הלכנו אתמול באורצ'ארד, ליטל ואני. היינו באמצע שיחה בה ניסינו לפצח את הנקודה הזו של מתי מתחילים להבין שאנחנו חיות במקום המטורף הזה וממש מתיידדים עם העניין שאנחנו כבר לא חיות בישראל, אלא אשכרה בסינגפור.

אם נתעלם מהעובדה שגדלתי בטבור העולם הפתח תקוואי (אני שומעת את כל מי שבוכה לעצמו עכשיו מצחוק, ילדים!) ב- 16 השנים האחרונות אני חיה ביישוב שרק בעשור האחרון הציבו בו כספומט. הבנק הגיע משהו כמו שנתיים אחר כך (ונסגר) , אם ממש אתרכז בלספור כמה חנויות יש במרכז המסחרי כנראה אגיע ל- 10, ייתכן ש- 12. שיחת היום בפורום היישובי הייתה ועודנה הסופר ביישוב. את רוב האנשים ביישוב אפשר לפגוש במרכז בין השעות 10 לאחת בבוקר שישי, וכשיש יותר מחמש מכוניות אחת אחרי השניה זה כבר פקק.

איך להגיד בעדינות, סינגפור קצת שונה. טיפה.

אני זוכרת איך לפני מיליון שנים, עמוק במאה הקודמת, חזרתי מהפעם הראשונה שלי בניו יורק. כמו כל יום שישי באותן שנים, היינו נוסעים לצהריים לסבתוש המתוקה שלי. הייתה לה מרפסת שצופה ממש על העיר, מרכז פתח תקווה, איפה שחשבתי עד אז שבאמת כל העולם מתנהל, כי גרתי בשכונה כל כך שונה ואצל סבתא שלי זה היה ממש בעיר.

אחרי הטיימס סקוור וכל העיר הזו שהייתי בה יום לפני, עמדתי במרפסת הזו ולא ידעתי מה לעשות. הכל היה נראה לי קטן, סתמי, פיצי כזה. נורא מעט אנשים עברו ברחוב שחשבתי שהיה הכי עמוס שיש בעולם עד לפני 5 דקות, הבניינים היו נמוכים וישנים, הכל היה נראה בעיניים שלי מאד מדאיג, ובנורא מעט זמן העין שלי התרגלה לגודל, לעוצמה, למימדים העצומים של עיר ענקית כמו ניו יורק, ופתח תקווה? נו, היא פתאום הייתה כמו פתח תקווה.
ההישענות הזו על המרפסת של סבתוש חרוטה לי שכל כך הרבה שנים בראש, קשה להסביר כמה היא הייתה משמעותית עבורי.

חלפו המון שנים מאז אותה מרפסת, כבר ראיתי הרבה מאד מקומות בעולם שאילפו את העין שלי להסתגל לכמות האנשים הזו ולחזור לאורנית. כבר ראיתי כבישים של 6 נתיבים, ראיתי באוקספורד סטריט אהובי מאות אנשים במעבר חציה, חזרתי ליישוב ועדיין זה היה נראה לי נורמלי.

אבל סינגפור שונה. בהכל.
הכל בה ענק, עצום, אינסופי. הגדלים, המימדים, הכל מתוכנן בה ענק עד שהעין מתרגלת.

לגור בקומה 25 מתוך 29, כשהנוף היומיומי שלי מההולנדיה הוא אינסוף רבי קומות עצומים. עשרות מכוניות חדשות ומנצנצות, כל קניון פיצי פה הוא בערך כפליים מקניון פתח תקווה שעבורי היה גדול למדי ממילא. כמות הקניונים פה היא הזיה, ואני מדברת רק על אלו ש*מעל* לקרקע, כי יש פה עיר שלמה *מתחת* לקרקע.
לא שותלים פה עץ, שותלים פה רזבוואר, שמורה. לא הולכים לאכול פה סתם בחוץ, יש עולם שלם של אוכל בחוץ- יש מרכז אוכל של בחוץ (ה"הוקר סנטר") ויש את מרכז האוכל הממוזג (שהוא כבר "פוד קורט"). אין כלום קטן.
בכל מעבר חציה פה חוצים עשרות אנשים ביום רגיל, ולפעמים מאות בסוף שבוע.
אין 'סתם' גשם, כי גשם זה הדבר השפוי הזה- פה יכול להיות יום שמשי וחם למות, ופתאום תוך ארבע שניות עפים עלייך כאלו כמויות של מים שאתה בהלם. יורד יורד יורד יורד יורד יורד יורד גשם, הופ, נפסק כאילו כלום, וחוזר חלילה. וחם תוך כדי למות, כמובן.

לקח לי זמן בהתחלה להבין מה עושים עם כל הגודל הזה ואיך כל דבר פה שונה ממה שידעתי שקיים. הכל נראה לי בהתחלה עצום ברמות שהעין שלי בכלל לא הבינה, ואתמול, בהליכה הזו עם ליטל, פתאום פיצחנו את האטום.
התרגלתי. אשכרה התרגלתי.

כשיש הרגלים, זהו, זה הרגע שהכל משתנה.

פתאום הבנתי איך המעבר לפה קיבל את הטוויסט.
המשברים האמיתיים שלי בהתחלה היו בזמן שלא היה לי שום דבר מוכר. כלום. לא היה לי שום דבר שעשיתי באופן רפטיטיבי, כלום. הכל עשיתי פה לראשונה.
ברגע שהתחלתי לחזור על דברים פה, להכיר רחובות, לחבב מסעדה ספציפית ולחזור אליה עם מנה מועדפת נניח, להכיר את המקום שיהלי הכי אוהבת בו את הבגדים (מי ישמע, אני מתכוונת לגאפ, כן?), לדעת מה אנחנו אוהבים לאכול ואיפה ואיפה יש ספרית שיודעת לעשות אותי בלונדינית- כאן התחלתי לחזור לעצמי.

הנה, המשבר הראשון שהיה לי פה היה כשהתאבד לי הנייד אחרי שבועיים שהגענו ולא ידעתי מה לעשות, כי בישראל, כשמתקלקל הטלפון, הולכים לתיקונצ'יק ליד המשרד, אחרי שעתיים מוכן, תווווודה.
פה לא הבנתי כלום, לא ידעתי מה זה המקום שאומרים לי ללכת אליו לתקן, לא היה לי מושג איפה ומה לשאול, אם דורשים ממני סכום סביר או משתעשעים על העובדה שאני מריחה כמו בשר טרי פה.
ואתמול הלכתי לתקן ליהלי את הנייד, כבר ידעתי איפה, אצל מי ולמה, ידעתי מה המחירים וכמה זמן זה ייקח. וזה היה פשוט נורמלי לגמרי. לא השקעתי בזה מחשבה בכלל, ידעתי מצוין מה לעשות.

והנה, אני כבר רגילה לפילאטיס אצל דין שלי (היא עדיין לא יודעת לספור, המרשעת, עדיין היא אומרת "רק עוד 4!" וסופרת בפועל 17), רגילה להלפר המהממת שלנו, לבית שאנחנו מתים עליו, לסינגתולי שלי היפה והמצחיקה, לחברות שלי שנראות לי כאלו הגיוניות ומתאימות לי כל כך, לשגרת הגרושה מבבלי שלי שאני כבר ממש מיודדת איתה, אני כבר רגילה לפרצופים האסייאתים שלוקח זמן לקלוט, רגילה לאוכל (למרות שהיקום עדיין עושה עליי סיבוב עם אוכל אסייאתי), רגילה לרחובות המבהיקים, לבוקיות הסינגפורית המצחיקה, רגילה לראות המון אנשים.
רגילה לאנשים האדירים שהיקום הסינגפורי זימן לחיינו, רגילה לארוחות הכיפיות בשישי, יש לי כבר אחייניות מחמד מאומצות, יש לי חברות נפש, יש לי את הרגע הזה שאני נוהגת עם מוזיקה.

והרגל זה דבר מנחם, אתה כבר מכיר יותר, יותר בטוח, יותר שליו.

ואני יודעת מה להשיב לבאה בתור שתשאל אותי מתי מתחילים להתרגל ברילו, כי שאלתי את זה אינסוף ולא מצאתי את התשובה. עד אתמול.
"חכי שתתרגלי, גם אם רק קצת, חכי שתתרגלי".

והנה, הגעתי פתאום לתשובה שהייתה לי out of reach.

"Catch myself
From despair
I could drown
If I stay here
Keeping busy everyday
I know I will be OK"

("out of reach" \ Gabrielle)