איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day