לראשונה בימי כתיבת הבלוג, הכותרת נכתבה לפני הפוסט.
המילים האלו בראשי לא מניחות לי כבר ימים, והמילים האחרות שכתבתי נמחקו כלא היו, ואלו שפה הן אלו היחידות שמצאו את מקומן הפעם.

יפעת, שישבנו יחד בחדר שלה בתור ילדות בנות 15, יפעת עם הנקיון הזה בנפש, בלי שום דבר רע שאפשר לחשוב עליה, יפעת בת ה- 42 הלכה ולא תחזור.

אין טעם לדון בזה ארוכות, היא לא באמת תחזור, אבל היא צבעה לי את השבוע האחרון בהמון דמעות עצב ששטפו את פניי.
ברגעי השתיקה בהם ישי ישב לידה ואחז בידיה העייפות בבית החולים, הוא סימס לי את שיברונו, כתב לי "תבכי איתי, למה שאבכה לבד", וכמה הוא צדק. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהיה לבד בצערו.
מי חשב שהאנשים האלו שנכנסו לחיי בכתה י' יהיו כל כך משמעותיים בשלושה ימים עצובים מנשוא, כשאני בסינגפור והם שם, עם הזמן הזה שבאמת, פשוט לא יחזור עוד.

בשעות של חברות טובה ישי שאל בעשרים וורסיות איך ולמה. יכולתי ממש לראות את הדמעות שלו זולגות על המקלדת, את התיסכול, את הצער שהוא לא יכול להושיע, ומנסיון העבר ידעתי שמה שהוא מרגיש זה אפילו עוד לא הנורא מכל, והרע עוד לפניו.

עם התקדמות הצער נועה התווספה אלינו לשתיקות ולאימוג'יז של הלבבות השבורים. הם, שבניגוד אליי ממש גדלו עם יפעת בזמן שאני נגעתי בה אחת להרבה הפסקות, הם באמת היו המיוסרים ואני יכולתי רק לנסות להיות שמיכת הנוצות, הטישו מנגב הדמעות, לא בהצלחה גדולה כי השוק והצער היו אינסופיים עבור כולנו.

והמספר הזה, ה- 42 הזה שלנו, ה- 42 שאמור להיות בכלל התשובה להכל, הוא לא פתר את השאלות שהיו לנו. הוא לא ענה על כלום. אין שאלה שמישהו משלושתנו ידע לענות עליה, לא יכולנו למצוא פתרונות לא במדע, לא בספרות, לא ברוח, לא בכלום, ידענו שאנחנו רק בני 42 ושזה מוקדם מדי ולא סביר לנהל בינינו שיחות כאלו.

בלי פילטרים אמרנו מילים מאד מנחמות, וכמו תמיד למדתי שוב שהכוח האמיתי נמצא במילים, אבל רק במילים האלו שיש כוונה אמיתית מאחוריהן, שיש בהן את ההלימה, את הדיוק הזה בין מה שנאמר ויוצא מאיתנו לבין הנפש שלנו.

ובשעה שיפעת הלכה מאיתנו לבלי שוב אני הייתי בסינגפור רחוקה שנות אור, ונועה וישי היו אלו שהניחו את רגב העפר בשבילי על קברה הטרי מלא הפרחים, ומי ידע שאפשר להיות נוכח במקום כזה מרחק אוקיינוסים ולהצליח להיפרד גם במחווה כזו, להתאבל ביי פרוקסי.

והנה, בבוקר שאחרי ישי שולח אליי את ההספד המופלא שהקריא לה, עם המילים שלנו, ואני יודעת בוודאות שמסביבי יש את האנשים הנכונים, המדויקים, אלו שהכל בהם נכון כמו שהוא.

וברור לי שכל זה חייב לדייק בי דברים, שלא יכול להיות שזה לא ישאיר בי חותם של דבר שאפשר לגדול ממנו ולא לשקוע.
ואני חוזרת לאמירה הזו לעצמי-
live your life to the fullest
ומזכירה לעצמי שאסור לי לבזבז את מה שיש כרגע, את מה שיש לי ואספתי בעדינות כל השנים האלו. אני צריכה לחיות את החיים במלואם, הכל, לנשום לעצמי כל נשימה במלואה ולנשוף מלוא הריאות.
ולחיות, ולהקשיב, להתנסות, לבחון הכל, לחמול, לאהוב, להיות אדם יותר טוב.

אני נזהרת מקישקושי רוחניות שמדלגים מעליי ואני מנקה אותם מעצמי בתנועת יד כאילו שלא יידבקו אליי לבגד, ונשארת עם ידיעה שמה שממלא אותי חייב להישאר שלם, עוצמתי ומדויק כמו שהוא, ואני חייבת לשמור על ההלימה הזו השלמה ששומרת עליי לדייק את מה שאני אומרת, למול מה שבנפש,
ולפחות לעכשיו,
אני מבטיחה לעצמי,
לנסות.

וקחו לכם את השיר הכל כך יפה שממלא אותי בריפיט ברקע, עם הקול הזה והמילים הנורא נורא יפות, שהלוואי שהייתי יודעת לכתוב כמוהן, כי הן באמת מושלמות לי.

ביוש יפעתי. נעמת לי מאד.

Over the sea and far away"
She's waiting like an iceberg
Waiting to change
But she's cold inside
She wants to be like the water
All the muscles tighten in her face
Buries her soul in one embrace
They're one and the same
Just like water

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

On comes the panic light
Holding on with fingers and feelings alike
But the time has come
To move along

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

Can you help me?
Can you let me go?
And can you still love me
"When you can't see me anymore?