אירית הייתה הראשונה שעלתה על זה אפילו לפניי, כבר מזמן, בצדק.
בדרך עברו עוד לא מעט שאלות כאלו, מיכלוינטוב אהובתי סימסה גם על זה השבוע, ורותי עכשיו, ובזכותה גם קמתי לפתוח את המחשב.

זה נכון, אני כותבת פחות, זה נכון, אני מרדדת לא מעט את הפרסום פה- ולא כי אין לי מה לכתוב, אלא כי אני שבויה בקונספציה שהשגרה הסינגפורית שלי די משעממת בסך הכל, וקשה לי להאמין שהיא עשויה לרתק מישהו, אפילו את הקורא הנאמן שלי מאיי סיישל.
אני עדיין מנסה לפצח מה בדיוק קרה ועודנו קורה לי.

כל תהליך הרילו הוא תהליך שגובה תעצומות נפש אינסופיות, משהו עם סיחרור משל עצמו. בדיוק השבוע קראתי בקבוצת פייסבוק אהובה, איזו שאלה של מישהי שמתלבטת איך יעבור עליה ועל בן זוגה רילו לארה"ב בהינתן העובדה שהוא אינו דובר אנגלית. כל מי שענו לה היו שועלי רילוקיישנים בעצמם, ועדיין עלתה שם האמירה השיטתית- השפה זו לא הבעיה. הנפש, הנפש היא העיקר.

אז כן, הנפש היא העיקר.

את החודש וחצי בואכה חודשיים ראשונים שלי בסינגפור העברתי באבל מוחלט, הישרדות של ממש. למתבונן מהצד נראיתי בסדר גמור, תקינה למדי ולפרקים מאושרת, אבל זה היה רחוק מלהיות המצב. שרדתי כל יום מחדש, ולא שאני מדברת על הישרדות עם גרגר אורז במדבר, זה לא המקרה, אני מדברת באמת על עצמי, על האדם שאני. באמת שהייתי מקרה סעד, וכל מי שליווה אותי מקרוב באותו זמן ידע את זה.

נבי אמרה לי לא מזמן שהיא העדיפה לא להתקשר כשקלטה מה קורה לי אחרי כל שיחה, ענת טיפסה על הקירות מחוסר תקשורת והלית גם, ירדנה כבר קראה מקילומטרים כל דבר, לין ההלפר האדירה שלי כבר לא שאלה כלום כשראתה אותי מפציעה ממקלחות בוקר עם עיניים אדומות, החברות שלי פה הבינו. כל אחת בדרכן.

אבל אחרי שהתאבלתי החלטתי שזה מיצה את עצמו.
כל הלוק הקורבני הזה של "אל אלוהים, איך זה קרה לי" הפך להיות יותר ויותר מטופש בעיניי.
אני סולדת מקורבנות, סולדת מייללות, אני אדם פרקטי, והבנתי באיזה שהוא שלב שאני לא באמת כזו מסכנה, והיי, לא עשיתי רילו לאנגולה לחלק בלי המים הזורמים.

ואז התחלתי לפתוח את עצמי לשקט. לטוב, לזה שבאמת אני משחררת את מי שהייתי. טוב, נו, זה לא בדיוק מדויק, זה דורש עוד הרבה עבודה, אבל זו התחלה.
אני לא מפחדת יותר מימים בלי תכלית מוגדרת, כמו אותו יום שישי ראשון שקמתי בבוקר וגיליתי שלא ברור לי למה. הייתי מבועתת. זה לא קרה לי שנים- פשוט כלום לא חיכה לי באותו יום ורציתי להיכנס מתחת לפוך עד שהילדים יחזרו הבייתה. היום כבר לא. היום אני שלמה, שקטה, זה לא מנהל אותי.

הכרתי בזה שמערכות היחסים העוצמתיות שהיו בחיי ישארו תמיד עוצמתיות, אבל אחרת.
שאני אולי לא עובדת עכשיו, אבל היי, זה לא רע בכלל. גם הקטע של לין שטיפס עליי בהתחלה הופך להיות נעים מרגע לרגע.
אני מתרגלת לזה שיונתן עשוי לנהל איתי בלי לשים לב שיחה באנגלית (נהדרת, אגב) כי הוא עדיין רגיל לחשוב ככה בשעות אחרי בית ספר. גם יהלי מתבטאת בחופשיות במבטא מהמם, ואני מתרגלת לחשב הכל בדולר סינגפורי שכבר רחוק מלהישמע לי הזוי.

ואחרי כל זה, עשיתי לעצמי עבודת מטה לאור התבוננות מעריצה בטליה ובליטל הנהדרות שלי פה, שהדגימו לי כמה הן חכמות, ובזכותן החלטתי החלטה מושכלת לתחזק את הנפש שלי אחת לחצי שנה בישראלית שאני, להגיע לבקר את אבאמא שלי (כן, אני מאד מתגעגעת, הנה, אמרתי את זה, אבא, תקריא לאמא בקול את זה, שתשוויץ לחברות שלה שאמרתי את זה), לראות את סבתוש של גיל, להתיידד קצת עם עומר אחיין המחמד שלי, לעשות זמן בלונדיניות-שממיות-מופלטות-חונטה ושות' ולא פחות חשוב- לנשום שוב אויר אורניתי (למי שיש רעיון מה אני יכולה להביא לגילושקה שלי כמתנה מלאת אהבה לגמול לה על כל הטוב שעשתה עבורי- זה המקום, אגב, והקוראת גילושקה- תתעלמי).

וגיל חיפש לי כרטיסים לפברואר כי זה הזמן שהחלטתי שיהיה נכון לאוורר את הישראליאנה שלי (בכל זאת 40 לירדנה שלי ו- 29 וחצי לליל, ואבשו שלי יהיה בול בן 71), ופתאום גיל שאל אותי באוטו באיזו נסיעה סתמית לאנשהו למה ההתעקשות דווקא על פברואר ולמה שלא אסע עכשיו. וכן, זה היה נשמע מאד הגיוני, לא באמת הייתה סיבה למה לא.
ועדיין, זה שיתק אותי ואפילו לא הבנתי למה.

תהיתי מכל כיוון למה אני לא עטה על ההצעה הזו, הרי אני מייללת לעצמי אינסוף על געגועים. הדבר ההגיוני ביותר היה לעוט על ההצעה ולכתוב את הבלוג כבר מהמטבח של הוריי. וסימסתי לבלונדיניות ולדבי. אפילו לא הבנתי אם זה מופרך או לא.
ידעתי שיקבלו אותי נפלא, לא דאגתי לרגע, אבל לא הצלחתי להסביר למה אני לא קופצת על זה, עד שג'ולס אמרה לי "לא. עוד לא. רק התרגלת לשגרה, זה יגמור אותך ותתחילי מאפס". טוב, לא במילים האלו, אבל התכתבנו מאז עוד בזיליון הודעות ואני לא אמצא את הציטוט המדויק כרגע, אבל כן, יו גט דה פיקצ'ר. ג'ולס *שוב* צודקת.

ואחרי שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא מדייקת בול בפוני. בשניה. היה בזה הגיון, חזר לי השקט. הבנתי שעד עכשיו עבדתי בלייצב מדדים, להגיע לפלאטו, למים שקטים, מינימום אדוות, הבנתי שאם אני עולה על מטוס עכשיו אולי יהיה בזה קסם רגעי, אבל אשלם עליו מחיר כבד של היעדר הכנה נפשית מאורגנת ומסודרת, ושאחזור להקים שוב את עצמי מהבסיס, וחאלאס, אין לי כוחות לזה.

אז נרכשו כרטיסים. לפברואר.
בראשון לפברואר אני עולה לבד על טיסה לישראל (אל תשאלו, אוזבקיסטאן איירליינס, טרו סטורי). שבועיים. ואני שמחה ממש. אבל ממש.

והיום בבוקר ירדנה תהתה האם התחלתי לבנות לו"ז להפצעתי (כפרות על הלובסטרית שלי- הכינה לי טבלה!), ועניתי לה בשיא הרצינות שאני בחרדות של הקיץ של אביה.
וזה מה שהיא ענתה לי, אני מצטטת:

"יכולה להבין.
אומרת לך מהצד של הילדים בכיתה, כולנו נגיע. גם אם יש לך כינים".

עכשיו תגידו לי שלא בחרתי טוב חברות.

תפתחו רמקולים, סידרתי לכם שיר מקסים במיוחד.
"You're gone from here
And soon you will disappear
Fading into beautiful light
Cause everybody's changing
And I don't feel right

So little time
Try to understand that I'm
Trying to make a move just to stay in the game
I try to stay awake and remember my name
But everybody's changing
And I don't feel the same"

("everybody's changing", keene)