט!"

לא זוכרת מתי לאחרונה חשבתי כל כך מהר וכל כך בקול, כשאשכרה נבחתי עליה שאני אזרחית ישראלית, איפה השכל שלך, אני לבד ואני לא מתכננת דייט עם דוחא בזמן הקרוב. מבט מאוכזב על פניה ונשלח אליי מנהל שירות לקוחות מקסים שכבר ניסה למצוא לי פתרון עם טורקיש (ייאיי! כיף! נוט), ופה כבר די נשברתי והסכמתי, פשוט כי לא היה עולה בדעתי לבטל את הדייט המיוחל שהמתנתי לו חצי שנה בסך הכל עם צ'אים, ספר העל מהחלל שלי שאמור לבצע החייאה בנוצותיי הקמלות.

כל אותה העת עמדה לידינו משפחה אוזבקית שביקרה בסינגפור ותיכננה לשוב לה הטשקנטה וקיבלה גם היא את אותה בשורת אובר בוקינג מרגשת, אלא שהם היו קולניים באופן מרשים ביותר. הם אגב, היו משפחה של שבעה, והיו להם מקומות רק לחמישה. רבע שעה ניסו להפציר בהם שחמישה יטוסו ולשניים יממנו מלון, עד שהמבוגר האחראי תפס את הפוטנציאל הגלום בעניין מימון השהות העודפת בסינגפור, ועשה להם תרגיל מהגהנום ואמר שאף אחד מהמשפחה לא עולה, ושידאגו עכשיו למלון לשבעה, והופ, חמישה מקומות התפנו.

והנה מצאתי את עצמי בדקה התשעים ותשע עולה על המטוס לכיוון טשקנט, אוזבקיסטאן איירליינס, נעים מאד.

אובכן, אני. מיס וורשה התפוצות, אני. אני עם הפרצוף העילאי והמתנשא בילט-אין שלי, אני במטוס מלא מלא מלא מלא אוזבקים ואוזבקיות, ודיילות עם לוק של שחקן כדורגל בשילוב דיילת קוסמטיקה בביוטיקייר. בחיים, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גברים עם מכנסי פוליאסטר לבנים עם כיסים בצד, גרביים לבנים, ומוקסינים וסניקרסים לבנים, משהו ברמת תחרודת על כזו שאין לתאר. כל הילדים המתבגרים שהיו על הטיסה אחזו בכמות גבות הזויה, לנשים היו נברשות על הציפורניים ואחת לכמה זמן, בכל הטוב הזה, אחת הדיילות עברה עם מטהר אויר (!) וריססה. אם לא די בכך, אזי 90% מהטיסה עולל זב חוטם בכה את עצמו בקולי קולות ככה שגם שינה לא הצלחתי להרביץ פה, וכן, אתם כבר יודעים שאני ממש אוהבת זבי חוטם מצווחים, כן?

רגעים קלאסיים בהם טוב מותי לי מחיי.

עת נחתנו בטשקנט נשלחתי אחר כבוד לאזור הטרנזיט של טיסות ההמשך. רגע, אבהיר- נשלחתי לבד. רק אני, לבד. עמדתי לבד וממתינה לבידוק בעמדה שוממה ללא נפש אוזבקית חיה. אחרי 5 דקות קלטתי שהעסק לא הולך להשתנות, והלכתי לקושש לעצמי איש בטחון משופם שיושיע אותי. רבע שעה של חיפושים ומצאתי משופם מנומנם דובר אנגלית מקרטעת מינוס, אבל טובה דיה כדי לזהות אישה נואשת שרק רוצה לעלות על טיסת ההמשך שלה, גם אם המחיר הוא דייט קרוב במיוחד עם בודקת אוזבקית שממששת אותי ממש, אבל ממש מקרוב וממש ממש טוב.

הלומה ומותשת ישבתי לי ממתינה לצ'קאין לטיסה לתל אביב, עייפה ברמות מופרכות יושבת בין עשרות גבות עמוסות כל טוב ומיליון שפמים, מדדה עם מטריה ענקית שקניתי לאבא שלי בהזמנה מיוחדת וטרולי ששוקל טון (כל הציוד שלי בו, אני עוד מתה מהמחשבה שכל מזוודת הענק ששלחתי שאין בה כלום עבורי לא תגיע), שומעת עברית שהיייתה כל כך חסרה לי עד אותן חמש דקות (עבר לי אחרי שתי דקות, אני מודה), ומתיישבת בשקט במטוס, וקולטת את הסיוט החדש- לידי התיישבו להם במפוזר כל החברים שאך שבו מטיול גיל הזהב בוייטנאם, קמבודיה ו"בנגקוק", לא סתם בנקוק, "באנג-קוק" (להלן הבדיחה שהם סיפרו ב- 17 וורסיות פה עם "הא הא הא, יה אללה, נחצ'ה, הבדיחה הזו נהדרת! אני אספר גם לנכד שלי, נראה עם יבין מה זה "באנג-קוק"!).

ואיך לומר- אני באזור מוכה שחפת. מרגע בו הם עלו לטיסה, מדי 2 דקות אחד מהם בתורנות מרביץ שיעול חולה שחפת שאין דברים כאלו, ואז מתחילה בפעם המיליון השיחה על "ממתי אתה משתעל ככה, לא שמעתי אותך משתעל כל כך גרוע כל הטיול, וואו, גם אתה משתעל ככה, יו, אוי ואבוי, טוב, מזל שלא צריך לקום לעבודה בגילנו, הא הא הא", ואני מתבוננת מהצד וסופרת חולצות פרחוניות של גולבארי ודגמ"חים מהוהים של כל הפנסיונרים פה, וראבאק, הם לא נרדמים אלו, בטח לא אחרי שאחת החברות פה הגדילה ראש ועוברת ועושה דף קשר כשהיא מסבירה לכולם באותה טונציה מורתית "דן ואני הסכמנו שחייבים להמשיך את החבורה הנהדרת הזו, היה פשוט יוצא מן הכלל", נאום עקבי שחוזר על עצמו וזוכה להינהונים מקצה לקצה.

יש כאן כמובן את כל סוגי האב טיפוס של הפנסיונרים- יש את זה עם המון שיער שלא סורק מאז שנת 76' שעובר אחד אחד ואומר "איפה אתה? דאגתי שלא עלית לאוירון", יש את הזוג המתנשא שהיא אומרת שהיא 'חייבת להניח את הראש' ועושה לבעלה פרצופים שאם ההוא עם האוירון וההיא עם הדף קשר מגיעים, היא רוצחת אותם. אגב, המדריך המצ-וין שלהם פה יושב לידי בשורה עם "ידידה ותיקה" מהטיול שאך סיימה לנזוף בי שאני שקוראת בחושך ולא טוב מה שאני עושה לעיניים שלי, וכשאתבגר "העיניים יענישו אותי" (!).
לא משעמם לי פה לרגע.

ממש עכשיו סיימתי לשמוע בעל כורחי את המדריך הפנסיונר מסביר לידידה הנחמדה הזו, פנסיונרית חבוטה ומשתעלת, כמה חשוב לרכוש בדיוטי פרי "דורדוראנטים" טובים, ו'מזלו הטוב שהוא לא מזיע, כולם מחמיאים לו תמיד ותמיד חושבים שהוא הרגע יצא מהמקלחת', והיא מספרת לי שהוא מדריך משו-משו ושאני חייבת להצטרף אליו לטיול הבא באתיופיה. חייבת, וש"ויטנאם וקמבודיה זה ממש חובה, אפילו שזה רחוק- את חייבת, אל תתפנקו", ואני מתלבטת אם לספר לה שוייטנאם זה הצימר שלי במטולה בחצי הכדור ההוא.

עכשיו אגב, עושה פאוזה כדי לדווח לכם שחצי מטוס מצפצף בגלאי עשן ומסריח למות מאידיוט שהלך לעשן בשירותים, יצא ואמר לדיילת האוזבקית האומללה "זה מה יש, חייב סיגריה, חייב!", והמדריך הלוהט? נוחר לידי וליד הידידה כמו מנסרה. אין לתאר. הופ, והנה הפציע גם פה מטהר האויר, מתתי, תוווווודה.

בין כיס אויר אחד למישנהו אני סוף סוף נרגעת מהמתח של כל היום הזה שעבר עליי, פתאום, בניגוד מוחלט לקצב פעימות הלב המטורפות שהיו לי מהשניה שפקחתי עין אחרי עוד לילה שלא ישנתי בו להיט, פתאום יש לי שקט. פתאום נשמע לי הגיוני הקור הזה והישראל הזו, פתאום לא מפחיד לי יותר מדי ואני לא מוטרדת כמו שחשבתי שאהיה.

שעה וחצי לנחיתה ואני משננת לי בראש את השיחות עם נושו וחגה בחניה לפני שאמרנו ביי לשבועיים, את האסמסים עם מאיה שידעה מה להגיד ואיפה זה פוגש אותי, פחחחחחחחח, הפסיכולוגית הזו, את גלי וליטל שהרביצו בי תורה, את הבלונדיניות שהצחיקו אותי כל הדרך לפה, את הפוסט הנפלא של הגר על הרילו ואת הטור היפיפה של אביב פרץ על חופשת מולדת, ובעיקר את המשפט הזה שכתבתי לגילה, שנתראה בצד הנכון של הכדור, והיא ענתה לי "הצד הנכון זה הצד שאת נמצאת בו", ועשתה לי טוב בלב.

בוקר טוב ישראל. נחתתי.
התגעגעתי.

מאיושה, תודה על השיר המדויק.

שיר געגועים 
דיויד ברוזה 
מילים: מאיר אריאל
לחן: דיויד ברוזה

"הוי המרחקים המרחקים 
שעליהם האהבה נמתחת 
בקורים בלתי נראים דקים דקים 
מכאן לאיזו עיירה נידחת 
עד לאן סוחבת פרנסה 
ולהיכן רצים בשביל פת לחם 
האהבה הלוא צריכה קצת הכנסה 
בשביל מעט אדמומיות בלחי 
יוצא אדם לדרך ארוכה 
הלוא יכול הוא בקלות לשכוח 
שכאן אהובתו לו מחכה 
ולא תמיד תמיד גם לה יש כח 
יוצא שמשמר האהבה 
הוא המאיים אותה לרצוח 
געגועים שנגמרים באכזבה 
ומין זרות שמתחילה לפצוע 
הוי המרחקים המרחקים 
כבר הם מתחבקים ומתנשקים 
אבל נשאר מתוח כשבוע 
עד שנסגרים המרחקים 
שייפתחו בעוד שבוע 
נימים הנמשכים מעבר אופק 
מקצה עולם ועד קצהו מחזיקים 
שני לבבות דופקים אותו הדופק"

"שיר געגועים" \ מאיר אריאל, דיויד ברוזה

עוד שבוע וחצי ואני על המטוס לישראל. לבד, לשבועיים, וכן, נתעלם מהעצירה באמצע בטשקנט (יסססססססס), מהדיילות עם שיני הזהב דוברות האוזבקית, וכל מה שאני אראה זה את כל הטוב שמפריד ביני לבין ארץ שכולה סלט יווני אחד גדול, עם ירקות בטעם הזה הכיפי והגבינה הזו שיש בכל פקקטע סופר מרקט.

בדמיוני אני נוחתת בשש בבוקר, פוגשת את אבשו שלי, מייללת לו על הכתף משמחה והתרגשות, מגיעה לבית שגדלתי בו, מניחה את המזוודה ותוך שעה אני בסופר מעמיסה עגבניות תמר, גבינת פטה מהממת ועוד כל מיני גבינות שאף אחד בישראל לא יבין את ערכן עד שהן לא יהיו זמינות לו, כמו קוטג' פושט או גבינת עיזים היפה הזו של גד, שאני מקווה כל כך שאף אחד לא עידכן בחצי השנה האחרונה.

בדמיוני אני פוגשת את צ'אים אהוב ליבי, היחיד שמבין איך לסדר את הבלונד לא בלונד מדי ואיך ולהחזיר לי את רעמת הנוצות שאבדה לה פה בסינגפוריה שלי, כי ג'יליאן יודעת לדבר מלא ונורא מהר, אבל בסוף יוצא לה איזה בלונד פלטינה ודירוג פח.

בדמיוני ישראל שלי היא אותה ישראל- סוערת, מעייפת, מתלוננת, חסרת סבלנות אבל יש בה את האנשים שלי שחיכיתי להם כל כך, יש בה את החברות שלי שאני כל כך חוששת לגלות מה קרה שם לחברות הזו שהייתה כל כך איתנה ומדויקת, בדמיוני דבי פוגשת אותי אצל צ'אים ושתינו מברברות ומברברות בלי סוף ומנסות בחמש דקות להדביק את החצי שנה הזו, והבלונדיניות יושבות וצוחקות עד לב שמיים כאילו כלום, והשממיות שלי מדביקות פערים, והמופלטות ממשיכות לשכנע אותי לשתות וויסקי או משהו כזה וקוראות לי סחי, ובצדק.

בדמיוני אני רואה שוב הופעות בזאפה ושרה עם צבי קאפיק "זה היה בסוף הקיץ" (תמוש, כפרות, אין ברירה), בדמיוני אני מדלגת כמו דבורה מצוף לצוף בין אהוביי ועדיין מוצאת את האיזון, בדמיוני הדמעות שלי הן רק מאושר טוב ושמחה גדולה.

בדמיוני אני נכנסת למשרד ומרגישה את האויר הטוב הזה של המקום הזה, ולא מציק לי בכלל שהשלט עם שמי כבר לא שם ובמקומו שלט אחר. זה לא יקרה, כי זו נקודת החולשה שלי, אבל אני אתגבר עליה אחרי שאירית תסתכל עליי וישר תדע מה אני חושבת, ודאלי שלי ישר תצחיק אותי עם איזו מימיקה כזו רק שלה, שתמיד עושה לי את הדבר הנכון.

בדמיוני עומר הפיצי שבכלל לא מכיר את דודה שלו, יתרגל אליי אחרי שבועיים ומשהו ממני יצרב לו בזכרון, ובדמיוני אני לא כועסת ולא מתעצבנת ולא נעלבת ונעים לי בבית שגדלתי בו עם אלו שגידלו אותי ועם אלו שגדלו איתי שם.

אני כבר שבוע מרגישה את הדופק בהילוך מהיר ואת חרדות הביקור הראשון.
כבר מצאתי את עצמי מתחת לפוך מדוכאת ונסערת מהמחשבה שהביקור הזה ירד לאבדון, וגיליתי שהאנשים שלי יודעים לעטוף ולאסוף ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושהלב שלי ישרוד.

והתחלתי לקרוא פוסטים של רילוקיישנרים שמתארים את הביקור, את המתח הנלווה לו, את הציפיות ואת מפחי הנפש האפשרייים שאני בכלל לא מצליחה לדמיין, את תיאום הציפיות, את האכזבות הבילט-אין ממני, את הגעגועים.
המילים של אחרים פתאום עושות לי סדר גדול בלב ובנפש, אני מודה לאלוהי הרילושקיישן ששלחה אותי לפה כשהמדיה כה יעילה ופעילה, ואני זמינה לאינסוף חוויות שיכולות לעשות לי הגיון במחשבות.

וכן, אני רואה איך כל יום ויום עוד קצת מחשבות יצטופפו להן בראשי המבורדק ואולי איפה שהוא משהו בי יעצור את הברדק הזה וירגיע אותי במילים "יהיה בסדר", רק באופן מהימן ואותנטי.
ויהיה בסדר.

ובינתיים, בינתיים יש לי פה חגיגה קטנה בתוכנית האומנותית בפוסט שאולי נראה קצת עגמומי, אבל הוא לא- הוא רק פילוסופי-

בינתיים בתוכנית האומנותית אני חוגגת פה מרחק חצי כדור מהיפות שלי משבט ציוני- עו"ד רותמיני וד"ר ענברונת- תאומות העל מהחלל, את יום ההולדת האחד לפני ה- 30 שלהן.

הקטנות האלו שלי שזכיתי בהן והן נותרות נוכחות בחיי יחד עם כל שבט ציוני הפלא הזה (הקורא עומר ציוני, אני חוסכת לך תגובה- אני גם ממש אוהבת אותך ומחכה לשבת לספר לך ולדבוש הכל), הקטנות האלו שלי שמאירות את ימיי וחולקות עימי את צפונות ליבן ויודעות כמה הן בליבי- אהובותיי, אני שלכן הכי שיש, אוהבת אתכן המונים, תהיה לכן שנה דבש, ואני ממש מחכה לנשק את האפים הקטנים והיפים שלכן ולהגיד לכן-

I'm only one call away.

מזל טוב, רותמיני וענברונת יפות שלי, תפתחו רמקולים, זה בשבילכן:

"And when you're weak I'll be strong
I'm gonna keep holding on
Now don't you worry, it won't be long
Darling, and when you feel like hope is gone
Just run into my arms

I'm only one call away
I'll be there to save the day
Superman got nothing on me
I'm only one call away"

שבוע חלף מאז פגשתי בצאתי מהמטוס הסרי לנקי את שדה התעופה המופלא ביקום, צ'אנגי. שבוע שאני חוגגת סביב נקיון מופלא והיגיינה אינסופית, סביב אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג, ואפילו כבר כמעט שבוע שלא ראיתי רוטי. כיף!

אובכן, טקס החזרה לשגרה מופלא ונעים לנפש, לקטנה היה רצון אינסופי לחזור כבר לבית ספר, הגדול המשיך להמהם ולמלמל כל מיני דברים על שגרה, החתולה סיימה להיטרק על הקירות מרוב שמחה שנגמר לה הדיכאון (מסכנה, מה מחכה לה בחופשת הקיץ פה). אפילו המזוודות נפרקו ונעלמו מהעין לחדר האורחים בו מתחילים להיערם דברים שלי לקראת ישראל שמפציעה לי עוד שבועיים וחצי.

האי התמלא מחדש בכולם, מכל קצוות אסיה-אוסטרליה ושות' התקבצו להם ישראליי סינגפור ושבו לגבולם המבהיק והמצוחצח, והוואצאפ הקבוע היה "נו, חזרתם? מתי נפגשים?", שסימן חזרה לשגרת החברות הנהדרת פה, שתוך 2 דקות חזרה לתפעל את עצמה ביעילות אינסופית.

תוך פחות מעשר שעות אחרי הנחיתה כבר ישבנו אצל שרון וסמי בארוחת ערב נהדרת ושמחה עם ההורים של שרון, כלומר בעיקר עם ריטה, אמא של שרון, המאממת-קורעת שאין דברים כאלו.

יש את הרגע הזה שכולנו כאן, נטולי הורים זמינים (היוש אבא ואמא, לב לב לב), נוהים אחרי כל הורה שמגיע לפה.
כולנו מתרגשים בשביל ההורה ובשביל הילד, כולנו פה בעצם ייצרנו לעצמנו משפחות אלטרנטיביות עם עוצמות קשר על מסלול מואץ (למי יש זמן להתאהב פה באיזי) אבל בסוף באמת אנחנו ילדים שצריכים מדי פעם להיזכר איך מתנהלות ארוחות שישי עם ההורים, עם המשפחה, שיחות סרק על קופת חולים ואם זכרת לקחת את התרופה, רגעים בהם צריך לקפוץ לסדר לאמא שלי את הטלויזיה או לאבא שלי את האפליקציות בנייד, הסקייפי זה נחמד, אבל זה אף פעם לא מסונכרן בזמנים- כשהם מתפנים אנחנו על הכביש, כשאנחנו פנויים בישראל חורפים, וכן הלאה.

וככה ישבנו אצל שרון חבורה רעשנית ושמחה, כשאבא של שרון מקדש בראש השולחן ואמא שלה מצחיקה את כולנו ומוצאת קרובי משפחה בדרך לא דרך (אני בכלל חושדת שכל המרוקאים הם דודים, אבל זה רק אני), ואמא של שרון וג'וסלין ההלפר של שרון כבר חברות נפש, כי אמא של שרון כבר מבשלת איתה קבוע מהרגע שהגיעה, עושה במקומה כלים ("מה קרה, שתנוח קצת, היא עובדת קשה", הכל במבטא צרפתי קוקטי מצחיק), וראבאק, תקשיבו לזה טוב טוב- אפילו עשתה לנו קוסקוס ומיליון סוגים של סלטים כאלו שיש על כל שולחן ישראלי, ופה לא.

והתבוננתי בריטה מהצד והוקסמתי, היא עומדת ומתבוננת על הבת שלה, על הנכדים שלה, עלינו, והיא מרוצה. היא אמא שמחה שרואה שהילדה שלה משגשגת, מאושרת, מצליחה, בית מלא שמחה מקצה לקצה, שומעת צחוק מתגלגל, רואה את הנכדים שלה שקועים במשחקים, ממוקמים באחת הערים המופלאות בעולם כשמחוץ לחלון המרינה ביי סנדס.

היה משהו כל כך נורמלי בנוכחית ההורית הזו, משהו כל כך הגיוני בזה שלמרות ששרון ואני בנות אותו גיל לגמרי (שתינו בנות 41.5), גם היא אמא כמוני, לכאורה מבוגרת, אנחנו בעצם כולנו ילדות. כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה באמת לשבת עם הפרצוף העקום הזה על הבושות שעושים לנו ההורים שלנו, כולנו צריכות להיזכר שזה נורמלי לריב עם אמא שהיא לא שוטפת הפעם כלים, כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה סתם להיות ילדה של ההורים.

חצי שנה לא היו הוריי לידי, לא ההורים של גיל ולא סבתא שלו. זה המון זמן, כמעט לא טבעי.
מסיבות מורכבות זה גם לא נראה שזה ישתנה בקרוב (פתרתי את הבעיה, פשוט הזמנתי כרטיס לעצמי, הכי קל להנמיך ציפיות וזהו, הרי ממילא אני מתחילה להרגיש יותר ויותר את העיקום הזה בקצה המילמול כאילו עשיתי משהו רע עם זה שהחלטתי לנסוע עם המשפחה שלי לחיות בסינגפור, והופ! ברח לי מירמור, הופ! עבר).

אז ריטה המתוקה הזו הצליחה לעשות לי כל כך טוב בלב, כל כך עשתה לי מסאג' הורי, חיבקה מכל הלב, הצחיקה, בישלה, ליטפה, ועזבה הרבה יותר מהר ממה שהיה רצוי.

והשבוע הזה המשיך וטס בטיל, רגעים נהדרים מלאי הומור ואוכל טוב (ושיא השיאים- קרני חושבת שהשקשוקת תרד ועבניות שהכנתי לה ולמרינושקה הייתה טעימה כל כך, כך שאני יכולה למות מאושרת, רשמית), הילדים שוב מאושרים כל כך בלימודים, אני אפילו חוטפת קראש על בשר טרי שהגיע לאי ואחראי על מטבע הלשון האלמותי "לאכול את העוגה מכל הקצוות" (כן, זו את, גברת, את יכולה כבר לקפל את שלט ההמתנה בשדה התעופה, וכן, אני מודה בכל מה שתכריחי אותי, פחחחחחח), אני עדיין לא מצליחה לרדת גרם חרף שנשבעתי לא להגיע ככה לישראל, ואפילו הצלחתי לעשות רכישת מתנות כיפית למות לקראת ישראל בצ'יינה טאון עם דין אהובתי, שבזכותה יש לי את היפנית היפיפיה התכולה שקיבלתי במתנה מהמוכרת המקסימה, יפנית פורצלן מדהימה שנפלה למוכרת מהיד ונשברה בפינה. זו הייתה היפנית שרציתי. המוכרת המהממת ראתה כמה שהתבאסתי, הדביקה את השבר ונתנה לי אותה מתנה, ואני ידועה כזו שהכי אוהבת דבר ששבורים קצת, טיפה, במקומות נסתרים. גם אנשים וגם בובות פורצלן יפניות.

אבל עזבו הכל הכל, הדבר הכי מעולה באמת קרה! ג'ולס אמרה כן למרון!
ג'ולסיק, בלונדינית המחמד שלי, הזוגה של מרון כבר 300 שנה, זו שכבר שנים אני מתחננת שתגרום לי נחת ותתחתן עם החמוד הזה, שנים אני מפעילה מניפולציות אינסוף שיקנה לה טבעת ויעשה אותה כבר חוקית, שנים שהיא משתעשעת על חשבון הפולניות שלי ושניהם מתכחשים לאופציה שאהיה מאושרת לראות אותה בלבן (או תכלת, או לא משנה לי מה, העיקר שתהיי מאממת ושמחה), שנים כאלו, וככה, בלי הכנה נפשית, באמצע שומקום בסינגפור, שם גיליתי שהילדה הזו הנפלאה והנהדרת, קיבלה טבעת ואמרה לו כן!

ולא הייתי שם לא בגופי ולא ברוחי,
אבל ממרחק אינסוף מיילים אני יכולה להבטיח לך, ג'ולסיק,
מכל מקום בו אהיה, אהיה מאושרת איתך ועבורך, ואני מרגישה מבורכת בך ובאושרך.
וקחי, ילדת היומולדת-חתונה-שמחה, זה הכי בשבילך, תפתחי רמקולים ותצרחי ברחבי הבית משמחה!

-לב לב לב-

"כן, כן, זה שוב מתנגן,
זמר שיר ישן נושן,
שנכתב מחדש בשבילך,
אשיר לך אותו

ושוב עונים הכינורות,
אף אני כמו מיתר שנועד למנגינה אחת-
למנגינה שלך

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
העולם כולו צוחק אליי ושר
כמה טוב! כמה טוב!

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
כי שירי הוא השיר שלך"

("אהבה היא שיר לשניים" \ עדנה פלג)

אין כמו שיברון לב על בלוג שאבד לתהום הבלוגיה בשתיים לפנות בוקר. כתבתי כתבתי כתבתי, נשבעת שהייתי מבריקה ממש- מצחיקה במקומות הנכונים, קריצה להומור שחור ואיכותי כשצריך, חדה כתער, והכל, תצטרכו להאמין לי, היה הגיוני ורהוט.
עד כדי כך רהוט, שהבלוגיה המזורגגת החליטה שהוא טוב מדי כדי לשרוד- הלכתי להעתיק לינק לשיר שרציתי לצרף, שמעתי ביפ ביפ קטן, וטאח, היה בלוג ואיננו.

אובכן, אין ברירה.
היחידה שיכולה להבין פה את גדול האבידה היא מאיה, שותפתי לקיטורים באמצעות כתיבת פוסטים מתבכיינים שלאחריהם היא ואני צריכות להסביר שזה לא באמת שאנחנו מקטרות, אנחנו פשוט פחות מאושרות מהשטיק הסרי-לנקי נטול השיק, הסטייל וההגיינה, ועל כן, זר עשוי להניח כי עסקינן בקיטור, אבל אנחנו שבות ואומרות- באמאשכ'ם, תירגעו, הכל דבש כאן, כאמור למעט הרכיב הדל והקטן הזה פה שההגיינה מזעזעת (וזה האנדרסטייטמנט של החיים), הכל כאן סטייל מחנה הפליטים באלאטה, והאוכל סביר מינוס. חוץ מזה הכל דבש.

וכך מאיה ואני הכרזנו על הפסקת כתיבה בזמן בו יתר הסובבים אותנו מבלים כעת בצפיה בחוות צבים (טרו סטורי) במקום שבו ניתן היה לדמיין מגרש כדורגל בשכונת מצוקה ישראלית בשנת 1950, לרבות ציורי הקיר של תמנונים מתקלפים, ולמרות ההגיון שבדבר- אין פה ציורי צבים על הקירות, כיף!

אז מה עוד סיפרתי לכם בפוסט שאבד, זכר פוסט צדיק לברכה?

סיפרתי לכם על מסע העלו(נ)קות המפרך בו צעדנו לעבר מערה מלאת קקה של עטלפים (מאיה הייתה ליידי אמיתית וקראה לזה לשלשת, אני יותר שכונה פה, זה פשוט מלא קקה עטלפים, וזה מקסים כמו שזה נשמע). באופן כללי ג'אגאת, מדריך העל מהחלל שלנו (שלגמרי מדבר בסרילנקית כמו הטבח השוודי מהחבובות), מאמין שצריך להצעיד אותנו בסרי לנקה וכמה שיותר. לרוב זה כולל עשרות אלפי מדרגות כשבחוץ 200 מעלות, אבל יש להודות- הנוף תמיד שווה את זה והדרך משעשעת ביותר.
גולת הכותרת בטיול האחרון שסידר לנו הג'אגאת היה טיול רגלי ביער גשם מהמם, מלא נחשים (ארסיים כמובן, שעמדנו צופים בהם כאילו זו אטרקציה, כשאני באמת רק רציתי למות). באופן אגבי הועברה השמועה שעסקינן בטיול שוחר ליצ'ס, כלומר היוש עלוקות.

אובכן, בעיה קטנה. מה שג'אגאת שכח להגיד טרם הטיול היה שרצוי שנתלבש בהתאם, שכן אני לדוגמא הייתי לבושה כמיטב אופנת נייקי בטייטס שבע שמיניות וגרבי קרסוליות, כר פורה לקפיצת עלוקות חמודות על הרגל. ככה אגב הייתה לבושה יהלי וגיל בכלל הפליא בברמודה וסנדלים, דבר שגרם לעלוקות ממש שמחה גדולה. אגב, יהלי בכלל לא הייתה בהיסטריה, בכלל לא. פחחחחחחחח.

אגב, באותו טיול נפרדתי לשלום מברך ימין, כמה אהבתי אותה וכמה הייתה מועילה כשלא התאבדה לעצמה מרוב מדרגות (בין השורות מסתתר רמז לקוראת דין- אשה, רחמי עליי!).

בשובנו אל האוטובוס, בברכת שהחיינו כמובן, הבחנו סופית בתופעה הסרילנקית העיקבית, לפיה לסרילנקי הממוצע יש שני מצבי צבירה: הולך לאנשהו באמצע שומקום לעבר כלום, או עומד באמצע שומקום עם שקית. אין הרבה חלופות באמצע. אגב, כל הטוב הזה בתלבושת מסורתית בה גברים בגירים מסתובבים בכל עבר עם סדין התלוי עליהם כחצאית קשורה כשמתחת הכל סבבה מאוורר (ידעתי שתשמחו על המידע) פלאס חולצה משובצת מכופתרת, מה שגורם לבילבול משהו, כאילו- אולי תחליט- לבוש כמו אדם מבוגר או כמו בן 3 לא גמול מטיטולים?
הנשים לעומתם לבושות בדרך קבע פה בלבוש המסורתי: חולצת בטן, חצאית, ואיזה שמייט תלוי על הכתפיים באלכסון, הכל בבדים שאינם לייקרה או 100% כותנה, דבר שנראה מאאאאאאד נוח וקליל, נוט.

והעניין הזה שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו:
הטוקטוק, קוים לדמותו.

אובכן, עסקינן בטוסטוס פיאג'ו 50 סמ"ק שנת ייצור 82', עם כידון של טוסטוס, רעש של טוסטוס, אפס כוח סוס כמו של טוסטוס, אבל על כל הטוב הזה הלבישו בית קטן של סובארית כזו אבל בקטנצ'יק, שמו מושב אחורי של 6.5 ס"מ בהם נוסעים 4 נוסעים, לא פחות. טרו סטורי.
לכל הדבר המופרע הזה יש כמובן משטח פרווה סינטטית משנת 76' על הדאשבורד, וכמובן- נהג פסיכופאט זה מאסט בדרישות המקצוע.
מדובר על משהו שהייתי אישית קרובה להידרס ממנו אולי 20 פעם כאן. לא משנה איפה תעמוד, תמיד יעבור אותך בדהרה טוקטוק, ויש גם טוקטוקים ייעודיים- טוקטוק מאפיה, טוקטוק גלידה, טוקטוק דלק וכיו"ב.

את הטוקטוקיה הזו אגב ראינו כל יום עשרות פעמים עם פוטנציאל ממשי להימרח תחת גלגלי האוטובוס שלנו. בכל רגע נתון עוקפים אותנו או שאנחנו עוקפים מיליוני טוקטוקים כאלו, ותמיד כשנראה שאנחנו על נתיב שמספיק בקושי רב לרבע אוטובוס, מגיעים לסיבוב חד בעליה ופוגשים במקרה הטוב טוקטוק דוהר בכיון הנגדי, ובמקרה הפחות טוב- עוד אוטובוס מולנו שחולק איתנו את אותו רבע נתיב ב- 60 קמ"ש מולנו בסיבוב.

כמות הפעמים שכולנו לא נשמנו מרוב הלם פה על נפלאות הנהיגה הסרילנקית אינסופית.

ואחרי כל ההליכה הזו (שאגב, ביקום מתוקן היינו יוצאות ממנה שדופות, אבל לא, אנחנו איכשהו עוד העלנו פה, ססססאמק), הובטח לנו הריזורט. הריזורט. כן, כן, ריזורט מהאגדות, המקום בו נפרוק מזוודות ליותר מיום.
וכן, הוא הגיע הריזורט, והוא היה שווה לאללות לגמרי.

שלושה ימים בהם עברנו מהבריכה לים, מהים לבריכה, מהבריכה לחדר אוכל, מחדר האוכל לישיבה בחדר המדרגות לדון דיון ער איפה נאכל את הארוחה הבאה, לקונסיליום של איך נשליך את ילדינו לשמור על עצמם בעוד אנחנו תרים אחר מסעדה טובה (קדמן, סגור אוזניים), יושבים על הקפה הקבוע אצל ז'ינו'ס- צחי האהוב הזה שמכין קפה עם החיוך הזה שלו ותמיד עם הצחוק החמוד, מהג'קוזי לרביצה, מהרביצה לגלישה בים (הקוראת שרון, אהבתי איך עלה בדעתך שאני גלשתי ולא שרצתי בג'קוזי).
באופן כללי הריזורט הזה היה באמת הדבר.

והילדים, אלו שמדורגים אצלנו במונחים "לארג'"- התטניקים שהם יונתן, אורי ורוני, ליאור, ויפתח (שאני נדרשת לציין פה שהוא חתיך ומהמם), ה"מדיום" שהם יהלי וילד אהוד, וה"סמול" שאלו גמדות המחמד שלנו, הכוכבות הבאמת אמיתיות פה- מאיושה, נעממי ונועמיקה. הילדים המתוקים האלו שממוקמים מאחור באוטובוס ושרים כבר 12 יום נון סטופ שירי פח שאין דברים כאלו, אבל זה מהמם שאין דברים כאלו, כי גם הגמדות בוחרות שירים מהתקליטיה של שמוליק או היוטיוביה של צחי, גם הלארג' מכתיבים מה לשמוע (דונט אסק, חרפה מוזיקלית), וכשאני חושבת על זה- רק ילדי המדיום מקבלים בהכנעה פה כל שיר ומזמזמים בסבבה הכל, ככה בכיף שלהם, כי הם כאלו מעולים.

ואנחנו בדרך כבר לקולומבו שתיקח אותנו הביתה לסינגפוריה, וקצת מבאס לי שמחר בבוקר לא תהיה נקישה קטנה בדלת עם הקול המתוק ביקום של מאיושה "ליתי, בוקקקקקקר טופ", לא תהיה ארוחת בוקר בה נקטר על הקפה ועל מי לכל הרוחות אוכל עוף בקארי בשמונה בבוקר, לא תהיה עוד ארוחת ערב עם בופה ענק בה לפחות מחצית מהילדים יקטרו ש'אין מה לאכוווווווול', ולא ארוחת צהריים מלאה קולות ילדים מצחקקים.
ולא יהיה צחי החמוד הזה פה מסביב עם זושה, וגיל איש הברזל של מאיה, ושמוליק לא יהיה הסוס השחור פה והמסביר הלאומי של ענף הספנות עם גלית הנינוחה ביותר שהמציאו.

ותהיה סינגפור שלי. רק עוד קצת.

אז קחו לכם את השיר (שיגרום לבנות ציוני להתגלגל מצחוק בשל בדיחה פנימית) שקודח לנו בראש כבר 12 יום מהספסלים האחוריים באוטובוס, והאמת היא שהוא האשם העיקרי שהפוסט מהלילה התאבד, אבל יאללה, שינסה לדפוק לי שוב את הפוסט, אני אראה לו מה זה, רק מסייגת שהעינביות שלי? מושלמות.

"לכל אחת ישנה אחת שלא נותנת לה מנוח
לכל אחת ישנה אחת שמוציאה לה את הכוח
בוא נאמר שלשלי קוראים עינב
בוא נאמר ששערה גוון זהב
בוא נאמר שזו לא הוצאת דיבה
אם אגיד שהיא אפילו די כלבה 

עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו
עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו 

בוא נאמר שעינב היא כישרונית וגם יפה
בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזו
היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא
כמו חצץ בסוליה שאף פעם לא יוצא
צריך לזרוק לים
את ה"עינביות" שבעולם
ואז בטוח ישתפר מצב הרוח של כולם"

("עינב" \ ג'יין בורדו, דורון טלמון) 

סרי-לנקה, רכבת לאלה העיירה היפיפיה. תמונת מצב עדכנית משקפת חלוקה צודקת סך הכל:

כל מי שעברה צירי לידה ויורשותיה יושבות כעת במחלקה ראשונה ברכבת הכי פח שבחיים ראיתם, אבל בחיים.
במחלקה שלישית ממוקמים הבחורים. קשה להסביר כמה רע מצבם כרגע, אנחנו אוספות את כל כוחותינו לשרוד את קיטוריהם העתידיים (המוצדקים!) על השעתיים וחצי שזימנה להם סרי לנקה.
אבל רגע, רגע, רגע, לפני שאתם מרחמים עליהם, לידי, רק שתדעו, יושב סרי לנקי משופם ורעב למדי, ששילם ממיטב כספו לשבת במחלקה ראשונה, כשעל ברכיו פרוס נייר עיתון ובתוכו ארוחה שלמה של אורז עם כורכום וכל מיני חייעס, ושאת כל הטוב הזה הוא אוכל בידיו בהנאה עצומה, בעוד אנחנו רוצות נפשנו למות מהמחזה.

אובכן, בואו נשים את הקלפים על השולחן-
סרי לנקה והיגיינה זה לא שוס גדול.
רגע, אדייק- סרי לנקה שפגשנו בארבעת הימים האלו מלאה קסם ונופים מופלאים, אבל שהאלה תשמור אותנו, תנאים סניטריים למות, כלבים מיואשים בכל עבר בפוזה קבועה של "חאלאס, תעזבו אותנו, באמאשכם", מקוששי כספים מכל עבר, ביגוד בצבעי יסוד עזים ובטקסטיל שלא שמע על 100% כותנה (מאיה ואני סובלות פה מהפרעה קשה מכל הטוב הצבעוני הזה), הכל כאן תקוע עמוק בשנות החמישים במעברת תל-מונד- הכבישים פח, הנהיגה פה זה סרט אימה מתמשך, שירותים בדרכים (ולא רק) הם בול פגיעה ג'אייף שאין דברים כאלו, ועכשיו, אגב, טרי מהרגע, סיימנו חיפוש אחר סופרמרקט לרכוש לילדים עוד אשפה תזונתית לדרך, והגענו בטעות לשוק בעעעעעעעעעע, בו תהינו האם מוחבאות באיזור גופות, ולא, אתם לא חייבים לאושש לנו את העובדה הזו אם אתם יודעים שכן, תווווווודה.

בימים האחרונים עשינו כל כך הרבה ספורט אתגרי ולא אתגרי, שהקוראת דין מתבקש לחוש עבורנו חמלה רבה. דין כפרות, גילינו עוד מישהו שלא יודע לספור כמוך- ג'אגאת, מדריך העל שלנו שהבטיח לנו ברגע משבר "רק 20 מדרגות קטנות, זה כלום", ובפועל היו שם 72 למטה ואותן 72 למעלה, והן לאאאאא היו קטנות, אם נדייק.

בזמן הזה הספקנו לעשות ראפטינג מטורף (ביוש משקפי שמש אהובות ואבודות שלי, אני בוכה על לכתכן, הייתן טובות אליי!), הייקינג לא נגמר (סססאמק, סורי), טיפול פסיכולוגי בדרך לכל יורשינו זבי החוטם המהממים שבמשך ההליכה סיפרו לי על כל ילדותם (וכן, אני גובה על זה תשלום, ואת יודעת מי את שצריכה למכור כיליה עכשיו), הספקנו לשמוע את כל שירי ההוויי של הישוב תובל שממקום לפי השיר באיזה חור כלשהו, סקרנו את כל מורי בית ספר בדרך, שמענו איך כשהמורה להיסטוריה הקרין סרט על היטלר הוא שאל את כל הנימולים אם זה חלילה לא יפגע בנפשם (פגע בנפשי, זה נחשב?), ובעצם ביומיים האלו היה סוג של עניין עיקבי שחזר על עצמו בכל פורמט אפשרי- מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות. מלאאאאאאא מדרגות. אינסוף מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות. הסרי לנקים, אם תהיתם, הם אוהבים מדרגות.
אנחנו פחות התחברנו לקונספט.

והמלונות בינתיים, הם כבר פרק נפרד באי הזה.
מכיון שאנחנו 4 משפחות על טפן, התפצלנו בחלק מהימים בין המלונות. באחד הפיצולים מצאנו את עצמנו פורקים מזוודות במלון הכי, אבל הכי פח שראיתי ביקום, יש אורחנים בחאן-טיזי-נאבי בנגב הצפוני במאהל בדואי עם תנאים יותר שפויים.
אבל לא קיטרנו לרגע, התיישבנו בשקט במרפסת לעכל את השכונה התחת שמוקמנו בה, כשפתאום יונתן קלט קופיף קטן בפחון הצמוד. הו, כמה צחקנו מהקופיף החמוד, שמיד התרשם מהשמחה והביא את כל החבר'ה איתו, וכך, לתדהמתנו, הספקנו להיכנס לחדר ולסגור את החלון ולצפות במרפסת החדר מתמלאת קופיפים קופיפים שפחות מתחברים לריהוט הגינה שלנו, והופכים אותו בהנאה צרופה, כשחלקם נצמדים לחלון הזכוכית ושולפים אברים מוצנעים מולנו, ככה בכיף שלהם. כיף!

בערב החלטנו להיפגש כולם להדלקת הנרות המסורתית במלון של האחרים. אובכן, מדובר במלון פאר סרי לנקי, בריכה מהממת, קומה של פאב מסעדה עם נוף לאגם, מקלחות רותחות כיפיות, למות! למות! עאלק לא קינאנו בכלל, פחחחחחחח.

חכו, שלא תחשבו שלא התקזזנו הלילה, כשאנחנו התמקמנו במלון למות, למרות שג'אגאת שהבין שיש כאן איזו אישיו של פיינשמקריות לא צפויה, כבר פעל להנמיך אצלנו ציפיות, והבטיח מלון "נוט גוד, סורי" להלילה, לכווווולם.

אגב, המלון למות שלנו? מוקם בעיירה מהממת, נוארה אליה. עיירת קיט יפיפיה קולוניאלית, בה קרה דבר מדהים שלא קרה לי כמעט שנה. היה לי קר. קר ברמת שיקשוק. לא בטוח שכולם יכולים להבין איך זה לחיות במקום בו אין בו עונות שנה, אלא קיץ. רק קיץ בסינגפוריה. אין קר, אין קריר, אין נעים, יש קיץ. 365 ימים בשנה, קיץ. הפעם האחרונה שהיה לי חורף וקריר הייתה באפריל דאשתקד, כמעט שנה. קר זה כיף.
וכך נכנסנו אתמול למלון המקסים הזה, היה קריר, רצינו להדליק מיזוג לחמם, עד כדי כך. הפכנו את החדר לחפש את השלט של המזגן, מצאנו הכל חוץ משלט של מזגן, ואז ניסינו להתחכם ופשוט לחפש את המזגן. המממ, גם אותו לא מצאנו.

נבוכה משהו התקשרתי לקבלה, מתנצלת על השאלה המביכה, ושואלת היכן המיזוג בחדר. 5 דקות פינג פונג עם ההוא הסרי לנקי בקבלה, ושנינו נשברים מהאנגלית הרצוצה שהוא אינו מצליח לחבר למשפט קוהרנטי רציף, והוא שולח אליי שני נציגים שירות, פשרה סבירה לגמרי, אלא שכשאני פותחת להם את הדלת עומדים מולי שני גברים נחמדים, אחד אוחז מטקה חשמלית להרוג יתושים, והשני מחזיק מיכל ספריי לרסס את המתים. תודה לאלה- אני לא הוזה, וגלית עומדת לידי ובוכה איתי מצחוק על המחזה.
ושוב- מנסה לברר האם יש אייר קונדישנינג בחדר. "מוסקיטוס, מאם? הב מוסקיטוס?", לא חמודים, מיזוג, יש מיזוג? "נוווו, מוסקטיוס?", וכך אני מנהלת שיחה עקרה עם גבר מבוגר עם מטקה והחבר שלו עם תרסיס, עד שבסוף הם נשברים ומבינים שהבעיה היא לא המוסקיטוס שאין, אלא המיזוג שאין, ולא, גם לא יהיה. אז קיבלנו מפזר חום, שזה נחמד, אבל אם היה מוסקיטוס היה יותר טוב.

ארוחת הערב הייתה מושלמת- גם כי באמת, נשבר לנו התחת מכל ארוחות הערב האסייאתיות האלו עם הצ'יקן קארי מכל עבר, וכך כבר נואשנו והזמנו לעצמנו ארוחת ערב ישראלית טוטאל מוש, נר חמישי הודלק, ויש לי שני עוקבים חדשים באינסטוש- 2 זבי חוטם מהמוצלחים שיש (יפתחוש וליאורי, זה אתם, כפרות שלי).
אגב, את הבוקר פתחתי בהצעת חברות פייסבוקית של ג'אגאת שהרביץ לי פיגוע פייסבוק אחרי שחרש לי את כל תמונות הפרופיל והפיד מאז שנת 2012 (במילים אחרות- זה שבפיד שלכם אני יותר רזה, זה לא כי רזיתי, ססאמק).

ויש כאן משהו משמעותי שאנחנו מתים ממנו.
הילדים. זבי חוטם או לא, אבל הילדים של כולנו הם פרס מפעל חיים.
חברות טובה, לא מתנצחת, מכילה, ילדים וילדות מדהימים, שרים שעות באוטובוס, מניחים ראש אחד על השני, אוכלים אשפה תזונתית ביחד, כשאחד נעצב או עייף כולם מסביבו. מסללולים שלמים הם תומכים אחד בשניה, הקטנות לא מקטרות לשניה ותמיד ביחד, ואנחנו פנויים להומור שחור וטוב, כשברקע המוזיקה ששמוליק דאג לנו. אליפות.

קבלו דוגמית, כי זה אחד המהממים:

"תוסיף לנדוד במשעולים, רחוק מחסד-נעוריך, 
אבל קרוב מהם לנהות אל השנים הראשונות – 
אל גבעתך, אל היפה, אשריך, איש, אם אחריך 
עוד תישאר גבעה כזאת שטופת פרחים וזיכרונות"
(נתן יונתן \ "גבעה קטנה") 

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה …

מקור: #76  משחקי פינג פונג, יללות בטיסה, שולחנות קק"ל צפים, או חנוכה סרי-לנקי שמח

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה שעות אחר כך.

ספירת מלאי סרי-לנקית, להלן- סטטיסטיקה למיטיבי לכת:

4 משפחות, 18 איש סך הכל, 8 מבוגרים, 10 זבי חוטם.
2 משפחות (ז'ינו ורינת) שייכים לז'אנר הותיקים (שבואו נודה על האמת- זה הרוב באי, לעומתנו), שועלי טיולים אסייאתיים, והשיט פה הוא שהם עוזבים בחזרה לישראל בקיץ. טרגדיה.
2 המשפחות האחרות- אנחנו והיוסקוביצ'ים, שייכים לבציר הסינגפורי האחרון של הקיץ.

מה שאני באמת מקווה שלא תפספסו זה את הפינג פונג פוסטים של מאייתי ושלי, שותפתי לטיול וכוכבת אחד הפוסטים האחרונים בו התעופפה לה קנאה הסופרים שלי לעברה. מאיה התחילה את הבוקר בפרולוג מופלא כדרכה, פשוט, בהיר, משעשע ומדויק, והנה, כמו ששתינו החלטנו בצהלות- הפעם תורי. מחר תורה, ובעצם מצידי שכל יום יהיה תורה, אבל זה יהיה הרבה יותר מעניין ככה, תודו.

אם כך-
אחד הדברים הראשונים שניתן להבחין בקבוצה שלנו נתפס באוזן בלתי מזוינת, פארדון מיי פרנץ'. אובכן- יש לנו ילדים רועשים, ושכה יהיה לנו טוב- יש להם הרבה אנרגיה וגוד ווייבס.

שדה התעופה צ'אנגי הידוע ברוב התרבותיות שבו, איך נגיד בעדינות, לא היה ערוך להמון הסוער שפשט על סניף הקפה של קוסטה על הבוקר. כשהתפננו אחר כבוד לעבר טיסתנו נשמע היה קול דממה דקה שהותרנו מאחורינו, דממה אשר הופרה בחינניות עת עלינו אחר כבוד לטיסת סרי לנקה איירליינס, שם פגשנו דיילות לבושות מדי טורקיז עם דוגמת נוצות טווס, חולצות בטן (!) ומנשא מוזר פלאס כפכפים (טרו סטורי), ונזירים שמסתובבים עם בוחן מציאות לקוי במיוחד- אחד השתבח בנוצות אוזניים עצומות- מן משהו שטרם ראיתי בעיניי, ויתר חבריו הסתובבו במטוס עם חלקיקי בגד שהונח עליהם כמו טוגה.

מטוס חדיש, המראה בול בזמן, ותוך 2 דקות קלטתי שאחד הסרטים שניתן לבחור הוא "מי ביפור יו" המופלא, אותו סרט על בסיס הספר שכשקראתי אותו, גרם לי למרר בבכי תמרורים בתקופת אבל הרילו שלי, בימים שלין הייתה רואה אותי בוכה בערך כל שעה עגולה ולא תהתה למה גם באותה פעם ייללתי עצמי לדעת.
שעה וחצי ישבתי בכסא בשורה 26 מנותקת מכל הרעש מסביב, ממררת בבכי על וויל טריינור היפיפה ועל לואיזה קלארק, משתמשת במפיות האוכל כדי למחות את בושתי בטיסה כשאני מייללת כשוויל ולו נפרדים. המחזה בו מצאתי את עצמי יושבת בוכה את נשמתי מסרט באמצע טיסה בה התחלפו לידי בערך 7 ילדים היה משעשע מספיק כדי שאקום מכיסאי לעבר הכיסא של מאיה להתבדח על עצמי, אלא שכשהגעתי למאיה, חשכו עיניי.
האישה מייללת. אותו נוהל- טישו ביד, עיניים מלאות דמעות, שיברון לב אול אובר. ידעתי! היא גם רואה "מי ביפור יו"! טינג!

אחרי שהמרנו את ביזיון הייללות בסרט קאלט משעשע אחר, נחתנו בסרי לנקוש החמה והמהבילה (וורסיה מוכרת לוורסיה הסינגפורית, לא מתנו), והופ, עלינו לאוטובוס שילווה אותנו 12 יום, שהתברר כחוויה כירופרקטית מרשימה והבטחה לשיגשוג ענף המסאג' הסינגפורי לכשנשוב.
גילינו שבסרי לנקה הנהיגה אומנם בוורסיה הסינגפורית ההפוכה, אבל זה רק כשממש בא לנהג, שכן חלק ניכר מהדרך בילינו במרכז הכביש, בצד ימין, בצד שמאל, בשולים, על כלבים טועים ועל מן מכוניות פיצי שפושות בדרכים פה מכל עבר.

אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לארוחת צהריים במסעדה על אגם יפיפה, שאמורה היייתה להיות מבטיחה משהו. בפועל- מסעדה סטייל דיר-אל-אסאד בואכה ראמה, שם גילינו בין השאר שבננות זה טעים, אבל פחות טעימה הוורסייה הבננית הפיצית של בננות בטעם מלט טרום עירבוב- חוויה קשה, או שום דבר שקוקה קולה וגלידת וניל לא יעלימו.
מהשירותים פה נואשנו. התרגלנו מהר מדי לשירותים המבהיקים בסינגפור שמנקים את עצמם עצמונית ומנצנצים באור יקרות מכל עבר בכל רגע נתון. פה מדובר במפגע תברואתי אחד גדול ומתמשך, ומכיוון שכאמור אנחנו משופעים בחובבי שלפוחיות פיציות, אנחנו גם מבליםלא מעט באזורים האלו, באסוש.

בהמשך, באמת שקשה לתאר, אבל תוכנן לנו טיול קצר על ריקשה עם שוורים חמודים ושיט על קטאמאראן, אלא שמדובר על חוויות שבאמת, באמת, איך נסביר? לא הפסקנו לצחוק, בקולי קולות עד השמיים.
אובכן- הריקשות האלו היו מכה אנושה לחוליות הגב שעוד קירטעו אצלנו. מסלול הזוי שהוביל אותנו בינות נהר בו התקלחו-שיכשכו-כיבסו עשרות סרי לנקים שצעקו לנו "היי" מתרגש בכל עבר (אנחנו, אגב חושדים שהבדיחה על חשבוננו).
הקטאמארן? בהנחה שראיתם פעם קטאמאראן, תופתעו לשמוע שאין קשר בין הדבר המנצנץ שמופיע אצלכם בראש לבין מה שקיבלנו בפועל.

אה, מדובר בעצם על שולחנות קק"ל שהולחמו על גונדולות, בחיי.
שטנו עליהם כמו פליטים סוריים, משועשעים באופן תהומים מהמחזה המופרך, עד שנחתנו בחוף עאלק מבטחים באיזו חושה של מקומיות שלימדו אותנו על הכנת אורז וכל מיני ביי פרודקטס של אגוזי קוקוס, ואם נתעלם מהעובדה שגרנו בחושה הזו עם להקת נמלי אש אימתנית, אזי באמת שהיה מקסים שאין לתאר.

כל אותה העת, בכל רגע נתון ניתן היה לשמוע את שירת "אל המעיין" ו"מתוק כשמר לי", צחוקים של ילדים עד לב שמיים. כל התבוננות מהצד העלתה שבכל רגע נתון מצוי הורה ממשפחה א' עם זב חוטם של משפחה ב', לא ברור מי יורש של מי, לא ברור מי אח של מי, הכל ערבוב של ילדים דבש עם הורים בפינצטה.

הגענו מרוחים למלון פה, כשלפנינו הטקס שעליו החלטנו מראש שהמתין לנו לארוחת הערב- כל משפחה עם החנוכיה שלה, הדלקת נרות קבוצתית בחדר אוכל מתוק שקושט במגני דוד בצד סנטה קלאוס, וברקע, בי נשבעתי, להקת מריאצ'י בלתי נסבלת שעוברת משולחן לשולחן ומטרטרת במוח לכולם בשביל טיפ.
אגב, מאיה הבינה היטב כששאלתי ברמיזה קלה מה העונש על רצח בסרי לנקה, אבל בסוף החלטנו להשאיר את המריאצ'ים בחיים.

הצלחנו להשתיק את המריאצ'ים אחרי מו"מ שלם בו כולם מסביבנו התרגשו ככל הנראה מהיומולדת לכבודה הניחו שאנחנו כולנו עם נרות.

שקט שהושג הביא לרגע מופלא ומרגש-
צחי מברך את הברכות וכולנו איתו, מדליקים חנוכיות ושרים שירי חג למול חדר האוכל שלא הבין מה קרה פה.

אני לא אדם מאמין, באמת, אבל לרגע, בסרי לנקה של כריסמס ונר שני של חנוכה, באותו רגע האמנתי שיש דברים שלא ידעתי שיכולים להיות כל כך רגילים וכל כך משמעותיים בעת ובעונה אחת.
זה היה רגע כזה.

מחר- תור מאיה. סטיי טיונד, ותלמדו: "סטוטי" זה הסוואדיקא של הסרי לנקים.
וקחו לכם את דוראן דוראן כפרות עליהם, בקליפ הסרי-לנקי פלאס תפילות וזה, בכולזות חג שמחוש:

פתאום הבנתי שבתוך 5 חודשים פתאום קורות גם נקודות אמצע וסוף במקום רק התחלות.

לפני שבועיים זומנו הורי שכבת ה' אחר כבוד לבית הספר של יהלי, לטקס לכבוד החגים.

אתם זוכרים שכבר כתבתי שיש מן קטע כזה שפתאום אתה קולט שבעצם אנחנו לא באמת מרכז העולם, שלא באמת כל אחד מתמוטט מהעובדה שאנחנו מישראל, ולא באמת כולם מבינים מה הקטע של העניין הזה שאנחנו יהודים (חכו שנספר להם מה זה נימול, פחחחחח), אפילו נהג מונית אוונג'ליסטי ניסה כבר להסביר לי ש"עוד לא מאוחר לסאלוויישן, מאם", וכדי שיהיה בטוח שהבנתי את המסר האלגנטי שלו, שם לי שיר גוספל מופרע ברקע. כן, כן.

אז בטקס לכבוד החגים היינו בטוחים שנצפה במופע חגיגת חנוכריסמס, רק שפה קצת פחות היה דחוף להם העניין הזה עם המכבים, מסתבר, ותשמעו, זו לא כזו טרגדיה, כי מסתבר שיש עוד שניים שלושה חגים חשובים לא פחות מנס פך השמן שמטגן סופגניות.

הגענו חגיגיים לטקס עם שותפינו לדרך, אלו שביחד אנחנו מהווים מחצית מוחצת מכיתת האם של יהלי- שרון וסמי, ההורים של עומר. התיישבנו מרוגשים לצפות בגורינו עומדים נרגשים על הבמה באודיטוריום, שאין דרך אלא להסביר אותו מלבד נניח היכל נוקיה המחודש, אולם הספורט וההתכנסויות בבית הספר, לא, זה פשוט אין לתאר.

השכבה פוצלה לשניים, כדי שכל קבוצה תקבל את זמנה על הבמה וכך מצד שמאל של הבמה עמד לו עומר שיותר גבוה מכולם, חתיך עם עניבה וחולצה מכופרת, וקטנתי עמדה לה מולי, במרכז הבמה, בשמלה וסניקרס עם הקוקו המפורסם (כי היא כבר לא מרשה צמות, גרררררר).

אקדים ואספר שזה לא שלא ריחרחנו באיזו ארוחת ערב ביתית מה יהיה בטקס, ויהלי אף ענתה לנו ברצינות תהומית שהיא שרה בסינית וצרפתית, אנחנו הינהנו "יה רייט" והמשכנו את ארוחת הערב כנראה. שיחה דומה התנהלה בבית של עומר, כפי שנודע לנו בדיעבד.

וכך אני צופה בקטנתי עומדת מולי בבטחון מלא עם סינים, הודים, שוודים, צרפתים, בטוחה בעצמה, עומדת איתנה בלי שום עניין, ואשכרה שרה לנו מול העיניים שירי חג סיניים, "פטיט פאפא נואל" בצרפתית, שירי דיפאוואלי הודים ושיר עם גרמני. לא, באמת, גיל ואני צפינו בעניין הזה בהלם מוחלט, לא מבינים איך זה קרה, ואני מתבוננת לי בכל קטעי הקישור בהם עולים בני השכבה שלה להנחות את הטקס ולהזמין ילדים לשירים, ומתפעלת מהאנגלית הרהוטה של הילדים האלו וחושבת לעצמי בלב מתי יבוא היום שקטנתי תהיה אחד מהם, תעמוד עם מיקרופון במרכז הבמה ותדבר אנגלית מתנגנת כזו עם ררררררר ומבטא.

ואז הסתיים החלק הראשון והתחלפו הכיתות בסדר מופתי- אלו שישבו בתחתית הבמה והנחו עלו למעלה, ואלו שהיו על הבמה ירדו למטה והפכו למנחים הפוטנציאלים.

שרון, סמי וגיל ואני עוד התבוננו בפליאה על הארגון המופתי, הסתכלנו איזה יופי שיהלי ועומר התיישבו יחד אחד ליד השני, והופ, בלי הכנה מוקדמת שני אלו קמים לנו מול העיניים, לוקחים מיקרופונים, ועולים שניהם בבטחון לבמה להנחות את החלק השני.

לא, באמת, אי אפשר היה להסביר את ארבעתנו.
המומים חילקנו הוראות: סמי הורה לשרון לצלם וידאו, הוא על הסטילס, גיל נצטווה לגבות מצידו את הסטילס ואני במקרה צילמתי כבר וידאו, אז בדופק 200 צילמתי את קטנתי עומדת ומברכת את ההורים שהגיעו לקראת המופע, ולא מאמינה שהיא שכחה לציין שהיא עולה. וועדת חקירה קצרה אצל שרון וסמי העלתה מימצא דומה, וגם הם לא הבינו מאיפה זה הגיע.

וכך התבשמנו לנו מאושר לראות את הבטחון שלהם, את האנגלית, את המבטא, עפים על עצמנו בטירופים ומשמיצים את יהלי ועומר שלא דאגו לעדכן אותנו, ואז, אחרי עוד שירי עם קווקזים (לא באמת, אבל היו שם מיליון שירי כריסמס, והיי, אף שיר חנוכה), בעודנו ממשיכים לטנף על שני אלו- שידור חוזר, הם שוב קמים מולנו ומברכים את השכבה על המופע המאמם, ושוב חלוקת פקודות היסטרית תחת אש כאילו אנחנו יחידת דובר צה"ל, ושוב מצלמים מאושרים ונרגשים, ושוב מקללים את היורשים שסידרו לנו טיול קצר במחלקה הקרדיולוגית.

יוצאים נרגשים בסוף המופע לתמונות, ורק אז קולטים- יו, הם סיימו את הסימסטר הראשון שלהם.
הם כבר עשו את המיילסטון הראשון פה.
המורה המופלא שלהם עוד מגניב לנו מידע ש"דיי דיד רילי וול" במבחנים לעלות רמה בנון-ספיקרס, ואנחנו מתים שם מהתרגשות.
וכן, שניהם עלו רמה, שזה הישג נפלא לשניים שלומדים מאפס הכל הכל הכל ולפני חמישה חודשים הלכו עם פתקים של "היכן השירותים".

ויונתן פה סיים את המחצית הראשונה של כתה ט', עם הישגים משלו, עם למידה לא פשוטה במיינסטרים, כאילו נולד דובר אנגלית, מצא פה חברים מופלאים, מצא את דרכו ופתאום הוא כבר באמת בדרך לכתה י', שזו הזיה.

אז מיילסטון ראשון עבר לו פה, והשבוע גם אני עצמי פגשתי אותו.

כן, גם אני הרגשתי פה איך מרגיש מיילסטון עוצמתי, עם תיק משפטי ענק שניהלנו במשרד, מלחמה משפטית ראויה שהסתיימה לפני שנה בנצחון מרגש בבית משפט השלום, בתיק שאיך נגיד בזהירות- הכל היה נגדנו, הכל.

אולי חודשיים לפני שעזבתי את ישראל הוגש ערעור על הניצחון הזה, וידענו שזו מלחמה שלא נפסיד בה.

אני יכולה להגיד ש- 13 שנים עם אירית לימדו אותי מה זה לא להכיר אופציה של לא לנצח, לא לעשות הכל, לא למצות, אין חיה כזו שתיק אצלנו במשרד לא היה פרויקט, שלא הפכנו כל אבן. גם פה, אין מילימטר שלא מיצינו ולא השקענו עד הדקה האחרונה, הכל במקצועיות ובאהבה גדולה למה שאנחנו עושות כל כך טוב ביחד.

ואז עזבתי לסינגפור הזו שלי.

והשבוע היה דיון בבית המשפט המחוזי בערעור, ואירית ידעה מה התיק הזה בשבילי ודאגה עד הרגע האחרון להשאיר אותי בתמונה.

ואז הגיע פרוטוקול הדיון אליי למייל, ולא היה שם כבר את השם שלי.
לא אני עמדתי עם הגלימה במחוזי ולא אני הגנתי בחירוף נפש על האותיות שיצאו מהמקלדת שלי, ולא אני הייתי נוכחת שם כשכל טענה שלנו אומצה על ידי ההרכב ככתבה וכלשונה.

תשמעו, זה היה קשה. רגשית.

אין מה לעשות עם זה, ידעתי שבבית משפט עמדה שם עדי הנפלאה שהחליפה אותי ועושה חיל, ידעתי שהיה שם חברי הבאמת ראוי שטען מכל הלב במקצועיות, אבל זה היה קשה.
קשה לראות את המילים שלך ואת הטיעונים שלך באויר, מושמעים ומקבלים תהודה באולם בית המשפט האהוב עליי כל כך, קשה לראות איך הנצחון הכל כך משמעותי הזה קורה כשהוא כבר לא רק שלי.

וכשייללתי לאירית על כמה זה שעצוב שזה כבר לא שלי, היא סימסה לי "אבל את חלק, מה לעשות". וזה נכון, המשפט הזה עשה לי סדר בראש.

כולנו פה מדלגים על מיילסטונס, כולנו פה כבר הגענו לנקודה בה אנחנו לא רק מתחילים ומתחילים ומתחילים (וזה מייאש כל הזמן רק להתחיל), הגענו לנקודה בה פתאום יש נקודות ביניים, סופים, התחלות חדשות, סגירות מעגל.

פתאום אחרי 5 חודשים אני שלווה בחלקים שהיו שלי ומבינה שהיה לי בהם חלק והוא לא יעלם, והילדים שלי כבר בחופשת הסימסטר הראשונה שלהם (סרי לנקה, היר ויי קם!), אפיל החתולה שנכנסה אלינו הביתה לפני ארבעה וחצי חודשים כשהיא שוקלת שבעה וחצי גרם בערך היום כבר ממותה.

כבר לא רק התחלות. יו. לא רע, ואבא, אני יודעת שאתה דואג, אבל תאמין לי שהכל בסדר. בחיי.

ולכבוד האיש שאחראי לרילו, להלן בעלי שיחיה, הרי הוא הסייבר-מענטש שמחר יחגוג 46 שנות,
קבלו במחיאות כפיים סוערות את השיר הכי יפה בעולם למזדקנים לייט (הקורא גילגלעד, אתה יכול להתרכז בין השאר בכך ש"דאימונדס אר פוראבר", זה אלפאוויל אמרו, לא אני)

מזל טוב, גילגלעד!

"It's so hard to get old without a cause
I don't want to perish like a fading horse
Youth's like diamonds in the sun,
And diamonds are forever"

("Forever young" / Alphaville)