מחבר ilitgilad

סינגפוריה, דיי וואן.

חבוטה ומותשת הגעתי אחרי זיליון שעות טיסה למסוע המזוודות. קיווה ואני נפרדנו בהתרגשות לשלום, שתינו ידענו שהלילה לין הסקוטית תחלום על שינה, וקיווה, כפרות על החורפנית בטיסה, היא תג'טלג את עצמה ואת אמא שלה לדעת.
מרגע בו פתחתי את מכשיר הטלפון שלי לווייפיי, חטפתי מבול צירצורים שנמשך דקה ארוכה, הסינגפוריסט במודיעין בשדה שנתן לי את קוד הווייפיי הסתכל מזועזע, ושאל בנימוס מאיפה באתי וכמה זמן היה המכשיר כבוי.

ובכן, מסתבר שלכל דבר בחיי יש קבוצה וואצאפית תוססת- הייתה מדורה בכתה ד' 1? קבוצה, יש חוק חדש שאמור לצאת ומסעיר את קולגותיי? קבוצה, יש את קבוצת הבלונדיניות, השממיות, המופלטות וכו', חבריי המהממים, וילדיי החופרים, כווווווווווולם סימסו בעודי מעופפת. לקח לי 5 דקות להבין איך מתמודדים עם זיליארד וואצאפים, התיישבתי שניה, בדקתי שכולם בחיים ועשיתי תיעדוף.
הפתרון- שכפול הודעה גנרית- "נחתתי הרגע, תכף אשוב", הפצתי ברבים, וחזרתי לנשום סדיר.

שוק חיי התרחש בארבע השניות בהן חציתי את הכביש למונית השירות, ושוק חיי, אגב, זה אנדרסטייטמנט של החיים.
שעת בין ערביים חיננית, עמדתי בתור הממוזג בשדה התעופה בהמתנה למונית עם שתי סדרניות מוניות מופרעות וקולניות בנות 70 עטויות כפפות בד לבנות (ואגב- להכל יש פה תור, זה אנבליבאבל, בכל מקום שיש תור- תעמוד, זה כל כך רוסיה של 1984 בכל תור שעשוי להיות תור ללחם, שזה לא יאומן). נמצאה מונית, תודה רבה. ואז זה קרה.
חציתי את הכביש, בעודי חוטפת מטח של 4,000 אחוזי לחות מכל עבר, וחברים, 4,000 אחוזי לחות לאישה מבוגרת זה לא כיף.
בחיים, בחיים לא חשתי כזה שוק פיזיולוגי. מכל עבר פשוט בעעעעעעעעעע. לא חם, לא מציק מבחינת טמפרטורה, פשוט בעעעעעעעעע, ואגב, כל מקומי פה יגיד באדישות, שאתמול דווקא היה סבבה בערב. יה רייט.

וכן, כמו שרוטה, אחרי שהתגלגלתי ללאונג' במלון לקוקטייל מלפפונים כייפי (שיוווואו, טעים), סלפי חבוטה אחרי טיסה, ונישנוש מדגת הים פה, החלפתי לבגדי ספורט בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, והלכתי לצעוד מסביב למרינה ביי.
וזו מסקנתי הצנועה (ושאלוהים תשמור, ושכל מי שדתי שיעצום עיניים רגע)-
אם יש אלוהים, הוא אדריכל סינגפורי. או אדריכלית. גם אדריכל ישראלי זה בסדר, כי מסתבר שאדריכלים ישראלים פה זה בון-טון.

אל אלוהימא, היופי פה מבחינת אדריכלות פשוט לא סביר. אין בניין אחד רגיל, כזה בלי מעוף, בלי מחשבה. ברור לחלוטין שכל אדריכל פה התאבד על איזה גאודי קטן שבו, הכל כאן מעוצב מופלא, עד הקצה, אלגנטי, חכם באופן מטורף, יצירתי.
הליכה לאורך הביי פה פשוט עוצרת נשימה (זה לא מסובך, ממילא הנשימה בלחות הזו איז סוווו אובררייטד), כולם לבושים יפה, ילדים פה מסתובבים עם לוק די שמח, חנויות המעצבים כמו פראדה, גוצ'י ושאנל מרוחות לאורך הקניון הסמוך, גיל הסתכל על איזה מבנה אדריכלי בצד שהתברר כאשכרה חנות של לואי ויטון, כן, כי כאלו הם שם בלואי ויטון, צנועים ומרומזים, לא מנקרי עיניים בשיט. גם החבר'ה בלמבורגיני לא נסחפו בכ-לל עם התצוגה שלהם, כאילו אין חניה באולם התצוגה.

אחרי הצעידה ורביצה במיטה, לקחתי מלטונין לסדר את הג'יטלוג הצפוי, וטראח, נטרקתי.

השכמתי לבוקר סינגפורי לח ושמשי. מסתבר, ככה במרומז, בניואנסים, ששמש ולחות זה פחות כיף מ*לא* שמש ולחות, ולכן הסינגפוריסטים החכמים המציאו פטנט גאוני, לפיו סינגפורי ממוצע יכול לחיות ימים שלמים מבלי להוציא את אפו לרחוב, שכן כל האי הזה מרושת במערכת שלמה וממוזגת מעל ומתחת לפני הים. גאונים.
וכך, אחרי שגיל ביקש שאעזור לו בסיעור מוחות על ענייני משהו בעבודה, העדפתי שהוא ישאר לעבוד למעלה בעוד אני מתחפרת במיזוג אחד הקניונים העצומים פה לידינו כדי להבין עד כמה גרוע המצב מבחינת יוקר המחיה.
ובכן, במילה אחת- יקר. בשתי מילים- מאאאאאאד יקר, בשלוש מילים- מישהו צריך כיליה?

בצהריים עליתי רשמית על מדי א', ויצאנו לפגישה בבית הספר של הילדים, ה- ofs, overseas family school. רוב הרילוקיישנרים שאני מכירה שולחים את יורשיהם להתחנך שם.
אובכן, איך לתאר? דמיינו עיר קטנה ומאובזרת באופן מטורף בטקסס.
מרגע בו נוחתים במקום הזה, נגמרות המילים. ואגב, גם הכיליה מהסעיף הקודם? שנת לימודים במוסד כזה עולה 40,000 דולר לעז קטנה. 80,000 דולר סינגפורי לשתי העיזים שלי. לשנה. ועוד לא כלול פה דמי רישום- חולצות ביצפר בכחול-אדום-צהוב-לבן בשיעורי ספורט רק אדום ושחור-קפיטריה ושות'.

אחרי סיור מדהים במקום הזה שכלל גם את מיסיס שוחט, קרין המאממת-כפרות-עליה, הרכש החדש שלי פה, המורה לעברית הג'ינג'ית המאממת שהצחיקה אותנו ואילצה אותנו לקלוט את הנוף מהכתה (למות), ואחרי דייט עם המרכז האקדמי של התיכון של יונתן (תן-תן, כפרות שלי, הלך עלייך), מיסטר שפ החמוד עם החולצה פלאס שאריות רוטב הפסטה עליה, המורה של יהלי באלמנטרי (ווטסון) ומנהלת התיכון שדילגה איתנו במעלית בלבביות מטורפת כשהיא מספרת לנו בהתרגשות על הפרום הצפוי הערב, החלטנו ששם הלב שלנו. וזהו, רשמנו אותם, וזה אגב אחרי לחץ פיזי מתון של שניהם שביקשו והתעקשו ספציפית על ביה"ס הזה, או במילים של יהלי שניה לפני שנפרדנו בשדה"ת- "אמא, שני דברים אל תשכחי כשאת מגיעה לסינגפור- 1- לחפש לי חתול. 2- לרשום אותי לאו.אפ.אס"
אז נרשמתם, גורים, עכשיו הכדור בידיכם. ותחפשו חתול בעצמכם, תודה.

וכן, אני טוחנת אתכם פה, אבל חייבת לספר על הדייט שלנו עם הבנק, לצורך פתיחת חשבון. לא, באמת, איזו הזיה!
בנקאית סינגפורית עם אנגלית מקרטעת, שעה הסבר על ההבדל בין ויזה למאסטרכארד. שעה הסבר על יתרונות המאסטרכארד בסינגפור וחסרונות הויזה, וכל זה כשהיא מתחבקת בעיקשות משום מה דווקא עם הויזה. "טוב, אז ניקח מאסטרכארד", "אה, לא, אני לא רוצה להמליץ על משהו ספציפי, זה נכון שמאסטרכארד יותר טוב באי", ומנפנפת בויזה.
איכשהו הסייבר מענטש יצא עם ויזה. גו פיגיור.

ובסוף כל היום הזה, אירחה אותנו תאיר, בכזו לבביות, חוכמה והומור, פיזרה עלינו אויר מטוקיו (מסתבר שיש אנשים שעושים רילו לסינגפור כשהם בטוקיו), וקבלת הפנים שאנחנו מקבלים פה פשוט לא אמיתית מרוב שמחבקת.

מחר- דייט ארוווווך עם ג'ודי המתווכת, שעד עכשיו מחזיקה ביכולות על מהחלל לשווק לנו הכל הפוך ממה שביקשנו בכל פרמטר. יהיה מעניין, אל תחמיצו.

"עילית גלעד? היי, אההההמ, זה מבריטיש איירווייז. ממתינים לך שתגיעי. הטיסה נסגרת אוטוטו, כן?". טרו סטורי.
באותו זמן השעה ארבע וחצי, בשעה ארבע וחמישים הטיסה הייתה אמורה להמריא, כן?
וזוהי, גבירותיי ורבותי, במילה אחת- הדחקה. בשתי מילים- וואחאד הדחקה.

לפי המסכים של בריטיש שמול הכסא שלי במטוס כרגע (רמז: עליתי בסוף לטיסה), עוד שעתיים ועשר דקות אני נוחתת בשדה"ת צ'אנגי שבסינגפור.
בחישוב מהיר, אני כבר 16 שעות באויר, לפניי עוד קצת יותר משעתיים כאלו.
אכלתי הרבה יותר מדי אוכל מטוסים, ציחצחתי כבר 3 פעמיים שיניים פה (צפויה עוד פעם אחת אחרונה), ראיתי את כל הפרקים של החבובות ונזכרתי למה זו התוכנית הגאונית ביקום.

אז אתמול מצאתי את עצמי נפרדת מיורשיי המתוקים, שלא באמת התרגשו מהנסיעה איתי לשדה (הם נרדמו בדרך, דא אה) אלא יותר מזה שהוצאתי אותם מבית ספר בשעה רביעית (כזו אני, אמא כיפית, שמעתם? הא? הא?), עמדתי המווווווון זמן בתור לבידוק ולשאלה ההגיונית (נוט) "ארזת לבד?", וכל מה שרציתי לענות לסלקטורית, בפרצוף רציני להפליא זה "לא. עשרות הגמדים שאני מעסיקה ארזו בשבילי, בעצם יומיים לא ישנתי, חמודה, ארזתי עשר פעמים ופירקתי את המזוודה עשר פעמים, יש לי תחושה ששכחתי המון דברים, אבל כן, חמודה, אני יודעת, אפשר לקנות בימינו הכל, אין מה לדאוג. ואת, אכלת משהו? את נראית רע".
אבל לא, לא באמת אמרתי לה את זה, הסתפקתי ב"כן" אצילי, כי כזו אני, ליידי.

לפניי היו שתי טיסות- הראשונה 5.15 שעות ללונדון, והשניה, במרחק שעה וחצי בדיוק, קונקשן ל- 13.5 שעות טיסה נוספות בין לונדון לסינגפור.
חצי שעה עיכוב בין הטיסות יכול היה להשאיר אותי להמתנה בהיתרו עד לטיסה הבאה לסינגפור, ואם יש חשש פוטנציאלי לעיכוב שיעשה בי שמות, למה שזה לא יתממש? כי אומנם הטייס הכניס מפתח לסוויץ' של המטוס באמת בארבע וחמישים, אבל בחמש ועשרה עוד עמדתנו בנתב"ג בלי לזוז, כי הטעינו את המטוס במזוודות הלא נכונות. יה רייט. גם בנחיתה מעל היתרו הורה לנו מגדל הפיקוח לחוג עוד רבע שעה מעל המסלול עד לאישור נחיתה, וככה צברנו עיכוב מופרע שסיכן לי לגמרי את הקונקשן, וכן, מה פתאום, שאני אלחץ? (אההההה, כן, אני אלחץ, בארור).

בכולופן, הטיסה ללונדון הייתה חביבה למדי. כמובן שבזמן שאיחרתי לבידוק השקעתי מחשבה בתכנון הטיסות קדימה, ממש מאסטרפלן (שכל קשר בינו לבין מה שקרה בפועל התחרבש לחלוטין, אבל למה להתקטנן), לדוגמא, נניח, ההחלטה העקרונית שאמרתי שהרבה יותר הגיוני להירדם בטיסה ללונדון ולא לישון בטיסה מלונדון לסינגפור, כי לפי ההגיון שלי אם אשן בטיסה לסינגפור יהיה לי ג'ט לג, ואם אשן קודם בטיסה ללונדון, לא אירדם בטיסה לסינגפור, ואגיע למלון בערב מרוטה וחבוטה ואשן כמו חורפן מת.
ובכן, כאמור, וואו, איך שזה עבד מהמם. כלומר לא.

את הטיסה ללונדון העברתי כשאני עירנית כמו תצפיתנית במארג' עיון.
לא היה ולו חלקיק סיכוי שמשהו במוח שלי יסכים להירדם, למרות שניסיתי.
למזלי אגב, נתנאל המתוק, אמריקאי מחמד ומוכשר שבכלל מתמחה בעיראק (לא, באמת, אתם צריכים לשמוע אותו מדבר ערבית, כמו מחבל! זה מהמם! כל כך לא צפוי!) הצחיק אותי המון בטיסה, ודאג לי ממש מקסים. לידי בצד השני ישב איזה איש אבטחת מידע שהביע עניין רב בבעלי, נחמד לא פחות מצידו, וחשב שאני אשה מדהימה שמוכנה ככה לעזוב לסינגפור (ואני כזו, מיינד יו, לא רק מדהימה, גם רזה! כלומר בחלומות שלי אני רזה, נקסט), וזה אחרי השאלה המדהימה ששאל בדאגה מתחת לשפמו "סיפרו לך שהלחות שם נוראית?", דאאאאאאיי! לחות בסינגפור? זה חדש? למה לא מספרים לי כלום! מבטלת הכל!

מסתבר שעיכובי הטיסה ללונדון לא הדאיגו רק אותי בשל הקונקשן המאד קצר שלי שכאמור הלך התקצר לו מרגע לרגע, אלא גם את מארק, הדייל המדהים והמשעשע של בריטיש, לדעתי בן 45, חמוד להפליא ומריר אז-הל, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמות הטינופת שעפה לו מהפה על הפרסר של הטיסה הייתה משובבת נפש ממש ("הי ת'ינקס הי איז מיסטר פרפקט! הי איז סוווו נוט!"). עשינו יחד שעה חישובים מה קורה אם הטיסה הלוך מגיעה לגייט איי והקונקשן יוצא מגייט סי, ומה קורה אם ננחת בגייט סי, והקונקשן יוצא מגייט בי, הכל לרבות שירטוטים באיזה מקטע להאיץ ("ראן, דארלינג, ראן, נוט אינאף טיים, ראן!").
דבר אחד לא תכננו, והוא שננחת בגייט סי והקונקשן יצא מגייט סי, כלומר קומה מתחת, אחרי שטסתי במהירות טיל לקראת עמידה נינוחה של 4 שניות במדרגות נעות, כן, כן.
מה רבה הייתה תדהמתי למצוא את עצמי אחר 7 דקות יושבת בהלם וממתינה לבידוק לטיסה לסינגפור, אחרי כל המתח שאגרתי על זה.

אגב, מארק הזה כל כך דאג לי שאצא בחלק הראשון של הטיסה כדי שאוכל כאמור לרוץ לקונקשן לסינגפור כמו מטורפת בין הגייטים שתכננו, שבשעה האחרונה של הטיסה ללונדון שלף אותי באלגנטיות ממחלקת פחשפה-עניים והעביר אותי ככה, למורת רוחו של הפרסר נוט סווווו פרפקט, למחלקה ראשונה, חבר'ה, מחלקה ראשונה, כך שהיה שווה לגמרי ומגניב להעביר את הגב האומלל שלי ממחלת תיירים-פחשפה לגב המפנק של ראשונה בבריטיש, והכל כדי לקדם אותי מהיציאה מהמטוס לריצת האמוק של 4 השניות כאמור למדרגות הנעות של הקומה מתחת.
ואגב, חברים, ניוז פלאש, אם תהיתם, יש הבדל. לא תאמינו, אבל מחלקה ראשונה זה באמת שוס.

הטיסה שלי לסינגפור, אגב, היא בשורה פחות נחמדה לחלק ניכר מהמטוס פה, שכן הם ממשיכים אחריי, אחרי 13.5 שעות טיסה פה, לסידני. סידני שבאוסטרליה, כן כן, כלומר יש להם עוד בערך יומיים טיולים פה, שיווואוו, מסכנים. אפילו הדיילות פה מרחמות.

אגב, אם תהיתם מיהי שותפתי לכסא פה (בחרתי שורה ראשונה במחלקת פחשפה-עניים, שווה לגמרי, אנחנו רק שתיים פה בשורה, בעצם לא בדיוק, כמו שמיד שתבינו) אז תכירו- לין הסקוטית המקסימה שחיה בסינגפור, וטם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, עליה מונחת צמודה לציץ ימין קיווה. לבת שלה, בת השישה שבועות, קוראים קיווה. אני יושבת 13.5 שעות ליד מישהי עם תינוקת בת 6 שבועות. אני יושבת עם קיווה.

מי שמכיר אותי כרגע צפוי לבכות מצחוק כמו צב הפוך עכשיו, שכן אני, כמוצהר, מתבגרת לא בחן, וסיוט חיי זה תינוקות צורחים, ועוד בטיסה.
בשניה שראיתי את לין וקיווה, שצרחה עצמה לדעת רבע שעה, חשקה נפשי למות עצמונית, אולם עם השעות קיווה התחבבה עליי לא מעט, שכן אחרי ההמראה היא ברוך-השם-ותודה-לאלה התעייפה, וישנה לא רע.
בשניות אלו ממש, קיווה מבקרת את ציץ שמאל של אמא שלה, וכששקיווה מאושרת, אני מאושרת.

ואחרי כל הלחץ של איך אירדם, איזה כדור שינה לקחת ושאר ירקות, אחרי חצי שעה מרגע ההמראה התמוטטתי לשינה מופרעת.
אחרי כל המתח והלחץ והדאגה והמחשבות, פשוט נרדמתי. ישנתי המון. התעוררתי כאילו ישנתי 3 ימים.
המחשבה הראשונה הייתה איפה אני לכל הרוחות ומה אני עושה פה.

ובכן, עוד שעה אני בבית. זה שבחצי כדור השני ממה שחשבתי עד עכשיו לבית שלי.
סטיי טיונד.

3 לפנות בוקר בין שבת לראשון, בצהריי יום שני ממריאה לסינגפוריה. הזמן דוחק בי, ואני בכלל בהכחשה מוחלטת.

עד שישי בלילה בכלל לא חשבתי על אריזת המזוודה לעצמי, אבל אחרי ששבתי מארוחת ערב שישי כיפית עם הילדים ועם חברים אהובים (פיליפ-שם-בדוי, ליאתי ושות') שעשתה לי טוב בלב, עם גוד פוד, ילדים שמחים וסיפורי מפרום קורעים מצחוק (רמז: אל תנסו להכין את המפרום של אמא של שר האוצר, למרות שזה נשמע מבטיח ברשת) הרגשתי בשלה כגויאבה להתמודדות. כלומר זה לפחות מה שחשבתי.
אלא שעד שהגעתי למזוודה שלי, הספקתי לשכנע את עצמי שאין דחוף מלסדר לשניהם באמצע הלילה ארונות קיץ כדי שתהיה להם שליפה מהירה של בגדים כשאני לא פה, פלאס לייצר זיליארד שקים של בגדים למסירה. אין דבר אחד בבית, לרבות כלים במדיח, ארונות אמבטיה ואינסוף כביסות שלא עשיתי עד שהגעתי לשלב המרגש בו לא נותר לי אלא להתחיל לארוז את המזוודה, שלב שהחזיק בערך 4 דקות עד שכמעט פרצתי בבכי מדיכאון.

אובכן, כזכור, אני אומנם נוסעת לסינגפור המהבילה והקיצית, אולם חוזרת דרך לונדון האפורה והקרירה, כך שהייתי צריכה לתכנן מזוודה סבירה לחלוטין מבחינת משקל של בגדי קיץ ובגדי חורף, שזו חויה מפוקפקת לגמרי בהינתן העובדה שגם בימים רגילים אני מחליפה בערך 3 פעמים את הבגדים שהכנתי לעצמי לפני מקלחת. גם העובדה שבריטיש מגבילה אותי למזוודה אחת בהלוך ובחזור לא תורמת פה לאוירת הנכאים שלי, כי מרגע שמגבילים אותי, הדבר היחיד שמעסיק אותי זה לפצח את ההגבלה, אני הכי סלמון במים, שוחה נגד הזרם.

את בוקר שבת כבר ביליתי בהכרה שאני והמזוודה חייבות להתיידד, ואז נזכרתי שהסייבר מענטש, ירום הודו, אומנם הוריד מעליית הגג מזוודה בשבילי, אבל לא הוריד את הטרולי. רק כדי שתבינו, אני חיה בבית הזה כבר 7 שנים. מעולם, מעולם לא ביקרתי בעליית הגג שלנו. משהו עם המדרגות מעצבן אותי, ונניח שעליתי, הטקס של לרדת מאותה עליית גג משביז אותי לחלוטין, ועל כן החלטתי לעשות את הדבר הסביר ביותר בנסיבות העניין, וזה פשוט לנסוע עם יונתן לרכוש לי מזוודות חדשות. לא תאמינו, אבל הקראש החדש שלי בחיים זה מזוודות עם ארבעה גלגלים, ומי שידע את זה כל העת ולא גילה- צ'ילבה. פטנט הורס.

את יונתן הצלחתי אגב לחטוף לדייט הכיפי הזה בהיסח דעת, באדיבות העובדה שסיממתי אותו בפחממות. שיכנעתי אותו שבכלל אנחנו קופצים למאפיה לרכוש פחמניות למהלך השבוע, הוא שקע באיזה מאפה שחשק בו, וכך נכנס לאוטו שמח ומאושר ובכלל לא שם לב שאני כבר באייס בצומת ירקונים. אחחח, אשתו לעתיד, אני מקווה שאת קוראת ומבינה את הפטנט, הוא אומנם רבע עוף, אבל כשהוא שוקע במאפה טרי, תוכלי להוציא ממנו הכל.
את הדרך חזור נהגתי כשיונתנוס ואני מחזיקים ידיים (הוא עוד מרשה לי, הגור) כשהוא יודע שאמא שלו במצב דיכי לחלוטין, ואני בנוהל השבעה שישמור על אחותו כשאנחנו לא בבית, ושאפילו ילמד אותה למבחן בחשבון, ושירחם עליה ועל הגנים הדפוקים שאמא שלה הורישה לה, אלו שלא מבינים את המתמטיקה. אגב, תוך 5 דקות מרגע שחזרנו הבייתה, הוא הספיק להוריד לה את הראש על ענייני מינהלה למבחן, ככה שאני כבר רואה מה מחכה לי עם השבועה הזו. אמרתי לכם כבר שמתמטיקה איז סוווו אובררייטד.

הדייט הזה איתו בצומת ירקונים השתלם מאאאאד לסופר פארם הצמוד, אגב, באשר במקום לקנות פקקטע שמפו, התלבשתי על מחלקת טראוול ושות', ורכשתי לעצמי משחות שיניים מיניאטוריות, מי פה לגמדים, מיליון תגים למזוודה וכל מיני דברים במחירים מופקעים, שככל הנראה יממנו ערב חברה שמח במיוחד במטה הסופרפארם. חבר'ה, שמחתי לעזור. עליי.

בערב הפציעו בביתי הבלונדיניות שלי, אהובותיי, כפרות עליהן ועל ראשן הצבוע היטב בפלטינה.
די אם אתאר את העובדה שהערב כולו היה סביב משחק אליפות המדינה בכדורגל (גו, אלונה ברקת, יה אלופה, ומותק, שמו לך מלאאאא ספרי בשיער), כי מיכ וכדורגל זה קטע מטורף, בשביל להסביר כמה אנחנו לא מתאימות לשום איפיון. תוך כדי בליסת סושים (שאני אוכלת רק איתן, כי לא באמת ברור לי העניין הזה של האורז והטונה, אבל בימים אלו אני לא אומרת לא לשום סוג של מזון, גרררר) הפכנו זיליארד דברים, צחקנו מיליון וכתשנו כל דבר אפשרי בהומור השחור שלנו, ואני, שרק צייצתי על איזה ספר, קיבלתי אספקה של ספרים מהממים, בהם "אחוזות החוף" של אמיר גוטפרוינד שרכשה לי ירדן, שמי שקרא אי פעם את הספר הזה, ראוי שידע שאירדן, בת הכפר היפה בספר המופלא הזה שכתב אמיר, היא ירדן אהובתי המופלאה. גם ליל שלי, כפרות על האהובה הזו שלי, עצרה הכל, ועם עשר שקיות בידיים התקינה לי אפליקציה לקריאת ספרים כדי שלא אתייבש כל הזמן הזה באויר.

והמזוודה? אחרי הכל, כשחזר השקט לבית, מיכ ואשתי האהובה, ענת (שהיא ווייפי, שעוד רבות יסופר עליה פה כי היא הדבר האמיתי) פרסו עליי סבלנותן הבלתי נגמרת, ולאט לאט עזרו לי להוציא את כל מה שכבר חשבתי להכניס למזוודה החדשה והיפה שלי, שזה רק אינדיקציה נוספת כמה מעופפת הייתי כשארזתי ככה לבד.

מה שהבלונדיניות שעזבו את ביתי והשאירו פה שובל של גוד ווייבס לא מבינות, זה את הדבר הזה שאני לוקחת איתי ולא נכנס לשום מזוודה.
כל מילימטר בערב הזה תויק וקוטלג תחת ערך "אהבה". תחת "חברות אמת".
אין מזוודה, ולא חשוב עם כמה גלגלים, שתצליח לשאת מטען כזה איתה לשומקום, רק הלב. מסוג הדברים שאני כל כך מאמינה שלא יעלמו כשאני איעלם. יותר מהן אין.

שגרת חד ההוריות במיטבה. האמת היא שאין איך לייפות את האמת- הרבה יותר קל לתפעל פחות ילד (בן 45) בבית, אני עושה הכל די בסבבה, כלומר די בסבבה כשלא מעורבות פה שעות פליליות כמו רבע לשבע בבוקר, עניין שלאחרונה גיליתי מקרוב, והיי, זה לא כיף, בול כמו שחשבתי.

הסתבר לי שיש יקום שלם של אנשים שאשכרה פעילים בשעות האלו ומבצעים פעולות די בסיסיות, כמו נניח לתקשר עם ילדיהם (משימה שנחסכת ממני סך הכל, פשוט כי הם גם לא ממש בעניין שיחות בבוקר, הרבה יותר לכיוון נהמות). אני מגלה בשיחות עם חברות שיש עולם שלם של אנשים שעושים בשעות כאלו תורנות "נשק וסע" (פעילות שלעולם לא אבצע, בעיקר בשל סעיף אפוד זוהר הו-לא-שיקי) ובסך הכל יש שמועות שהשמש ערה גם כשאני לא, וזה סבבה. לשמש, כלומר.

אז השבוע שלי מתגלגל לו בסבבה יחסית כשהחלק היותר בולט בו הוא קירקועי לבית מחמת חיבה יתרה לילדיי, והרצון לא להשאיר אותם לבד- ולא שלהם דחופה נוכחותי, הערב למשל נאלצתי לציין מפורשות שאני נוכחת והייתי שמחה ליחס, אבל היה ממש דחוף משהו בוואצאפ אצל יונתן ויהלי הייתה עסוקה עם פאפי, ורק ריגשי היטה את הכף לטובתי. קירקועי הזה משליך כמובן על הכנסות מועדון הזאפה ושתיים או שלוש מסעדות מעולות במיוחד, וחוץ מהשחיה החמודה שלי שהופכת את ימי שלישי ליום ארווווווך כמו מסטיק (אבל אני שחיינית מחוננת! תדעו!), בסך הכל אני די בבית. מוזר למדי בשבילי, מאד שונה מאורח חיי הרגיל.

היום מצאתי את עצמי בחויה חוצגופית כמה פעמים, כמו נניח באיזה עיתון שקראתי בבוקר (גרזן במערכה ראשונה, זה מה שאנשים עושים בבוקר! קוראים עיתון!), בו נסקרו כמה מופעי קיץ שצפויים פה. חשבתי שאני מתה מבאסה, כי אני לא פה והם כן, אבל אז ביבי מינה את ליברמן לשר הביטחון והבנתי שמופעים כבר לא יהיו פה הקיץ, אבל לי יהיה להציע מקלט מהטילים, אז יש לי את זה וזה נחמד, כמו שאומרים אצלנו.

גם ישבתי היום בבוקר בפגישות השגרתיות של צוות הקמת התיכון הישובי פה, בייבי שלי כבר שנתיים פלוס. עמלתי עליו באהבה גדולה מתוך הנחה שבראשון לספטמבר בכורי יתחיל פה תיכון, ורציתי שיהיה לו התיכון הכי טוב שאפשר, וזה מה שעשינו. ועכשיו בכלל יקום התיכון הזה בראשון לספטמבר, בחוץ ייתלו הבלונים הכחולים כמו בכל שנה שהרחובות פה חגיגיים, בקול תרועה ייפתח פה הבייבי הזה, ואני לא פה לראות את זה קורה. מבאס שאין דברים כאלו, ואיזה תיכון כבר אוכל להקים בסינגפור?

אז חשבתם שפה הסתיים כל הטוב הזה של הביאוס בעניין תיכון? למה, חכו, יש עוד, כי בערב היה פה ערב מגמות לקראת התיכון, ואני, כמו כל חננה אמיתית וזו שקשה לה לשחרר את הבייבי, הייתי בערב הזה, לשמוע על מגמות המחול, הביוכימיה וביו-שקר כלשהו אחרים, שכל כך התאמצתי עליהן. לא היה ולו אחד מחבריי פה ליישוב שלא נקרע עליי, 'אההההה, ליתק'ה, את זוכרת שאת לא תקועה עם התחת הזה פה בראשון לספטמבר, את חוגגת לך כבר בסינגפור' על הטיותיו. אהההה, תמותו.
נראה לי שבראשון לספטמבר אני ממסכת כל אפשרות תקשורת עם העולם, מתכסה בפוך מתחת למזגן, ומתאדה עד שיעלמו כל התמונות בפייסבוק המתעדות כל דבר שעשוי להזכיר לי מה קורה פה כשאני לא. ככה זה מרגיש כשמתים?

ואפרופו דברים מתים, אחרי שיהלי גילתה איזו כתבה בעיתון על בית קברות לגלידות שלא עבדו טוב בסופרים במפעל של בן אנד ג'ריז (חפשו אצלה באינסטוש הקורע, צילמה והעלתה), כל מה שעשינו בארוחת הערב היה לדון בגלידות. שניה אחרי שנשלחו לצחצח שיניהם ופרשו למיטותיהם (שקר מוחלט, מיטתי הולאמה), התיישבתי פה בשקט, אני ודלי קטן וחינני של בן אנד ג'ריז, כשאני מייללת לנבי בשיא חוצפתי שאני לא מצליחה להוריד 2 ק"ג סוררים, ובאמת, בואו ננחש למה אני לא מצליחה. תעלומה.
מסקנה? בואו נהיה ספציפיים, אם אתם ליד המקרר הזה של הגלידות, אל תקנו את satisfy my bowl. בן אנד ג'ריז זה השטן.

הולכת לצעוד 9 ק"מ. מה לצעוד, רצה. לאחו.

חזרה לשגרת חד הוריות, הוא בסינגפור ואני בינתיים פה.
בינתיים, כי עוד שבוע וחצי אני עולה על המטוס לנסיעה מקדימה, לחיפוש בית. או, טוב ששאלתם, לא, כי אני בכלל לא בלחץ מזה.

עד לפני שלושה ימים בערך היה לי הרבה יותר סדר בראש, הרבה בזכות תאיר המדהימה שקרני שידכה לי- והיא שידכה לי את דרק, מתווך המחמד שלה.
תאיר עשתה את מה שככל הנראה הייתי צריכה- לקחה עליי חסות הסבירה, נימקה, עשתה סדר והסבירה בחוכמה איפה ומה חשוב. ידעה להגיד לי מה משמעותי יותר ומה לחפש, ובאופן כללי עשתה כל מה שעושה מבוגר אחראי- החליטה עליי, והצילה אותי מכל הבלבלה הזו.
העניין הוא שעד אותו רגע חיפשתי בית עם חדר אורחים, כי כן, קוראיי המתוקים, אתם חייבים להיות אורחים אצלי, כי בגופי פועם לו לב של דרוזית מחמד מארחת, והכנסת אורחים בסינגפור זה שווה לאללות, נסו ותהנו.

אלא שבאופן פרדוקסאלי, הרצון שלי להיטיב איתכם, חבריי האהובים, הביא לתוצאה חיננית בה אני מחפשת בית שפחות מתאים לנו (רמז: פחות מפנק פלאס רכיב הלוקיישן), ועל כן, בעידוד קבוצת החשיבה תוצרת שוהם (להן הלוינים והסגלים), הוחלט לשנות אסטרטגיה, לחפש בית מפנק וכיפי בלי חדר אורחים, ולהבהיר ליורשיי מה שהם הכי רוצים לשמוע- אם יש אורחים, נצמדים בלילה לאמא, בהולנדיה (האמור לעיל תופס בשלב זה רק על הקטנה, הקורא יונתן, תשכח מזה, אתה כבר ממותה).

וכך, המטרה שלי עוד שבוע וחצי, היא להיצמד באדיבות ג'ט לג מחריד לטיול מתווכים ברחבי האי, ותוך יומיים, מקסימום שלושה, למצוא את התחליף לבית פרטי עם 6 חדרים, גינה, מרפסת ושתי חתולות, בדמות קונדומיניום (בחיי, זה לא שהתחלתי להגיד מילים גסות פה, אני עדיין ליידי) סבבה לחלוטין, דירה בגורד שחקים עם מה שאצלנו קוראים 4 חדרים, וחדר עוזרת, שזה סיפור כשלעצמו, כי בכל דירה סינגפוריסטית יש את הדבר הזה שמחובר למטבח, ובו גרה נני חמודה, שאני עוד חוככת בדעתי אם משנתי הפמיניסטית שורפת החזיות תאפשר לי לחיות עם זה בשלום (תופתעו, כרגע זה עם נטייה חזקה מאד לזה שאני לא רוצה לחיות עם זה בשלום), מה שעשוי לייצר לי עוד חדר עבודה מקסים, או אולי חדר… אירוח! טינג! 

ובינתיים, בעודי שוחה בעשרות לינקים למגדלי דירות מטורפים יפיפיים עם בריכות-ספא-פינת ברביקיו-חדר כושר, החיים ממשיכים פה.
יונתן סופר את קיצו של בר אילן לאחור, יהלי תוהה מה יקרה כשלא אהיה כאן שבועיים (רמז: אין מי שיאסוף את רעמת הנוצות שלה כל בוקר, צרה צרורה), אני וליל אוספות נון-צדיקים לטיול הלונדון שלנו כשאני חוזרת מסינגפור לפגוש אותה בממלכה, ואני בטרפת עבודה מופרעת כדי להספיק לסיים הכל תוך שבוע קצר יחסית.

והנה, השבוע השרבי הזה שאני נמסה בו (ממש בשורות טובות למי שהולכת לחיות בכל הטוב הזה פלאס 100% לחות) התחיל ביומולדת של מי שאני מאאאאאד אוהבת (מאאאאאזאאאאל טוב! לב לב לב, את האיחולים כבר מסרתי באופן פרטי, אבל לא מזיק להגיד גם פה), מלא מלא מלא פגישות חשובות, שחיה (ייאייי!), ואולי גם מחלקות המופלטות, השממיות והבלונדיניות ישתלבו לי בלו"ז (הקוראת סטפני, באמאשלך, תחדלי כבר עם הקטע הזה שיש לך חיים, רועיקי ואני גלמודים, רחמי עלינו), והסעות משל אני נהג בגט טקסי.

אז מישהו מוכר אויר בשקל אחד? חייבת. תארזו לי שניים.

דבר אחד די וודאי לאחר היממה האחרונה, להלן- יום העצמאות. אני צריכה מנוף. אל אלוהים, כמה אכלתי ב- 24 שעות, כמו מדינה קטנה באפריקה.

את אירועי יום העצמאות ה- 68 של מדינת ישראל ביליתי באגירת זכרונות אינטנסיבית, החל בצפיה כפייתית משהו בטקס הדלקת המשואות (רונה רמון, את אלילה), שוב התסתס"חים המופרכים ביקום, ועד לרגעים בהם מצאתי עצמי מייללת בלב עם כל זיקוק (או כמו שגיל קורא לזה "תראי את כל הארנונה הזו מתפוצצת בשמיים"), צופה כרגיל בבתי המתוקה כמו דבש שמפזזת על הבמה בכישרון אינסופי, הכל תוך מחאותיה הנמרצות לעברי, שכן בעוונותיי העזתי להתעצבן מזה שדקה לפני שהייתה צריכה לצאת מהבית להופעה גילתה שאבדו נעליי הבלט. בפעם הזיליארד.
לאחר מסכת איחזור ושיחזור נמצאה האבדה, אולם בתי נותרה בזעפה על האובדן ועל אימה חסרת הסבלנות לעיפופה התמידי, ולקח לה רק 2 דליי פופקורן ופיצה כדי להיזכר שבסך הכל אני אמא לא רעה בכלל.

בכורי, כפרות עליו, כבר מזמן התאדה מאיתנו באירועים האלו, והוא ממשיך בבילוייו עם החבורה המטריפה שלו שאני מתה עליהם קשות ורוצה את כווווולם איתי במזוודה לסינגפור. אחת לכמה זמן הפציע מולנו בדרישה לתיקצוב, ומשתוקצב- התאדה שוב, וחוזר חלילה, ואורי זרח למרחוק עבורו רק כשגילה שאני מחזיקה בתיק מטען נייד. באותו רגע לא היה קץ לאושרו.

גיל נצלב בכיכר העיר על נטישתנו את הישוב, מה שבעיניי מהווה צדק פואטי, ואין מה לומר- עמד בגבורה על קיתונות הרותחין שחטף, שלכולם אגב, השיב ב"את/ה צודק/ת".
אין מה לעשות, העובדה שאנחנו עוזבים את כל הטוב הזה לשלוש שנים מחרבת את נפשי. הרעיון הזה שאני כל כך מאושרת בחיי (חחחחחחיק טפו) הופך את העזיבה לדבר כל כך מורכב, מצב שגורם לי ליילל מכל זב חוטם שפיזז על הבמה ומכל תפוח אדמה ממותק על מקל. בשלב זה, אגב, אני מכונה בחלק מחוגיי החברתיים בשם החדש- "האוגרת", על שום העובדה שזה פרקטיקלי מה שאני עושה בינתיים- אוגרת כל פיסת זכרון וצורבת אותה הכי חזק שאני יכולה על לוח ליבי.

על הדייט המהמם (שנוהל אגב החזקת כדי פופקורן בין ספריי שלג אחד לפטיש פלסטיק) עם שירי ואורן, שכנינו המיתולוגים מהבית הקודם, עוד ייכתב בהרחבה באחד מן הימים, וזאת בעיקר לנוכח העובדה שאני חייבת לספר פה את הסיפור המצחיק ביקום שקשור אלינו, אבל אנחנו עמלים על ניסיונות לטייח מידע שיסגיר את הנפשות הפועלות, אז בינתיים אנחנו בעיקר עסוקים בתכנון הסוואת המידע, עניין שאין להקל בו ראש. סטיי טיונד, רק ארמוז שמעורב בסיפור איש מת ושמיכי בת 20 שנה שהפכה לתכריכים.

הבוקר השכמנו (שקר מוחלט, גססנו על ההולנדיה) ליום עצמאות חגיגי, תוך כדי הסנפת מנגלים מכל עברינו.
למזלנו, בורכנו בדייט צהריים מהמם אצל חברים אהובים בישוב, להמבורגרים הכי טעימים שאכלתי ביי-פאר, שיחה קולחת ומרתקת שנמשכה שעות, תוך כדי אכילת האבטיח הטעים הראשון של העונה, מה שגרם לי לתהות האם יש אבטיחים בסינגפור, כי אם לסכם את הדבר היחיד שאני מחבבת בקיץ, זה תמיד יהיה אבטיח. חייבת לברר.

את הערב הקורע מצחוק כבר העברנו באירוח מושלם אצל ליאתי (שוב אבטיח טעים למות, ייאיי!), יחד עם נבי אהובתי ופיליפ (שם בדוי), אהובי משכבר שאני מנועה מלהזכיר מיהו, אבל רק רומזת שהוא כוכב חלק מהפרקים הקודמים, ויככב גם בפרקים הבאים אם ימשיך להרגיז אותי.
פעם אצרף תיעוד של עמוד וואצאפ של פיליפ ושלי, כדי שאפשר יהיה להעביר את אוסף הקללות הנמרצות שאנחנו נוהגים להעיף אחד על השניה, שכל מטרתן היא להגיד שבסך הכל אנחנו די מחבבים זה את זו (הוא מחבב אותי יותר, פיליפ, תודה בזה כבר ונסיים עם זה).
אגב, האמת היא שאני אמורה עכשיו ללכת לישון (אוטוטו אחת בבוקר) כי בבוקר שישי שמפציע אוטוטו יש את נוהל פיליפ הקבוע, שבו אני צריכה לגרד את עצמי מההולנדיה עד שמונה (וחצי!) לקפה של בוקר אצל יוסי במרכז המסחרי (הענק בישוב, כלומר נוט), שכן כל דקת איחור לקפה הזה, מזכה אותי בשיחות טלפון זועמות מלאות בגידופים וסירובים לשמור לי חניה, אבל בסוף מחכה לי קפה מושלם ושוב אינסוף צחוק מהבטן, אז נניח שאני סולחת לו, רק נניח.

כשאלמד יומחד לצרף לפה תמונות, אוכל גם לצרף ראיות לכל הטוב הזה שאני מספרת פה עליו, אבל תצטרכו להאמין לי בינתיים-
כשישראל תהיה בת 69, 70 ו- 71, רוב הסיכויים שאמרר בבכי על אובדן הרגעים האלו, היומייים כמעט פה לכולם, של יום עצמאות שמח, הופעות של יהלי על הבמה, ארוחות צהריים מופלאות של המבורגרים נהדרים, ארוחות כיפיות על המרפסת וקפה של בוקר שישי אצל יוס עם פיליפ. הכי יומיומי, הכי שלי.
מי יתנני שמחות קטנות כאלו גם בסינגפור.

 

אתמול עוד ישבתי פה במטבח עם מיכ וג'ולס, צוחקות עד לב השמיים, כשהחלטנו באופן בהיר וברור להמיר את המסעדה הקבועה המהממת שלנו (שון, זה אתה, ממוש) בבית שלי.

ידעתי שזו תהיה ארוחה מעולה אחרי שסימסתי להן שאלת-תם אם הן בעניין קישוט הקנלוני והקישים בסלט ירקות, שתיהן תהו על נחיצות האביזר, וכל אחת מהן עוד הפציעה עם שק מלא באוצרות של פחמימות ריקות מתוכן אך מלאות באהבה, תוצרת רולדין והבליקר, וכל מי שהפריע לי לסיים את ההליכה של אחרי- על מצפונו. רק אומרת.

אם לא ידעתם עד עתה- בנות ופחמימות ריקות זה מתכון ברור לאושר צרוף- בעיקר בנות שאוכלות פחמימות אוורי-וואנס-אין-א-ווייל ולא מתענות מזה, כאלו שיודעות שעם הפחמימות האלו מגיע האושר הכיפי הזה שהיה פה אתמול.
אין דרך אחרת להסביר את זה- סלט קינואה לא מנחם, לא חומל.
קיש גבינות צאן כן.

והיום, היום הכי קשה בשנה מדשדש פה, לאט לאט הפיד הפייסבוקי משנה פנים, פתאום עולים וצפים סיפורים אישיים, ההומור מפנה מקומו לתוכן, המוזיקה ברדיו משתנה, ועכשיו זה בדיוק הזמן שבו חווה אלברשטיין סוגרת את קופת התמלוגים השנתית עם "החיטה צומחת שוב", שאני, חרף אוטוטו 41 שנותיי, טרם הצלחתי למצוא את הדרך לא ליילל מעמקי נפשי כשאני נזכרת איך השיר הזה עיטר את פס הקול של אסון המסוקים שעיצב את דמותי פעם, בטיפול בהלם בזמן אמת, בתור קצינה, ותמיד סביב הקול הזה שלה תלך התמונה של ירמי היפה הזה שכל כך אהבתי כשעוד היה חי, שהלך עם המסוקים האלו ועם עוד 72 יפים לא פחות.

כל שנה, הישוב שלי מפליא ברגישותו בטקסים יפיפיים. לפני שנתיים לדעתי (אולי 3?), ממש בשבוע של יום הזיכרון, נפל אחד מבני הישוב, הטייס נועם רון ז"ל. בטקס של אותה שנה הייתי עם הילדים, גיל היה עדיין בצבא, אבל באופן מפתיע היה בשליחות בסינגפור. עד היום הטקס הזה בעיניי הוא חלק מאבני הזהות הישוביים פה, נהרות של דמעות נשפכו באותו ערב לכולנו.

אז היום ומחר אני מתאמנת על צבירת זכרונות מהטקס הזה ומטקס יום העצמאות שיהלי מופיעה בו, לאסוף כל מילימטר של זהות שתחזיק לפחות 3 שנים, שתזכיר לי את הצליל הזה של הרעש של הצפירה למול השקט סביבה, ואחר כך את ההמולה המהממת הזו אצלנו עם הזיקוקים ועם הקטנה היפיפיה הזו שלי שרוקדת על הבמה בכשרון מדהים, המולה כזו שלא תהיה לי בשנה הבאה, אבל תהיה המולה אחרת.

והנה, תוך כדי מחשבות על זכרונות, על הקשר בין פחמימות ריקות לבין חמלה, שואלת חברה אהובה ומופלאה איך לנחם חברה עצובה.
ואז ענתשי, אהובתי, מיס מינכן והתפוצות, היפה הזו שמתמחה לאחרונה באיסוף זכרונות, עונה לה להכין פירה, כי "תפוחי אדמה בכלל גדלים על דמעות".

וטאח, בשניה הבנתי את כל הקונספט הזה מהילדות הזו עם סבתא שלי שבשבילה הקרטופלע'ך היו פאר האהבה, אלו שהתעדכנו והתחכמו עם השנים והפכו לגראטאן, ואת כל המשוואה של אוכל שווה אהבה שווה חמלה, ופתאום נהיה לי שלם בלב. גם אבא שלי אומר שבאוכל שלי יש אהבה כמו של סבתוש, והוא כל כך צודק.

ופתאום, המילים של ענתשי איפשרו באופן לא ברור להכל ליפול למקום ההגיוני שלו, והחמלה של אחת הייתה אתמול הצחוק הענק של חברות, וגם בחיים החדשים שיגיעו אמצא את הדרך לזהות הזו שמתערבבת לי בימים האלו.

וליום המיוחד הזה שמתחיל ממש עכשיו, קחו את המילים המיוחדות של מאיר שליו, מהספר "עשו", המילים הכי מדוייקות שמספרות את כל הסיפור של השכול בזהות הישראלית. קחו אויר:

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה מישהו שלמד איתו בכיתה אחת? ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה"?

הולכת להוריד לי לפלייליסט את החיטה צומחת שוב. שלא אשכח. עוד שקל לתמלוגים, חווה.

טרם החלטתי בבוקר שבת שקטה זו, אם אני צריכה לכתוב על שחרור או על ויתור, ואז הגיע הטור הזה של שלי גרוס בבלוג המושלם שלה, "המלבישה", שכתבה על מארי קונדו, הוואקו היפנית שמלמדת איך לשחרר ולוותר על חפצים ודברים בחיים ("סוד הקסם היפני", קשה לי להאמין שארכוש, ואם כן, זה יהיה כי שתיתי יותר מדי אלכוהול של בחורות כנראה, אחרת- פחות סביר שיקרה).
שלי גרוס, למי שטרם הכיר (רוצו לעשות לה לייק) היא עיתונאית אופנה מהמשובחות שהמציאו (שידוך אהוב במיוחד, תודות לקרני אוחיון שלי, רכש משובח ביותר משנת 1985), ואפילו כתבה ספר מתוק כמו צוף, שבלעתי בטיסה חזור מלונדון (וכן, הוא מומלץ לאללות).
הקסם הפרטי שלה בעיניי, זה שמעבר לזה שהיא מופת למינימאליזם ולמילה הכתובה באינטיליגנציה והומור עצמי (הכל מרשימת התכונות הנערצות עליי ביקום, כידוע), שלי לא חוסכת את ההומור ואת העובדה שהיא לא אוכלת את כל הפאתוס סביב התעשיה הזו, וכשרואים אותה, פיזית, מבינים כמה היא ניצחה את השיטה. הכל בה מדויק, אנד יט, בול במידה הנכונה.

וככה, בלי לשים לב, במשך השנים אני קוראת אותה, כמעט תמיד בנשימה אחת עם ירדן (שהיא ירדנה, אהובת נפשי, לובסטר המחמד שלי, כפרות עליה), ושלי, חרף שאינה יודעת, נקראית אצלנו "הסמויה" על שום העובדה שכמעט במאה אחוז מהזמן, מתעופף לנו למייל טור שארבע דקות קודם דנו עליו בוורסיה זו או אחרת.

וגם הפעם הזו לא הייתה שונה בהרבה, כי מהבוקר אני מלאת מחשבות על שחרור דברים ועל ויתורים (אל תשאלו אפילו למה) ומאותו רגע קורים דברים שמאלצים אותי לחשוב, כמו המילים המדהימות ("הפרד ומחול") ששחררה בעמוד המהמם שלה איילת שוורץ, חברתי הלוחמת האמיצה (גגלו "המהפך של מיה", הצטרפו למאבק שלנו לתת למיה של איילת את ההזדמנות לחיים טובים יותר), וכמו הטור של שלי.

בשני המקרים, גם אצל איילת וגם אצל שלי, היה ברור לי לחלוטין שיש כנראה מתודה להכל, איפה שהוא ביקום יש מישהו שפיצח את השיטה לשחרר דברים בלי להתייסר, איפה שהוא מישהו הבין איך משאירים מאחור זכרונות ורגשות בלי לחשוב שזה נורא ואיום.
אני, שכבר אמרתי בעבר שאני נקשרת להכל, כולל למילחיות (בעיקר כשהן בצורת ינשוף חייכן, רק אומרת), באמת בן אדם של צריבת זכרונות מהכל. התקופה הזו בחיי היא ממש טלטלה רגשית אחת גדולה, בה אני נדרשת לעשות תהליך של ויתור ושחרור של כל כך הרבה דברים.

אם זה בעניין לוגיסטיקת-רילו-סינגפורית, המחשבה על כל כך הרבה חפצים שישארו פה ולא ייסעו איתנו לשם במכולה, מעבירה אותי פרקטיקלי על דעתי. אני מאלו שכל פעם יוסיפו עוד חפץ לבית, תמיד משהו יוסיף פה עוד השראה ועוד מחשבה, וזה ממישהי שעיצבה לפני 6 שנים בית כפרי בהיר לחלוטין, שיתן מקום לכל חפץ שבו. מאז שגיל חתם על המשרה הזו, הדבר הראשון שקרה, זה שמצאתי את עצמי בגמילה מבחירת דברים נוספים לבית. לא רוכשת יותר כלום, כלום כלום כלום, ולא יעזור איזה ינשוף תכלת אמצא. המחשבה שלא אוכל לקחת אותו איתי משגעת אותי, אבל אל תרחמו עליי, במקום חפצים לבית אני מקימה מחדש את מלתחת הקיץ-100-אחוזי-לחות שמצפה לי.

אני חורשת את אתרי התיווך בסינגפור אחר דירות, ואני רואה שם עיצוב שיטתי שחוזר על עצמו- אורבני, הייטקי, הרבה שיש שחור, כל מיני דברים שגורמים לי לחלחלה. לא מבינה איך אכנס לבית עם צבע שחור (אין סכנה שזה יקרה, אני שרוטת פאנג שוואי, אבל מצד שני גם הם, מה שגורם לי לתהות מי מאיתנו לא קרא נכון את הספר). גם פה, אצטרך לוותר על האוטומט שלי כנראה ולמצוא האוו טו מייק איט האפן.

ואם להרחיב את ענייני הויתור והשחרור, כנראה שאצטרך לעשות עבודה עצומה עליי ועל מי שאני, וקל לא יהיה לי פה.

אז כדי לפנק אתכם, אצטט לכם את הסיפא של הטור של שלי, שאחרי שמספרת על כל העצות (עצות, לא הוראות 😉 ) של הוואקו היפנית שמלמדת על ויתור ושחרור מחפצים, מכניסה הכל לפרופורציה:
"יש לי משהו להגיד לכן על מארי קונדו. אני אגיד את זה עם מינימום שיפוטיות ואתן תקחו את זה לאן שתרצו. למעשה אסתפק בציטוט מעמוד 154: 'אין סיבה להניח סבונים ובקבוקי שמפו במקום גלוי כשאנחנו לא משתמשים בהם, והחשיפה היתרה לחום וללחות, בזמן שהם לא נמצאים בשימוש, משפיעה ללא ספק על איכותם. משום כך אני מקפידה בעקרון להרחיק דברים מהאמבטיה או המקלחת'.
תשאלי את עצמך: האם אני מעוניינת לקבל עצות ממישהי שלא מסוגלת לשאת את המחשבה שהשמפו מבלה את ימיו בחוסר יעילות על שפת האמבטיה, מישהי שמעדיפה לנגב את בקבוק השמפו בתום השימוש, לייבש אותו היטב ולשנע אותו לחדר אחר?"

אז למרות שאני מחזיקה את השמפו-מרכך-איפור-קרמים-ושות' שלי באמבטיה (תאכלי ת'לב, מארי, זה מה יש), יש לי רק לצטט שוב את איילת, השמש החכמה שלי:
"הפרד ומחול
מחול על מה שהיית יכול
הנח להשוואה, ראה את ערכך.
עטוף ברכות את ליבך כמו אתרוג שמור בסוכה, שישאר תמים וכשר,
מושלם בחיספוס לא אחיד, מיוחד ויחיד, שטעם לו וריח.
הפרד בעדינות את לובן מחשבתך
מצהוב הקנאה
אסוף פתיתים מתוקים של זכרונות, לקצף יציב של תודעה חיובית,
ערבב ואהוב,
על פי מתכון נשמתך,
בחום התבוננות של 180 מעלות,
המתן,
הנה ניחוח נפלא כבר חובק את חושייך,
ממלא ראותייך,
פתח הדלת, הגש את חלומך,
לעצמך"

  

כשפתחתי את הבלוג הזה כל מה שהיה לי בראש זה מקור לוונטילציה.
כשהתחלנו עם מבצע סינגפור אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לתור ברשת אחר בלוג, אחרי יומן אישי של מישהי שהייתה בסיפור הזה, עם ילדים בגיל של הילדים שלי, עם חיים, קריירה, חברים, משפחה, שעשתה תהליך דומה.
כשמגגלים "סינגפור" או "רילוקיישן" (או "רילוקיישן לסינגפור", פחחחח, התחכמתי 😉 ) מוצאים אינסוף מדריכי תיירים, שלרוב מגיעים תמיד לסוגיית איפה לאכול שם-
האם בפוד-קורט אינדורס או פוד-קורט אאוטדורס (הבדל דקיק של 100% לחות או מזגן, פרט שולי).
אומנם אני לגמרי בעניין אוכל, אבל לא את זה חיפשתי.

כל מה שרציתי זה מקום שיהיה לי לאוורר, את המתחים, ההכנות, הדילמות, האושר, מקום שיהיה לי רפרנס איך הייתי ומה חשבתי, ואחרי כל ענייני הלמצוא לו שם (ייאאיי, מיכ!) ולקנות לפטופ (בצבע שמפניה), כידוע לכם, כן, התחלתי עם ענייני הבלוג, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

הקסם הוא מה קרה מאז.
מהצד שלי זה די ברור- אני כותבת את עצמי לדעת, אני מאווררת, אני לפעמים מופתעת לגלות את המחשבות שלי סדורות פה.
תוצר לוואי נוסף הוא היכולת לאיים על יקיריי, שאם מישהו לא יהיה חמוד אליי, אני אכתוב עליו בבלוג. סו פאר זה מתגלה כאחלה איום, ככה שאם למישהי חסרה איזו סנקציה איכותית בבית, קבלו המלצה- פיתחו בלוג. עובד 100% מהזמן.

מהצד השני אני מקבלת תגובות מאנשים נפלאים על מה עושה להם הקריאה פה (זוהי קריאה אחרונה לקורא שלי מאיי סיישל- דבר איתי! ספר לי מה אתה חושב!).
אנשים שמצאו את עצמם כאן ידעו מה ערכם עבורי, השבוע אחד מכוכבי הפרקים הקודמים כתב לי שקרא הכל, וזה מדהים. כוכב אחר, שאינו ידוע כמרחיב במילים, כתב לי "ריגשת" (ואחר כך כתב שהוא לא סובל אותי, אבל העיקר שהוא לא סובל, זבל, זה אתה -לב-).
ליל עשתה לי זיליארד לבבות בוואצאפ ואימוג'י בוכה, ייללתי מהתרגשות, גליה ממשיכה להגיב פה וזה אחד הדברים שאני מטורפת עליהם (זה לא מספיק לה שהיא גומרת אותי פה, היא ממקבלת את זה גם בוואצוש), ורותי גילתה את עצמה בדיליי של יום והתרגשה.

ובאמת שזו הזדמנות שלי לאוורר על כמה האנשים האלו מסביבי עושים לי את כל הרילו הזה לקשה מנשוא, למשהו קשה כל כך, כי פרקטיקלי האנשים האלו הם המשפחה שלי, זו מבחירה, אלו שכל דבר ביקום אעשה עבורם.

ואז באה לינג.
היא לא באמת לינג, היא לינור, אבל אתם כבר הבנתם שאני חזקה בשמות חיבה. אז היא לינג, או מוצי. אלו השמות שלה מאז ומעולם בין שתינו, כשאני מחפשת את השם שלה בטלפון לסמס נניח, אני צריכה להיזכר האם היא שמורה כ"לינג" או שמא שיניתי כבר ל"מוצי", כי בסוף זה מה שאני מחפשת (ותמיד טועה). אני, אגב, בהתאם לסידור הזה, נקראת פוצי.
לינג, מעבר לעובדה שהיא מגה בייב שטרם המציאו, היא מעצבת גרפית, כזו עם כל הגישעפט, סטודיו, לקוחות שמעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה, מעוף, מחשב מק מהמם כזה. הכי מוכשרת שהמציאו.
וכך, העובדה שהחברה הזו שלי היא מעצבת גרפית, הפכה את הבלוג שלי לאמיתי.

לפני כך וכך ימים נפגשנו לאיזה עניין, אבל מה זה חשוב מה העניין, כי אנחנו רק מחפשות תירוצים לדייטים. הדייט האחרון היה החג השני שחגגנו (מחלקת צבירת זכרונות שלום, כיצד אוכל לעזור לך?). ואז היא סיפרה שגיל והיא רקחו איזה עניין. בשקט.
פתחה מחשב. הניחה למול עיניי את הבאנר המטריף החדש הזה שמונח בראש הבלוג שלי, בו אני קריקטורה בלונדינית וחייכנית (ורזה! רזה רזה!). 
אחרי שניים וחצי שינויים (לדעתי היא עוד מנסה לשלב את הצללית של המרינה ביי סנדס מאחוריי), קיבלתי אסמס לפתוח את הבלוג, כדי לפגוש את הדבר היפה הזה מתנוסס למעלה, מתנה מאהובתי, שבעיניים המדהימות שלה ידעה בדיוק מה הייתי חולמת שיתנוסס פה מולכם.
ןמכיון שאני לא לוקחת כלום ברצינות תהומית ואין דבר שאני יותר מעריצה בעולם מאשר הומור עצמי, אני בקריקטורה (יפה, חטובה ועם רעמת נוצות בלונדינית) זה הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לבקש, ממש אחרי הבקשה שלי לזכות בכל הטוב הזה שמורעף עליי.

ואם יומחד מישהי שעומדת לעשות רילו תחפש בלוג של מישהי כמונו, עם ילדים גדולים, קריירה, חיים, אושר, ותמצא את הבלוג הזה שלי עם המתנה הכי מהממת בעולם שקיבלתי מלינג שתתנוסס פה לנצח, קבלי עצתי- אל תחסכי במילים.
ספרי, שתפי, תחלקי, אל תקמצי באמת הפרטית שלך, אל תחששי לאוורר את שעל ליבך, תזכרי שאמרתי שזה גם אחלה איום על סובבייך, אבל בעיקר, בעיקר זה מקור לאושר גדול.

תודה, מוצ, עשית אותי כל כך מאושרת. לאב יוש -לב-

שלושה ימים לתוך שגרתנו המבורכת והחדשה,
גיל כבר שם, בסינגפור, מתייחד עם 100% לחות, מאושר באופן שהכי מגיע לו להיות מאושר, שמח על בחירותיו, על האנשים לצידו, על הדרך, על האתגרים.
אפשר למצוא אותו ער בפריסה של רוב שעות היום מחמת ג'ט לג מופרע שעוד מטריף את מוחו, ואני מהמרת שכשישוב בשבוע הבא, זה יהיה דקה ורבע אחרי שיסתדר לו שם הג'ט לג, ויתחיל מחדש בארץ, וחוזר חלילה אחרי שבוע.
הדבר החכם היחיד שנראה לי שצריך להיות ברשימת האיסורים של גיל בתקופה הזו, הוא האיסור על ניסיון לנהוג על הרכב שלו שם, שכן למי שלא מודע- ההגה מונח בסינגפור בצד השני, וכך גם באורח פלאי הכבישים וחוקי התנועה. מכיון שכרגע גם הערנות של גיל בצד השני, זה נראה לי כמו איסור ראוי ביותר.

יורשיי המהממים חזרו גם הם לשגרת לימודים (יייאאאאאיייי! שומעים שאני שמחה, ככה במרומז?).
הוא כבר אחרי 3 מבחנים, הילד המדהים הזה, הוא אחרי 3 דקות שגרה כבר שוכח שהיה בחופש,
היא כבר אחרי זיליארד חוגים- בלט קלאסי- בלט מודרני- צופים- חזרות למופע בלט ליום העצמאות בישוב,
אני כבר עמוק בתוך סידורי ההסעות והפולים עם חברותיי טובות הלב והמתחשבות באופן מדהים, הספקתי כל מה שהייתי צריכה, כולל סופר- דואר- האופטיקאי והמשקפיים החדשים (שנראים כמו הישנים, אבל היי, לא הבטחתי מעוף, הבטחתי רק שאדאג לראות).

את היום הזה ביליתי בלוגיסטיקת בריאות עם קטנתי, מה שמחייב היערכות טרנס אטלנטית לקראת המעבר.
אין בכלל מילים להסביר כמה כל דבר כזה מחייב כל כך הרבה אספקטים ומשמעויות, התייעצויות, תרגומים, בדיקות. גם יונתן עם גשר על השיניים, באמצע טיפול, מה שאומר שאת כילייתי הימנית אני ככל הנראה אתרום לאורטודונט סינגפורי נחמד בשם צ'אנג.
המורכבות של המשך מעקב רפואי מכאן לשם מכניסה לי לראש המון מתחים, חייבת לייצר איזו המשכיות ואין לי שום שליטה על מערך הרפואה שם (טוב, מתנחמת שאני לא נוסעת נניח לאנגולה, זו מדינה עם מערך רפואי מהמשובחים, ועדיין).

כך או כך, אני מפחדת לעלות למיטה למעלה, ולו מהחשש שאחרי 4 דקות אקרוס על ההולנדיה מחמת גסיסה, שכן היום שלי כלל נסיעות הזויות, שהסתיימו בקול תרועה עם 7465536 בריכות בקאנטרי רמה"ש עד השעה 21:00 בערב, ועדיין לא סידרתי את הקומה למעלה מביקור המנקות המהממות שלי היום, והייתי עושה את זה כבר מזמן אם לא הייתי שוקעת פה בדיונים ערים עם חתולת האשפתות שלי, דיונים מילוליים לגמרי בהם בעיקר אני מנסה לדון עימה על העובדה שלא חייבים להציק לשמש, החברה שלה, שלפני שעה כמעט הרגה אותה (בצדק!), ואולי כדאי שתנסה להציק קצת יותר לאורחות תועות מהז'אנר שלה שמסתננות לפה כל 5 דקות לאכול מצלחתה. כשהן נכנסות פתאום לא דחוף לה לקום.
עדכון לוהט מהרגע- יורשתי ציינה לי בצעקה מלמעלה, שהבטחתי לה שכשאבא יסע היא תישן איתי. עברו 4 דקות, אפילו לא עניתי, היא כבר חורפת עמוק בצד המיטה שלי, למרות שההגיון אמר שראוי היה שתתמקם בצד שלו, לא? גררררררר.

בטרם סיום, יש לי מסר אחד חשוב להעביר לקורא גיל.
הבית מסודר. כל הזמן.
הכיור ריק, הסלון מסודר, הילדים אכולים ושתויים, הכביסה מפוזרת בארונות, אין גרביים על הרצפה. נס רפואי. לא שאני רומזת, אבל זה ככה מיום שבת בסביבות הצהריים.