סינגפוריה, היום השלישי.

הכל פה מהיר, אינטנסיבי, הכל פה גדול ומזמין- אם זה האנשים, נותני השירות, המלצרים, נהגי המוניות, הם מחפים בחיוכים ונועם על ניב סינגליש רצוץ ומייגע שגורם לרצות לחתוך את הורידים מרוב ייאוש, הם שירותיים באופן מופרך ממש ומתייחסים לעצמם ברצינות מופתית.
הסינגפוריסט הממוצע שפגשתי פה בשלושת הימים האלו מאושר אובר-אול, מרגיש סבבה לגמרי, ולמרות מה שנדמה לנו, הם מרגישים נטולי שלשלאות אט-אול. החיים שלהם לגמרי תותים פה- החינוך, ההיצע, הדיור, הכל מזמין ונוח, הכל חוץ מהלחות, שמה שמהמם אותי זה לראות שדווקא הזרים ממש לא מתלוננים על הלחות ודווקא זורמים (תרתי משמע) איתה, אבל המקומיים? נוטפים כמו שלוליות פה. תעלומה.

2 המשימות העיקריות שהיו לי פה היו לרשום את הילדים לבית ספר (צ'ק! בין דר דאן דת!), ולחפש לנו בית.

ביומיים האחרונים, המשימה השניה גרמה לי להכיר את סינגפור הארד קור ממש, אני אחרי משהו כמו 20 דירות אם לא יותר. אובכן, בשתי מילים? לא פשוט, בשש מילים? כוווווסומו, זה מה-זה לא פשוט.

אז נכון, האי פיצי, אבל למיקום שבו מתמקמים בעיקר בדירה הראשונה, יש משמעות מאד גדולה, בטח כשמגיעים עם ילדים.
כאן גרים כולם במה שנקרא "קונדומיניום", או בקיצור- "קונדו'ס". מדובר על קומפלקס שנע בין 200 לזיליארד דיירים, יכול להיות בניין אחד ויכול להיות ריכוז של אוסף בניינים, שמה שמשותף להכל, זה פסיליטיז, וככל שהם יותר מפנקים, כך ערך הקונדו בעיניי משתמשיו גדול יותר. הפסיליטיז, בהגדרה, הם בריכה (או 17), מגרשי טניס עצומים מפנקים, ג'ים מפואר (כי אי אפשר לעשות ספורט בחוץ רוב הזמן), מכוני יופי ושות', לפעמים סופר ובתי קפה.
באחד הסיבובים האחרונים שלי עם אחד המתווכים פה, שאלתי למה לא הציע לי קונדו מסויים. הוא התפלא מאד על איך אני מסכימה להתפשר על קונדו בלי מגרשי טניס, ואני נשבעת לכם, אנשים ירדו מהפסים! מתי לאחרונה ראית ישראלי ממוצע מחזיק מחבט, ולא, אני לא מדברת על עמוס מנסדורף, כן?! מישהי פה נראית כמו סרינה וויליאמס? זה אשכרה שיקול? אובכן, כן.

וכך, במשך היומיים האחרונים אני תרה באי אחר דירה מתאימה למשפחה, ובהינתן העובדה שאנחנו עוזבים בית פרטי מושלם ענק עם 6 חדרים, מרפסת וגינה, בא לי למות מלעבור לדירה.

ראשית, עליכם לדעת שבניין בסינגפור אוחז באורך חיים של 15 שנים. אחרי 15 שנים- הופ, לום ושלום כמו שאומרים אצלנו- הורסים עד היסוד ובונים מחדש. כיף כאיופאק. במילים אחרות, אחד הפרמטרים הוא לשאול בן כמה הבניין. עד 5-6-7 שנים עוד יענו לך פה בסבבה, אבל בניין של 9 שנים פה זה כאילו גרתי כרגע בגבעת עמל, לפחות. מיד מתנצלים- "לאאאאא, בדיוק משפצים פה" וזו לגמרי עילה לפסילת קונדו. גם החדרים כאן, שאלוהים תשמור, בחלק החדש יותר, נראים ומרגישים כמו קופסאות נעליים.

בכל מקרה, כל ההקדמה הזו נועדה לשתף אתכן בסיפורי ג'ודי, המתווכת ההזיה שאתמול בילינו איתה יום שלם. ובכן, רשמית, העובדה ששרדנו תחבורתית את האירוע הזה מהווה נס כשלעצמו. מדובר בנהגת גרועה באופן מחפיר ממש, ואם רצית לדעת שקרתה תקלה בתכנון הנסיעה, הקיו לדעת את זה זה סדרת צחקוקים מופרעת מאשה בת 50 פלוס, וזה, מבלי לפגוע, בעיניי הפלוס הבודד שם.

בבוקר הגיעה דהורה על הונדה סיויק למפתן המלון, לבושה היישר מקטלוג ראש אינדיאני, ג'ודי, מתווכת מקומית מבוגרת, ושותפתה החמודה, שירלי, מתווכת סינגפורית באמת מוצלחת בת 35 עם מבנה גוף של הודפת כדורי ברזל סובייטית.
לקח לנו 4 דקות לקלוט  את האימה ולהזדרז ולחגור חגורות בטיחות אחרי הפניה הראשונה (והציחקוק הנלווה).
אחת לכמה זמן חווינו דה-ז'ה-וו חינני בעוברנו ברחוב, והתברר שאין זה מקרי. אחד מהמוטיבים החוזרים באותו יום אמש היה פיספוס פניות לקונדו זה או אחר, וסיבובים חוזרים ונשנים עד שנרגע הציחקוק וסוף סוף פנינו במקום הנכון בשעה טובה, מה שפינה את ג'ודי לחפש חניה, כדי שאחר כך תוכל לצחקק כי היא שכחה איפה החנתה (טרו סטורי, וסופר לא אחת אתמול).

אגב, לא נתקטנן, אבל זוכרים שאמרתי "לא שיש שחור"? ובכן, ג'ודי פחות זכרה, וזה לא שהגדרתי המווווון פרמטרים, אבל כן התעקשתי על בהיר, מאוורר, עיצוב נקי.
זה בהחלט מסביר למה ראיתי 4 דירות עם שיש שחור, 2 עם שיש חום כהה ("סי? נו בלאק מארבל!"), חלקן בגודל של החניה שלי בבית, וכל זה נועד במטרה 'לאפיין את מה אני אוהבת ומה לא, כדי שבסיבוב הבא (!) היא תוכל להתמקד'. סילי מי, ואני חשבתי שהגדרתי לא רע בהתחלה- מאוורר, מרווח, בהיר, אהההההמ.
אחרי 12 דירות מחפירות שאין להן ולא כלום עם הטעם שלי, עברתי לפלן בי, בו דיברתי עם דרק, מתוך המחמד של תאיר, שמיד נכנס לפעולה ואסף לוקיישנים.
בינתיים התברר ששירלי רצתה נפשה למות מאירועי היום, וכך, לפת-פתע, נמצאו להן דירות מ-צו-י-נות להצגה הבוקר, כך שעברתי היום 2,875,775 דירות נוספות- חלקן של שירלי וחלקן של דרק, ולכי תזכרי מה ראית ואיפה כדי לא לפדח אף אחד מהם.

והנה הצרה הצרורה. מאחר וגם למחר וליום ראשון קבענו *עוד* סיורים לראות דירה, היום מצאתי שתיים מושלמות. ססססססאמק, זה היה ברור שזה יקרה, אבל היה גם ברור שהן יהיו הופכיות זו לזו.
הראשונה, 4.5 חדרי שינה (כאן הסלון לא נחשב חדר), יפיפיה. ענקית, מרווחת, נוף משגע, אבל המיקום לא בצנטרום של הפיילה. הדירה השניה הייתה בקונדו שקרני ותאיר נשבעו בו (בצדק, מסתבר), אבל בו יש דירת 3 חדרי שינה, פיצית, מטבח קטן, אבל נוף למות! למות! מכל חדר מפכפך לו הנהר, בריכות מהממות, צמחיה, ילדים צוחקים, יפה שאין דברים כאלו, ויותר במרכז מזה- אין. מושלם, חוץ מהקטע שזה פיצי למות כאמור ורחוק מלהתאים לנו. שייייט.

אז כן, יש לי עוד 3 ימים לחפש דירות מתחת לאדמה פה, אני מתאהבת במקום ובאנשים בו, הקהילה הישראלית פה מהממת אותי שאין בכלל מילים לתאר, והיי, הולכת להירשם לטניס. חייבת.