במסגרת העניין הזה שאני מתיישבת לכתוב מדי כמה זמן, גיליתי תכונה חדשה שמפציעה לה כל פעם כשאני קוראת פוסט של מאיה: קנאה ירוקה ממש, קנאת סופרים כזו, אני משתגעת איך היא הצליחה להשחיל איזו בדיחה גאונית כאילו על הדרך, איך היא כותבת כל כך יפה על כל דבר, איך המילים מטפטפות לה על המקלדת בכזו טבעיות- מילים קולחות, משעשעות מדויקות, רגישות, נוקבות, וכולן- אם היה פה צדק פואטי- היו אמורות בכלל לצאת ממקלדתי.
הבלוג הזה נולד לי כשהחלטנו על סינגפור, את זה אתם כבר יודעים. מה שבעיקר ניסיתי למצוא באותה תקופה היה בלוגים ברשת של נשים שנראות כמוני (זה לא פייר עכשיו, בדיוק מאיה רזה), עם ילדים כמו שלי, עם חיים כמו שהיו לי, עם ציניות כזו ועם היכולת להסתכל מהצד ולאבחן בפשטות מה זה כל העניין הרילוקיישנרי הזה, ועוד בסינגפור.
העניין הוא שלא מצאתי, כלומר מצאתי דווקא בלוג אחד מקסים שמאוד אהבתי, אבל שנראה ככה- פרק 1: הגענו, פרק 2: מקסים כאן, פרק 3: גיליתי שיש נהר לידינו, פרק 4: סיכום השנה הראשונה בסינגפור.
אובכן, כמו שאני נוהגת לומר- זה היה זה, אבל פחות.
ואז לא הייתה לי ברירה, גיל והילדים נשלחו אחר כבוד לרכוש עבורי מה שקראתי לו "לפטופ" וזה שקר מוחלט, שכן עסקינן בטאבלט עם מקלדת שהלם את כל דרישותיי: צבע זהב ושיתאים לידיים קטנות. גיל הלך לסלון, קנה לי דומיין, פתח לי את העמוד הזה בוורדפרס, וככה הגיעותי על הלום, והתחלתי לכתוב על הסינגפור המפחידה הזו שהייתה צפויה לנו.
ואז לאט לאט גיליתי את קבוצת הפייסבוק של הישראלים בסינגפור, שממנה שמעתי על "פיטפטו", שזה סוג של "ישראל היום" רק הסינגפורי- רחלי היא השלדון אדלסון שלנו, והיא מכריחה אחת לשבוע מישהו מאיתנו לכתוב כתבות שיתפרסמו בשישי, וככה גיליתי את מאיה והכתיבה שלה.
פתאום גיליתי שיש כמה כתבות שמרתקות אותי קצת יותר, והתגובות לכתבות שלה חשפו שהופה, אני לא לבד, שכן עסקינן באושיה משעשעת במיוחד שמצליחה לכתוב כל מה שכולם רוצים להגיד ולא יוצא להם.
וככה גיליתי שבלי שום פלטפורמה מתחכמת, בלי טאבלטופ זהב לידיים קטנות, בלי דומיין ובלי וורדפרס, המאיה מנצלת היטב את צוקי, ואחת לכמה זמן כותבת, כלומר משוררת מילים לכדי איזה פוסט שגורם לי לקנאת סופרים קשה ביותר, כאמור.
כל מה שחיפשתי לקרוא על סינגפור ועל אותה זאתי שדומה לי- מצאתי. אצלה.
ולמה סיפרתי לכם את כל זה? גם כי אני אוהבת אותה במיוחד ואני חושבת שכולם צריכים לעקוב אחריה (לא, לא להיות קריפים ולהסתובב אחריה ברחוב, תעקבו אחריה בפייסבוק, אם היא תרשה, תגידו לה שליתי שלחה אתכם), גם כי היא פלא פלאים וחברה טובה במיוחד ואני מרשה לעצמי לתת לה ציון מאד מאד גבוה בלהיות מענטשית ברגעים מאד משמעותיים, וגם כי היא האלופה היחידה שגרמה לי להפסיק להעלות פוסטים על עניין ספציפי שמטריף לי את המוח, פשוט כי היא ביקשה.
בעצם העילה המרכזית לאיזכורה פה הפעם היא הפוסט האחרון שהיא העלתה הבוקר על הנשף של אתמול, ושוב, קיללתי. ססססאמק, האישה הזו כותבת טוב.
אני קצת חייבת לכם פה רקע על מאיה, שבכלל נמצאת פה בשנה האחרונה שלה (לא קל, כאפה לפרצוף כל עזיבה).
היא פה כטרופי-ווייף של גיל שלה- הוא היועץ לענייני דברים ששטים בים וקשורים לצבא, איש ברזל מקסים כשלעצמו, אבל לא לשמו התכנסנו, בעצם כן- דווקא כן לשמו התכנסנו אתמול בנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית בסינגפור, שכן הוא היה המארגן של כל הטוב הזה, וזה לא שאני הגעתי לנשף הזה כי על ההזמנה היה כתוב חלילה שמי, שכן ככל דיפינדנט ווייף פה, על ההזמנה שלנו היה כתוב מיסטר גילגלעד, ואני רק הזדנבתי אחריו.
כשנכנסנו להילטון המפואר עם כל העניבות והשמלות היפות האלו, עמדה בצד מאיה, משועשעת מהחוויה שגיל בעלה היה אמון על הפקתה.
היא הכי אותנטית שיש, שכן אומנם לבשה אף היא שמלה מקסימה וגיל שלה היה לבוש בחליפה באפור עכבר והיה בעצם חתן בר המצווה, אבל אי אפשר היה לפספס לרגע שבראשה אין שום דבר שקשור לכללי טקס, פרוטוקול, או נימוס מופרך.
בסך הכל היה נראה שהיא התמקמקה נכון יחסית באזור של היין האדום, הייתה מצחיקה כהרגלה, ותוך שניה הציגה לי כמנצחת 2 סביבונים כעורים שהצליחה לפלח מהשולחן המרכזי וסיפרה שהיא וגיל שלה נלחמו כאריות על 20 סביבונים כאלו שהובאו מהארץ, שיחה שיכולה להישמע הגיונית רק איתה, אגב.
במאמר מוסגר אציין פה, שלראשונה אני יכולה לציין שסוף סוף יש ממש בהצהרותיה של פקידת כוח האדם ששלחה אותי לפני די הרבה חודשים לבחינות עם גיל לקראת סינגפור, וכששאלתי 'מילא הוא, אבל למה אני', ידעה להגיד לי ש"אנחנו רוצים לוודא שאת ייצוגית".
אובכן, אחרי 5 חודשים באי, נדרשתי להיות ייצוגית. דונה קארן, אגב, שאת שמלתה היפיפיה לבשתי אתמול, ייתכן שהייתה אתמול פחות מרוצה לראות מה קרה לי מאז הפעם האחרונה שלבשתי אותה (רמז: מחלקת ממותות בספארי), סורי דונה, זה ישתפר בהמשך.
לעומתי, אגב, גיל היה נראה מיליון דולר סינגפורי עם חליפה ועניבה, שנרכשו בתום טיול רגלי ארוך ומייגע בשבת האחרונה לאיתור ג'קט ועניבה לטובת המעמד, וכמה צפוי היה שיבחר ללבוש דווקא את הג'קט האפור שנלחמתי בחירוף נפש שיקח גם בנוסף לשחור, גו פיגיור.
אגב, כל שנדרש ממני פה טרם הנשף היה ללכת למספרה באותו בוקר לחדש את השורשים ההו-לא-כה-בלונדינים שלי, אלא שגם פה ציפתה לי בעיה קלה, עת גיליתי *שוב* שצ'אים יש רק אחד, ושג'יליאן הסינגפורית שמדברת המון סינגליש שלא תמיד אני מבינה, עשתה לי בלונד פלטינה. מולחמת לכסא מרוב הלם ג'יליאן ניסתה לעשות סדר בכל הטוב הצהוב שעל ראשי, ואם אתם פוגשים אותי עכשיו ברחוב צהובה משהו- תדעו שזה לא החלק הגרוע של התספורת, זה המתוקן. בתמורה להלם מצאתי את עצמי עם פן בשערי (קרה לאחרונה לדעתי לפני עשור, וגם אז במקרה), וכך נראתי כמו דודה של עצמי, אבל זה מה יש.
וכך יצאנו לנו גיל ואני אתמול מהבית, לבושים כאילו אנחנו בדרך לנשף, כשבעצם היי, היינו בדרך לנשף.
מיותר לציין שחגנו לנו עם האוטו כדי לחפש חניה בכניסה להילטון, ורק ביאושנו חזרנו לשוער בכניסה לשאול איפה להחנות, הוא לא הבין איפה הבעיה, שכן לא הבחנו שממתינים לנו שירותי "ואלה" (ובאמת, מדובר בהזיה, שכן שכשחזרנו לאסוף את הרכב הועמדנו בכניסה, וכשהואלה-בוי מביא לנו אחר כבוד את הרכב שחנה בדיוק 2 מטרים מאיתנו. סינגפור, כן כן).
אנשים נוצצים-יפים-ומרשימים הגיעו כולם לנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית הישראלית בסינגפור.
סינגפורים וישראלים, נאומים רשמיים פלאס הלהקה המקסימה פה שאך אתמול חרכה את ההארד רוק קפה שרה פתאום "כד קטן" (אבל ברח לה גם שיר של ה"קיור", אלופים, בחיי).
כל חובבות כפכפי ההאוואיאנאס ביום יום הפציעו מתוקתקות ויפות, האולם התמלא בגוד ווייבס, אנשים מקסימים מסביב ואוכל ממש מצוין, עד שככה טסו להן שעתיים בעמידה (נוט טו סלף: כשאומרים לך להגיע עם עקבים נוחים, תקשיבי, שכל).
(אגב, רק לצורכי פרוטוקול, בסוף הנשף חגה, נועל'ה ואני התבוננו אחת על השניה במבט המוכר והנואש: קפה. עכשיו. וכך כמחזה סוריאליסטי משהו, הפצענו 6 אנשים שמתים לקפה לבושים במיטב מחלצות הנשף שלהם, והתיישבנו בסטארבאקס, מחזה שזכה לתיעוד מסינגפורי מבוגר משועשע משהו שחשב שהכי הגיוני לצלם אותנו, שוין).
כל הזמן הזה שבו התרחש הנשף, מאיה, פסיכולוגית צבאית מחוננת, חגה לה כדבורה מפרח לפרח, משתעשעת מהחוויה האנתרופולוגית שזימנה לה נספחות צה"ל, מדגמנת לעוברים והשבים את רזונה החינני החדש והיפה, והצליחה להוציא מהעניין הזה עוד כמה רגעים מצחיקים במיוחד.
לא היה לי ספק שיהיה פוסט, ושאני אבכה מצחוק.
והיה, ברור שהיה.
ואז היא סימסה:
"זה שאת בלונדינית זה לא אומר שאת פטורה מלכתוב פוסט על אתמול", והבהירה: "אני על הצד של המרמור, את על הצד החיובי".
וככה מצאתי את עצמי משולחת לאיתור הטאבלטופ הזהב לידיים הקטנות, לפתוח אותו, ולגלות שמאיה הזו מצליחה לשלוח עד לפה את המילים. לא כמו שלה, אבל הן לא היו לי עד שהיא הגיעה.
וחכו, רק תדעו שבעוד שבועיים אנחנו נוסעות יחד לסרי לנקה לטיול משפחות אדיר פה. היא תהרוג אותי עם הפוסטים שלה. אסון שלא חשבתי על זה קודם.
אז לכבוד נשף חנוכה (החיובי!) אתמול, קחו לכם את השיר הנורא יפה הזה, שהתירוץ לצרף אותו הוא השם שלו, אבל מאיה היא הכוכבת שלו הפעם:
"מצאתי לי גם כוכב אחד
ילחש לי דברים
ינחם במילים
ישאר לימים"
(עידן רייכל הגאון, "אור כזה")
cosmopo-liti.com 