אני לא בטוחה אם חלפו שבועיים או שלושה פה בחופשת המולדת הזו, אני מהמרת שזה יותר לכיוון השלושה, והארעיות מתחילה לגבות ממני מחיר.

כל כך הרבה פעמים השבוע קרה שכל מה שרציתי זה את הבית שלי, הבית הזה בניוטון רואד בקומה ה- 25 בסינגפור שלי.
כל מה שרציתי זה את המקום הזה שלי, ההולנדיה עם הסדינים הלבנים עם הריח הנעים נעים הזה והפוך הפלאפי שלי וה- 20 מעלות במזגן, למרחבים האינסופיים המוארים שלי שם, עם הרחובות היפיפיים שהעין שלי כל כך התרגלה אליהם, לבית קפה שלי עם הקפה המדויק שדי מכינה לי ועפה על עצמה כל פעם עם ה"יור קופי, ליתי".

אגב, יש מי שיטען שאני גם מתגעגעת ללין, ובצדק, שכן כמויות הכביסה שאני עושה כאן מחפות על שנה בה בעיקר שמעתי את הטינג הזה של סיום של המכונה בלבד, ולמען הסדר הטוב אבהיר- לין היא האלוהים. לא פחות.

כבר שלושה שבועות שאני חיה על מזוודות. אמא של גיל כבר קלטה אותי מקילומטרים ופינתה לי חלק מהמדפים בארון פה, והאמת היא שהמחווה הזו היא חלק ממיליוני מחוות אהבה שהיא מקצה לי פה בזמן הזה, הכל כדי שנרגיש רצויים ואהובים פה. חלק מהמחוות הנוספות, אגב, הן כמויות שניצלים אינסופיים שמתעופפים פה בכמויות בוקר-צהריים-ערב, ולא מזכירים אפילו לא בטיפה את השניצלים הסינגפורים שהתרגלנו אליהם.
פשוט מדהים כמה ריחות וטעמים מחזיקים כוחות מאגיים של ממש על הנפש.

לא היה לי מושג כמה מדובר בלוגיסטיקה מורכבת, הארעיות הזו, המורכבות הזו של להגיע למקום הכי מוכר בעולם שאינו הבית שלי עוד.
המרחק מאורנית, שהיא המקום המרכזי שמשמעותי לילדים הפך אותי כאמור בפוסט הקודם למולחמת ליונדאי, ויש ימים שאני כל כך הרבה זמן באוטו שזה פשוט מופרע, בטח בהינתן העובדה שאני קולטת כמה שעות עומדים פה על גלגלים כדי להגיע מנקודה איקס לנקודה וויי- ורק אז מתחילים בכלל את שלב ב' המהמם- לחפש חניה, והו, כמה שזה לא היה חסר לי.

כמות הכספים שמתעופפים לנו מתחת לידיים לא הגיונית בכלל, גם המשימות מה להביא איתנו הביתה מפה הפכו הכל להזיה כלכלית. לאור המבחר הסינגפורי בבגדים שווים (רמז: אין) חולקו זה מקרוב בונוסים נאים בקסטרו ובנעמה בצלאל, והתל"ג הלאומי בפריחה פה. אני עדיין מחשבת לעצמי כמה ניירות אפיה להביא ואיך לשלוח הביתה תלאפים של מרכך הכביסה עם הריח הכי נעים בעולמות שעד שמצאתי פה סטוק ממנו יצאה לי הנשמה.

אני במרוץ אינסופי לשמור על עצמי פה, לזכור לשמור על הזהות שלי, לזכור לעבוד קשה בשימור החברויות המהממות שממתינות לי פה באהבה גדולה, לזכור איפה החיים שלנו, לשמור על יונתן ויהלי ולאסוף אותם מכל הניסיון האינסופי שלהם לדחוס שנה בחודש (עניין לא פשוט בכלל).

והאמת היא שיש גם נעים קצת באירעיות הזו לפעמים, הזמינות הזו לשבת בשקט עם החברות שלי בלי השטיק הישראלי הזה של הלחץ האינסופי הזה להספיק עוד ועוד, מתגלה כדבר שאין להקל בו עבורי.
כל יום מנוצל עד תום, אני מתאמצת להכניס ללו"ז שלי אינסוף רגעים ולהמשיך להתעקש על צבירת זכרונות (ועדיין אני מפספסת המון, הקוראת אוריתק'ה שלי- אני יודעת, את צודקת. אני אתקן את זה). בכל פעם שמשהו בתוכניות מתבטל אני מרגישה את הדואליות בין השמחה על האויר החדש שיהיה לי לבין זמן שלא מנוצל היטב.

אני מנסה כבר כמה ימים להגיע להורים שלי, ככה בלי יותר מדי הפקות- לשבת עם אבא ואמא שלי. הם נמצאים אולי 5 דקות ממני, ועדיין, עם לו"ז הפנסיונרים שלהם ועם לו"ז התיירת שלי, אני מתבאסת עד כלות שאני בקושי מצליחה. יש ימים שאני מנסה להספיק כל כך הרבה שאני מתנפצת על המיטה בלילה (וזה לא מקדם אותי הרבה, אני ישנה פה כל כך טיפה שזה פשוט מזמין קריסה), אבל אני כל יום מנסה להשתפר עוד טיפה ולהצליח במה שלא הצלחתי יום קודם. אמא, אל תתייאשי. אגיע.

וברקע יש אינסוף טעמים אירעיים, ריחות אירעיים, רגעים אירעיים, מועקות אירעיות, אנשים אירעיים, אני, אני זו שרצה למרחקים ארוכים (באופי! באופי!), אני היציבה ומפוקסת, אני מרגישה איך היקום עושה עליי שוב סיבוב ומחייב אותי לחשב מסלול מחדש אול אובר אגיין ולקבל על עצמי דפוסים אירעיים חדשים.

ופתאום עכשיו כשהתחלתי לחשוב כמה זמן חלף, הבנתי כמה זמן נותר. לא הרבה.
רק עוד שבועיים בהם אצליח להספיק הרבה פחות ממה שתיכננתי, רק עוד שבועיים שאצליח להיות הכי מאושרת בעולם מהמיץ הטעים הזה של הסלט, רק עוד שבועיים למיליון שניצלים ולצעידות באויר שאני כל כך אוהבת. ועדיין- שבועיים בהם אמשיך לחכות לבית שלי, למקום שלי, לשקט שלי.
עוד שבועיים לאירעיות של הנפש. רק עוד שבועיים.

ובינתיים קחו לכם את ברונו מארס שמציע לה להתחתן, לכבוד תמרי וארז שלה הסינגפורים שרק לפני כמה שעות ראיתי אותם מתחת לחופה יפים וצעירים, חתונה תל אביבית של משקפי שמש ומוזיקה ישראלית מהממת, עם קמפארי אשכוליות ביד ושמחה גדולה בלב.
זה, אגב, לא ארעי.

"It's a beautiful night, 
We're looking for something dumb to do. 
Hey baby, 
I think I wanna marry you. 

Is it the look in your eyes, 
Or is it this dancing juice? 
Who cares baby, 
I think I wanna marry you" 

Marry You https://g.co/kgs/aGsCcP