חודש: מאי 2016

כשפתחתי את הבלוג הזה כל מה שהיה לי בראש זה מקור לוונטילציה.
כשהתחלנו עם מבצע סינגפור אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לתור ברשת אחר בלוג, אחרי יומן אישי של מישהי שהייתה בסיפור הזה, עם ילדים בגיל של הילדים שלי, עם חיים, קריירה, חברים, משפחה, שעשתה תהליך דומה.
כשמגגלים "סינגפור" או "רילוקיישן" (או "רילוקיישן לסינגפור", פחחחח, התחכמתי 😉 ) מוצאים אינסוף מדריכי תיירים, שלרוב מגיעים תמיד לסוגיית איפה לאכול שם-
האם בפוד-קורט אינדורס או פוד-קורט אאוטדורס (הבדל דקיק של 100% לחות או מזגן, פרט שולי).
אומנם אני לגמרי בעניין אוכל, אבל לא את זה חיפשתי.

כל מה שרציתי זה מקום שיהיה לי לאוורר, את המתחים, ההכנות, הדילמות, האושר, מקום שיהיה לי רפרנס איך הייתי ומה חשבתי, ואחרי כל ענייני הלמצוא לו שם (ייאאיי, מיכ!) ולקנות לפטופ (בצבע שמפניה), כידוע לכם, כן, התחלתי עם ענייני הבלוג, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

הקסם הוא מה קרה מאז.
מהצד שלי זה די ברור- אני כותבת את עצמי לדעת, אני מאווררת, אני לפעמים מופתעת לגלות את המחשבות שלי סדורות פה.
תוצר לוואי נוסף הוא היכולת לאיים על יקיריי, שאם מישהו לא יהיה חמוד אליי, אני אכתוב עליו בבלוג. סו פאר זה מתגלה כאחלה איום, ככה שאם למישהי חסרה איזו סנקציה איכותית בבית, קבלו המלצה- פיתחו בלוג. עובד 100% מהזמן.

מהצד השני אני מקבלת תגובות מאנשים נפלאים על מה עושה להם הקריאה פה (זוהי קריאה אחרונה לקורא שלי מאיי סיישל- דבר איתי! ספר לי מה אתה חושב!).
אנשים שמצאו את עצמם כאן ידעו מה ערכם עבורי, השבוע אחד מכוכבי הפרקים הקודמים כתב לי שקרא הכל, וזה מדהים. כוכב אחר, שאינו ידוע כמרחיב במילים, כתב לי "ריגשת" (ואחר כך כתב שהוא לא סובל אותי, אבל העיקר שהוא לא סובל, זבל, זה אתה -לב-).
ליל עשתה לי זיליארד לבבות בוואצאפ ואימוג'י בוכה, ייללתי מהתרגשות, גליה ממשיכה להגיב פה וזה אחד הדברים שאני מטורפת עליהם (זה לא מספיק לה שהיא גומרת אותי פה, היא ממקבלת את זה גם בוואצוש), ורותי גילתה את עצמה בדיליי של יום והתרגשה.

ובאמת שזו הזדמנות שלי לאוורר על כמה האנשים האלו מסביבי עושים לי את כל הרילו הזה לקשה מנשוא, למשהו קשה כל כך, כי פרקטיקלי האנשים האלו הם המשפחה שלי, זו מבחירה, אלו שכל דבר ביקום אעשה עבורם.

ואז באה לינג.
היא לא באמת לינג, היא לינור, אבל אתם כבר הבנתם שאני חזקה בשמות חיבה. אז היא לינג, או מוצי. אלו השמות שלה מאז ומעולם בין שתינו, כשאני מחפשת את השם שלה בטלפון לסמס נניח, אני צריכה להיזכר האם היא שמורה כ"לינג" או שמא שיניתי כבר ל"מוצי", כי בסוף זה מה שאני מחפשת (ותמיד טועה). אני, אגב, בהתאם לסידור הזה, נקראת פוצי.
לינג, מעבר לעובדה שהיא מגה בייב שטרם המציאו, היא מעצבת גרפית, כזו עם כל הגישעפט, סטודיו, לקוחות שמעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה, מעוף, מחשב מק מהמם כזה. הכי מוכשרת שהמציאו.
וכך, העובדה שהחברה הזו שלי היא מעצבת גרפית, הפכה את הבלוג שלי לאמיתי.

לפני כך וכך ימים נפגשנו לאיזה עניין, אבל מה זה חשוב מה העניין, כי אנחנו רק מחפשות תירוצים לדייטים. הדייט האחרון היה החג השני שחגגנו (מחלקת צבירת זכרונות שלום, כיצד אוכל לעזור לך?). ואז היא סיפרה שגיל והיא רקחו איזה עניין. בשקט.
פתחה מחשב. הניחה למול עיניי את הבאנר המטריף החדש הזה שמונח בראש הבלוג שלי, בו אני קריקטורה בלונדינית וחייכנית (ורזה! רזה רזה!). 
אחרי שניים וחצי שינויים (לדעתי היא עוד מנסה לשלב את הצללית של המרינה ביי סנדס מאחוריי), קיבלתי אסמס לפתוח את הבלוג, כדי לפגוש את הדבר היפה הזה מתנוסס למעלה, מתנה מאהובתי, שבעיניים המדהימות שלה ידעה בדיוק מה הייתי חולמת שיתנוסס פה מולכם.
ןמכיון שאני לא לוקחת כלום ברצינות תהומית ואין דבר שאני יותר מעריצה בעולם מאשר הומור עצמי, אני בקריקטורה (יפה, חטובה ועם רעמת נוצות בלונדינית) זה הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לבקש, ממש אחרי הבקשה שלי לזכות בכל הטוב הזה שמורעף עליי.

ואם יומחד מישהי שעומדת לעשות רילו תחפש בלוג של מישהי כמונו, עם ילדים גדולים, קריירה, חיים, אושר, ותמצא את הבלוג הזה שלי עם המתנה הכי מהממת בעולם שקיבלתי מלינג שתתנוסס פה לנצח, קבלי עצתי- אל תחסכי במילים.
ספרי, שתפי, תחלקי, אל תקמצי באמת הפרטית שלך, אל תחששי לאוורר את שעל ליבך, תזכרי שאמרתי שזה גם אחלה איום על סובבייך, אבל בעיקר, בעיקר זה מקור לאושר גדול.

תודה, מוצ, עשית אותי כל כך מאושרת. לאב יוש -לב-

שלושה ימים לתוך שגרתנו המבורכת והחדשה,
גיל כבר שם, בסינגפור, מתייחד עם 100% לחות, מאושר באופן שהכי מגיע לו להיות מאושר, שמח על בחירותיו, על האנשים לצידו, על הדרך, על האתגרים.
אפשר למצוא אותו ער בפריסה של רוב שעות היום מחמת ג'ט לג מופרע שעוד מטריף את מוחו, ואני מהמרת שכשישוב בשבוע הבא, זה יהיה דקה ורבע אחרי שיסתדר לו שם הג'ט לג, ויתחיל מחדש בארץ, וחוזר חלילה אחרי שבוע.
הדבר החכם היחיד שנראה לי שצריך להיות ברשימת האיסורים של גיל בתקופה הזו, הוא האיסור על ניסיון לנהוג על הרכב שלו שם, שכן למי שלא מודע- ההגה מונח בסינגפור בצד השני, וכך גם באורח פלאי הכבישים וחוקי התנועה. מכיון שכרגע גם הערנות של גיל בצד השני, זה נראה לי כמו איסור ראוי ביותר.

יורשיי המהממים חזרו גם הם לשגרת לימודים (יייאאאאאיייי! שומעים שאני שמחה, ככה במרומז?).
הוא כבר אחרי 3 מבחנים, הילד המדהים הזה, הוא אחרי 3 דקות שגרה כבר שוכח שהיה בחופש,
היא כבר אחרי זיליארד חוגים- בלט קלאסי- בלט מודרני- צופים- חזרות למופע בלט ליום העצמאות בישוב,
אני כבר עמוק בתוך סידורי ההסעות והפולים עם חברותיי טובות הלב והמתחשבות באופן מדהים, הספקתי כל מה שהייתי צריכה, כולל סופר- דואר- האופטיקאי והמשקפיים החדשים (שנראים כמו הישנים, אבל היי, לא הבטחתי מעוף, הבטחתי רק שאדאג לראות).

את היום הזה ביליתי בלוגיסטיקת בריאות עם קטנתי, מה שמחייב היערכות טרנס אטלנטית לקראת המעבר.
אין בכלל מילים להסביר כמה כל דבר כזה מחייב כל כך הרבה אספקטים ומשמעויות, התייעצויות, תרגומים, בדיקות. גם יונתן עם גשר על השיניים, באמצע טיפול, מה שאומר שאת כילייתי הימנית אני ככל הנראה אתרום לאורטודונט סינגפורי נחמד בשם צ'אנג.
המורכבות של המשך מעקב רפואי מכאן לשם מכניסה לי לראש המון מתחים, חייבת לייצר איזו המשכיות ואין לי שום שליטה על מערך הרפואה שם (טוב, מתנחמת שאני לא נוסעת נניח לאנגולה, זו מדינה עם מערך רפואי מהמשובחים, ועדיין).

כך או כך, אני מפחדת לעלות למיטה למעלה, ולו מהחשש שאחרי 4 דקות אקרוס על ההולנדיה מחמת גסיסה, שכן היום שלי כלל נסיעות הזויות, שהסתיימו בקול תרועה עם 7465536 בריכות בקאנטרי רמה"ש עד השעה 21:00 בערב, ועדיין לא סידרתי את הקומה למעלה מביקור המנקות המהממות שלי היום, והייתי עושה את זה כבר מזמן אם לא הייתי שוקעת פה בדיונים ערים עם חתולת האשפתות שלי, דיונים מילוליים לגמרי בהם בעיקר אני מנסה לדון עימה על העובדה שלא חייבים להציק לשמש, החברה שלה, שלפני שעה כמעט הרגה אותה (בצדק!), ואולי כדאי שתנסה להציק קצת יותר לאורחות תועות מהז'אנר שלה שמסתננות לפה כל 5 דקות לאכול מצלחתה. כשהן נכנסות פתאום לא דחוף לה לקום.
עדכון לוהט מהרגע- יורשתי ציינה לי בצעקה מלמעלה, שהבטחתי לה שכשאבא יסע היא תישן איתי. עברו 4 דקות, אפילו לא עניתי, היא כבר חורפת עמוק בצד המיטה שלי, למרות שההגיון אמר שראוי היה שתתמקם בצד שלו, לא? גררררררר.

בטרם סיום, יש לי מסר אחד חשוב להעביר לקורא גיל.
הבית מסודר. כל הזמן.
הכיור ריק, הסלון מסודר, הילדים אכולים ושתויים, הכביסה מפוזרת בארונות, אין גרביים על הרצפה. נס רפואי. לא שאני רומזת, אבל זה ככה מיום שבת בסביבות הצהריים.

אחרי אינסוף שעות עיפוף אוירי, נחת האיש בסינגפור, סולו, הוא, המזוודה והסימון הירוק הזרחני המזעזע שהזמנתי לכולנו מאליאקספרס.

היום הזה התחיל אחרי *עוד* לילה בלי הרבה שינה (ע"ע רחשים מהפרק הקודם).
הילדים האלו שלי, שאין לי מושג מה עשיתי שקיבלתי את שני אלו בגילגול הזה (בטח בגילגול הקודם הייתי מה זה מהממת, או שמה-זה סבלתי והפעם זו פיצוי) הלכו לישון בשעה סבירה בלי ויכוחים, כדי להקל עליי את ההשכמה.
שניהם חמלו עליי כבר מהבוקר.
היא ירדה למטה הלומת שינה והכינה לאחיה קורנפלקס, הוא ירד הלום שינה לא פחות, אוסף כמו בן 70 את העיתון מהמדרגות בחוץ, ויושב לו באיזי עם העיתון והקורנפלקס תוצרת אחותו.

היגגנו לנו שלושתנו בנעימים, בעודי מעכלת את העובדה שאני אשכרה ערה ולא רוצחת אף אחד בשבע לפנות בוקר, הכנתי להם כריכים בהזמנה אישית כאילו זה ירח דבש, שניהם היו הכי מושלמים ביקום ולא הכבידו אפילו לשניה.
ליונתן חיכה יום ארוך ארוך עם מבחן בערבית בבית ספר (הילד מלך בערבית, מיסטר ג'אראק עריבאק ולהקתו) ואחה"צ חיכה לו מבחן מגן ענק בבר אילן ששרף לו את חופשת הפסח, וכאן נבחנת ידיעתכם בבלוג, שהרי מי שקורא באדיקות, ידע מיד לספר כי בני בכורי שונא את לימודי המתמטיקה בבר אילן, שנאת מוות, אלא שאצלנו בפוריטניה מסיימים מה שמתחילים, וכך נגזר על העולל לסיים את השנה הזו כמו שצריך.

מכיון שהיום השתלבתי רשמית בפול ההחזרות מבר אילן, יצאתי בשיא הפקקים לאסוף אותם מהבחינה.
וכך, בשבע וחצי בערב נפלו על ריכבי 3 סטודנטים בכתה ח', שונאי מתמטיקה לא פחות, מסננים "חרא בחינה", "הלך גרוווווווע", ודנים בשאלות באוטו בעודי תוהה מה אלו המילים האלו שעפות מעל לראשי, להלן "אני שונא טי", "היית צריך לכתוב את הדרך לפתרון הלוג" או משהו כזה.
למזלם, אמא של גיל שלחה איתי היום לחמניות ליורשת, פלאס שק עוגיות שוקו צ'יפס שנשאבו עד תום בספסל האחורי כאילו אין מחר, וברור שהשאירו לי פירורים על המושב, הגאונים האלו, אבל הם יודעים מתמטיקה, אז אני סולחת להם.

אלא ששק ריק של עוגיות שוקו צ'יפס במערכה ראשונה מפציע במערכה החמישית, ולא היה צריך להמתין הרבה, כדי שניכנס הביתה, ויהלי תתפרק מעוגיות שוקו צ'יפס שלא הושארו לה.

ולא, לא באמת היה דחוף לה העוגיות.

תוך 4 שניות, בעודי מחזיקה את התיק, ילדתי הזערורית עשתה בדיוק מה שצפינו שיקרה. התפרקה.

והנה קיבלתי סקירה מהירה ממנה איך עד כתה ב' היא הייתה בכלל בצהרונית ועם יונתן בבית, ובכתה ג' יונתן והיא תיאמו שעות, ובכתה ד' אבא היה בבית עד עכשיו. ובכלל, הכל בגלל שלא השאירו לה עוגיות.
או, הנה זה הגיע.
היא כועסת כי היום, זאת שאבא שלה הסיע על ריקשה בחודשים האחרונים, אשכרה נאלצה לצעוד חזרה הביתה לבד, ברגל. פקקטע 500 מטר, כן? שכחה לחלוטין שיונתן והיא היו יחד כל הצהריים. הרגישה לבד.
הכל הועצם, העובדה שאבא נסע כבר שינתה לה כבר הכל והכל נהיה מוחשי.

וככה, בעודי עם תיק על כתפיי, התחלנו לנהל את השיחה של החיים משתנים, קטנה, והשינויים טובים ולא רעים.

אחרי ארוחת הערב כבר נאספה לעצמה הקטנה, כבר הצחיקה כרגיל, חלקה עם החתולה כריך (מחיטה מלאה כמובן) וטונה, הוא עוד עם האקסבוקס שלו חוזר לעצמו, ואני פה מקבלת הודעה מחבר אהוב שלי (שאסר עליי לגלות את שמו, אבל הוא יודע שהוא הכי אהוב עליי ביקום כולו) שמנוסה כל כך במה שקורה אצלי בבית, ושואל עם הדאגה החברית המופלאה הזו שלו "ואת בסדר?".
ואני חושבת לי בלב שכן, ברור שאני בסדר. חייב להיות בסדר. יהיה מצויין.