באחד האמשים קלטתי שאני והטלפון הנייד שאני כל כך אוהבת, זה שנרכש בול אחרי שבועיים שהגענו לפה ולא היה לנו שמץ של מושג וואט דה פאקוש לעשות פה עם הקודם שהתאבד עצמונית יחד איתי ודכאון הרילו, אותו טלפון חתיך שעושה את הסלפיז הכי שווים ביקום (אני לא באת כזו יפה, כן? זה האל ג'י) שידר אותות מצוקה, רמיזות שהוא מזדקן לא בחן. מצאתי את עצמי מנשימה אותו פעמיים ביום עת הקריס את עצמו את תהומות הנשיה הסלולארית.
לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לשקול צעדיי ולהפנים שבשלה העת לרכוש סלולארי סינגפורי מספר 2.

אג'נדה שלמה פיתחתי על הנושא- טלפון סלולרי לא חייב לעלות הון עתק, אין לזה צידוק, מה יכול להיות רע בנייד חתיך עם מסך ענק בפקקטע 300 דולר? ליל שהייתה אצלי בביקור (כן!) הסתכלה עליי במבט נוקב ואמרה 'לית, המכשיר הזה מהמם, אבל יו שולד נואו- מצלמה אשפה'. נובמת, נהמתי לעברה, כמה מצלמה אשפה יכולה להיות כבר במכשיר טלפון שמייצר קונצרן סיני של סוסים טרויאנים? כמה גרוע יכול לצאת כבר סלפי בשנת 2018 עם התחרות הזו בין מכשירים ניידים?

ובכן, התשובה מצערת.
לדעתי יש לי תמונות מכיתה ט' במצלמת פוקט עם תמונות איכותיות מאלו שיצאו במכשיר החתיך והזול להחריד שחשבתי שניצחתי איתו את המערכה.
שבוע שאכלתי לכולם מסביבי את הראש, שבוע שבו גיליתי שגמילה מסלפי איכותי קשה כמו גמילה משוקולד תות- קשה ואכזרית.

כמו פאפי חזרתי לסטיב המוכר הסיני החביב עלינו (שאלמלא טבעת הנישואין שעל ידו הייתי מהמרת שהוא כמובן בן 14), סטיב הבין מיד את הבעיה וחמל עליי. אחר כבוד נשלחתי להכריע על גורל המכשיר החדש שירכש, עד שביססתי את מעמדי החדש, להלן "סלקום שלום, מדברת ליתי, על איזה טלפון תרצה שאפרט?"

אני מומחית כרגע לכל כך הרבה מידע לא רלוונטי שקשור לטלפונים סלולרים, שזה פשוט לא יאמן.
כל כך הייתי נבוכה לשאול את השאלות ש*לא* שאלתי, כמו נניח "זה מגיע בצבע זהב?", "איך הסלפי?", עד שמצאתי את עצמי נגררת לשעה של הסברים על כמות פיקסלים, שטח זיכרון, מצלמה קדמית ומצלמה אחורית ומה הופך מסך לאיכותי, מידע הו כה לא מעניין מבחינתי.
ולא, לא היה בצבע זהב, אבל הסלפיז? טו דיי פור, סו מאץ' ווין.

אחרי שנפרדתי מכיליה בריאה, נטרפה לי אג'נדה שלמה על עלות למכשיר נייד איכותי, הגעתי הביתה ובאמתחתי המכשיר הכי חתיך שפגשתי ממזמן, פלאס התחביב החדש שלי: אוטוסוגסטיה, באמצעות ריוויוז אינסופיים עליו ברשת, כדי לשכנע את עצמי שלא נפרדתי מהכיליה הבריאה שלי לשווא.

מסקנה:
סלפיז זה עסק יקר מפז, אל תזלזלו בהם לעולם, פלאס אין מה לעשות, למדתי שוב בפעם האלף-
אל תתפשרי על מה שמשמעותי לך, זה פקקטע טלפון, אבל הוא מייצג אמירה הרבה יותר רחבה כלפי עצמי שאני לומדת שוב ושוב על חשיבותה בחיי הבוגרים.

וכן, כבר רמזתי למעלה שליל, הלית השניה והמוצלחת מבין שתינו, הייתה אצלי שבוע שהתברר כמהירות האור.
כמעט שכחתי כמה קל איתה, כמעט שכחתי שאני יכולה להיות במחיצתה שעות על שעות, כמעט שכחתי איך נראים המבטים הקבועים הראשונים של כל מי שפוגש אותנו ביחד "אי-מא, אתן אחיות?!", "תאומות?!" (כן, נולדנו בול באותו זמן בפער של כמה שנים, היא התאומה הגבוהה), כמעט שכחתי איך אפשר לשבת עד 4 בבוקר להפוך את החסר בשיחות הקולחות של כמעט שנתיים, ליל ואני ישבנו שעות להדביק את השברים, את המרחק ואת הזמן, שעות של שיחות ארוכות וטובות, הרבה הבנה והרבה מחשבה, הרבה אבנים שאספתי לעצמי לאורך הדרך ויסמנו לי את הדרך למסלול הנכון לוודא שהמרחק לא ימשיך להיות פקטור שלא אצליח להתמודד איתו עוד.

כמעט שכחתי שאפשר להדביק חתיכות שבורות ולייצר פסיפס יפה מהשלם.

ליל עזבה והותירה לי שבוע לחכות לביקור השני של לובסטר חיי, ירדן, שמרגע הנחיתה מזכירה לי למה לובסטריות זה לנצח, כמה חברות בוגרת בין נשים היא הישג עצום במיוחד. משפט נהדר שאני שומעת לא מעט השבוע מדבר בעיקר על איך שאני מבורכת בחברות כאלו, וכן, המשפט הזה כל כך מדויק- כמויות הצחוק, ההומור השחור והמילים השקטות שנלחשות רק בינינו מופלאות כל כך בעיניי, ומזכירות לי, שכמו הטלפון הנייד ההוא,
אין פשרות- כשזה טוב, זה פשוט מעולה.

לפני כמעט שנתיים עזבתי לחצי הכדור השני.
מאחורי נשארו חברויות מופלאות שאין שניות להן, הזמן עשה בחלק מהן שמות, אין שום דרך להפוך את זה או לקרוא לזה אחרת, אבל חלק אחר התעצם והשתבח.
בכל פעם שמישהי מספרת לי שהיא עושה רילו אני מרחמת עליה כמו שאני מרחמת על אישה בהריון שלא יודעת שהיא לא תישן בשנתיים הקרובות. הלב שלי קצת נשבר בשביל כל אחת כזו שלא יודעת כמה קשה יהיה להבין מה קרה לחברויות האלו בחלוף הזמן, כמה כל ביקור יחשוף את תלאות הזמן ואת העובדה שלמרחק יש ועוד איך מחיר, אבל יש גם את החלק הטוב, שעם האהבה הנכונה הכל הפיך ומתיישב נכון בלב, ויש דברים שלא תמיד צריך יהיה לתקן והם יהיו קלים ופשוטים כמו צמר גפן מתוק באמצע הפארק.

ימים טובים זימנה לי סינגפור, דווקא בימים האלו של יום הזכרון ויום העצמאות שהם בין הימים הקשים ביותר עבורי בכל הנוגע לזהות שלי על הקרקע הסינגפורית, הגעגועים לאוירה, לצלילים, לתחושה שיש רק בישראל, לאנשים שיום אחד בוכים את נפשם ויום למחרת מברכים על הקיום, ודווקא בימים האלו של געגועים לזהות שלי, חלק אחר מהזהות שלי פה, נכח ונוכח, מחזיר לי הרבה ממי שחסרה לי כל כך בעצמי,
ושוב חוזרת התזכורת:
לא להתפשר על מה שמשמעותי לי. זה מוכיח את עצמו כל כך.

וקחו לכם את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השבוע בביצוע מופלא כל כך (השממית תמוש- רק בזכותך), קול מלטף כזה שהופך לי את הלב, שיר שבעיניי יותר מהכל הוא שיר אהבה מופלאה על מי שחזר מהשאול וניצל בזכות אהבה גדולה שהצילה אותו, תראו את היופי- "איך נצלתי- זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת"

"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מיכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת"