היוש שוב, שלוש בבוקר, לונג טיים נו סי, כלומר נוט. 

יושבת במה שעד לפני שעתיים בערך היה המטבח הכי מושלם שהמציאו עבורי. מסביבי הרים של קרטונים, הרים של חפצים, הרים של דברים שהיו ביתי, ארונות המטבח שלי כמעט ריקים, הסלון רחוק ממה שהיה עד היום, התבוננתי עכשיו בחטף מסביב ואני יודעת בוודאות של אלף אחוז- עוד כמה שעות, כשארד בבוקר מהקומה למעלה, אחרי שאיילל לעצמי על הקטסטרופה בקומה ההיא, ארד לפה ואחסיר נשימה מצער. 

מדהים באיזו מהירות החלפתי קודש בחול. 

הקודש, מהו? הקודש הוא הסופ"ש המופלא שהיה לי עם עינתי, לינג, וגליוש- חברותיי המדהימות מהישוב. הקודש הוא הרגעים האלו שהן אירגנו לי במופת של חברות טובה שנפרשת לה עשור וחצי אחור, סופ"ש חברות במלון הסקוטי הנפלא, החלומי, הדבר הפלאי הזה שהמציא באמצע צ'בריה (סורי, חברים, גזרתי על עצמי לדווח פה רק אמת), באמצע מן עיר כזו שטרם הבנתי עד הסוף שוכנת המובלעת השונה הזו של אבנים מדוייקות, מרצפות עם אופי, צמחייה שנופלת בזוית הנכונה של האור, יין מופלא, אוכל טעים כל כך, ובעיקר מובלעת שתתויק אצלי בלב ובנפש ככזו שאיפשרה לארבעתנו לתת דרור למילים, לתחושות, לחברות בוגרת, לצחוק שיוצא מהבטן בפנים, קלילות וכבדות שלובות זו בזו.

האמת היא שראוי שאספר מה קרה כשהנעתי את האוטו לכיוון איסוף הסקוטיות, חרף שברור לי שאתגלה כחרפה מוחלטת, אבל נו, כבר היטשטשו לי ממזמן גבולות הכבוד העצמי פה, אז תקשיבו לזה.

איך שנכנסתי לאוטו, חשבתי שלפני שנעמיס את הטרולים שלנו יהיה נכון לרוקן לחלוטין את הבגאז' מכל השמיכי'ס החורפיים שלי (אני שונאת מעילים בחורף, יש לי ארסנל שאלי שימכי כאלו שכולם בד"כ באוטו). בדרך נזכרתי שהקלסר של הדיון ההוא עוד באוטו ושזה יהיה רעיון טוב אם אניח אותו בבית. אומנם קראתי ליהלי שתעזור לי להרים את כל הטוב הזה מהחניה, אבל היא כבר הייתה שקועה עמוק באיזה גאלי'ס או וואטאבר, אז החלטתי להעלות מהר את הציוד הביתה ולצאת לאיסוף הבנות.

 וכך נשרכתי במדרגות העליה הבייתה, גוררת שקית עצומה וקלסר ענק. אה, וחתולה. כן, כן, לא שמתי לב, ופשוט הרמתי ככה גם את פאפי שרבצה לתומה לידי כשהעמסתי הכל מהאוטו.

אובכן, בדיעבד התברר לי בדרך הקשה, שפאפי לא מתה על גרירתה עם השקיות והקלסר, ובשניה שהנחתי את הדברים בכניסה לבית, זאתי חטפה את הג'ננה של החיים, ופשוט התחרעה לי על רגל שמאל. ככה, באלו המילים המדויקות- תקעה לי ביס היסטרי וזועם ועופפה לה הלאה.

אחרי צרחות האימה מהבהלה כשתפסתי מה שקרה תוך שאני מעכלת שחתולה רושפת אש תלויה לי על רגל שמאל ומנקבת אותה במרץ, ואחרי שיהלי התגלגלה מצחוק מהאירוע שקרה מולה, התפנתי לי, פצועה, דואבת והלומה מהפיאסקו המתואר, לאסוף את הסקוטיות איתי לצפון, וקוראיי הנאמנים שיודעים היטב שבשוק שמאל מככב לי שטף דם מתקרית דודי שכן, ישמחו לשמוע כי כעת, ליד שטף הדם, ישנם גם ביסים חדשים של חתולה זועמת. מאאאאד זועמת.

המשימה שקבענו לעצמנו לסופ"ש הזה הייתה ברורה- גוד ווייבס, גוד פוד, אנד לוטס אוף דוז טו. על הכל ציינו צ'ק ברשימה, הכל היה המושלם שבמושלמים.

מהשניה הראשונה שנחתנו במסעדה הזו בקיבוץ גשר (היוש זיליארד מעלות חום בואכה שמש, אי-מא, אפילו המלצרית ציינה שהיא לא מצליחה להבין למה אנשים מוכנים להגיע למקום הזה) התחלנו להנות מהכל. מהאוכל המצוין, היין המעולה, מהאוירה השונה, מהנוף (של ממלכת ירדן,  אבל לא נתקטנן). משם קירטענו לנו לעבר צ'בריה, נכנסנו למלון הסקוטי המדהים הזה כששוב איכשהו מצאנו את עצמנו עם יין ביד, מגלות חדרים שמרחיבים את הלב ומפנקים את הנפש כל כך. 

ארבע בנות בג'קוזי, ושוב, צר לי לייצג את ארגון יוצאי השחמת בישראל, אבל איכשהו גם שם שוב היה לנו יין ביד, וכל יין טוב מקודמו. קישקשנו עצמנו שעות, ואחרי כל הטוב הזה ישבנו לנו בארוחת ערב מדהימה ומרגשת נורא, שבה כהרגלי בקודש, שוב יללתי מהתרגשות, שוב חיפשתי את המילים להודות על כל הטוב הזה שנפל בחלקי, ושוב לא מצאתי את המילים.

את הבוקר בילינו ביום מופלא בזכרון יעקב, מטיילות, מסתובבות בכל חצר אפשרית במדרחוב הנהדר הזה, צוחקות עד לב השמיים, מפרגנות מכל הלב, שמחות, ומדברות הכי פתוח שיש, על הכל. וכל הזמן חשבתי לעצמי- איזה נס גלוי זה, 14 שנות חברות, ולעולם לא נגמר לנו מה לומר.

בחמש בערב נכנסנו לאוטו מאושרות, שמחות כל כך על מזלנו הטוב. הפרידה זו מזו הייתה כל כך אוהבת, כל כך מעצימה וטובה, ואומנם היו לי נורא מעט דקות נסיעה הבייתה, אבל כל דקה נוצלה היטב לתייק את כל הטוב הזה בנפשי, או כמו שלינג אומרת- נוצר לי עוד אלבום.

עוד כשנכנסתי הבייתה ידעתי שממתינה לי מתנה מופלאה- עדן, הבת של אייל אהוב ליבי, החבר שלי מכתה ה' ועד היום. עדן המופלאה הזו חיה בצרפת, ופעם בשנה אנחנו זוכים בה, כלומר זוכים לחלוק בה עם יהלי, שהיא ועדן חברות כבר שנים, אף אחד לא דוברת את שפתה של השניה ועדיין הכל זורם שם מדהים עם שתיהן כבר שנים.

הספקנו לאגור עוד קצת זכרונות משותפים, וזהו, ידעתי שזמן הקודש תם לו, והנה, זמן חול הגיע, ובגדול, שכן מחר, יום שלישי, מגיעה לפה המכולה שלוקחת את חיי ליבשת אחרת, והמשימות שלנו אינסופיות.

גיל, שנמצא פה השבוע לעזור לנו עם האריזות, לא נח דקה, ונגרר איתי לכל המינהלות, והיום המינהלות היו רכישה של כל מה שתאיר הפצירה בי  שאני חייבת, כולל אשכרה מטאטאים ושות', שכמובן מתומחרים בסינגפור כמו כיליה. וכך, שעה אחרי שנחתתי בחניה אחרי סופ"ש קודש עם חברות אהובות כל כך, שקעתי לי בסופר ענק בין המדפים, ממלאה את ביתי שם בקיום יומיומי, שאין מה שאני ממתינה לו יותר, כשאני מייחלת לעצמי שהאופוריה כבר תיגמר שם ושיחלוף המשבר הראשון או השני שם. 

ואז תיפרק המכולה בביתינו שם, והחפצים המוכרים, הרגילים, האהובים שלנו, השמיכות שכיבסתי כל השבוע בריח הנקי הזה שאני כל כך אוהבת שימתין לנו שנפתח אותו שם ויעטוף אותנו במולקולות של ריח מסוג ריח הזיכרון, ויחד עם מולקולות הזכרון יתרחב לנו הלב שם ונסכים לצבור מולקולות חדשות של זכרונות חדשים וסינגפוריים.

ושוב ארזנו כמו מטורפים עד שתיים וחצי לפנות בוקר, ועכשיו אני מנסה להתחיל להתרגל לשבועיים שממתינים לנו בלי טלויזיות, בלי כלי המטבח המופלאים שלי שאני אוספת כמו אספן בולים או אספן מכוניות ישנות ומיוחדות. בלי בגדים בכמות הרגילה, בלי הכרעות בסלון עם הכלבים והינשופים, בלי התמונות והמסגרות, בלי ההומור שניבט מכל עבר פה, בלי ההולנדיה. הו, האימה.

וקשה, קשה להתרגל. קשה מאד. הנפש שלי לומדת לעבור מהרים לגאיות בשניות מועטות, וזה כל כך קשה, כי הגבהים שפגשתי בסופ"ש הזה היו בלתי נתפסים, והגאיות, הו, הגאיות. 

לא פשוט, אבל אני מתנחמת ששוב, מולקולות הזיכרון שלי עוטפות בי כל מילימטר, ויש לי את זה, וזה הדבר האמיתי, וזה נחמד.