#128 מוייטנאם ועד הירדן, על פחדים של אחרים, או על ערכה של קסדה בלי כיסוי עיניים

את ירדן שלי פגשתי בתיאום מושלם במסלול לקבלת אשרת הכניסה לוייטנאם, ארבע מאיות השניה וכבר ננזפנו ע"י איש מבוגר ומריר יותר משוקולד 100% קקאו שלא האמין שאנחנו יחד ודרש שנתפצל בתור.
בתיאום מבריק, בלי יותר מדי מילים ועם מבט מוכר בעיניים הצענו לו להקדים אותנו בתור והוא בלע את החנופה ונותרנו להתחבק בלי סוף.
עד שקיבלנו את הויזה כבר סיימנו להדביק 90% מהשיחות שסימנו לעצמנו שאנחנו חייבות לסיים (מישהו צריך להיות יעיל בבית הזה), סגרנו את הפינה של מאה סלפיז (כולם פח) ואת הצחוק שלנו שמעו עד קצה הטרמינל הוייטנאמי.

סייגון האירה לירדן ולי את פניה הטובות, כל מילימטר הוכיח לנו שהכוכבים מסתדרים לכבוד שתינו בשמיים- המלון חלומי, המיקום מופלא, האנשים סביבנו קסומים ומאירי פנים, מזג האויר לא יכול היה להיות יותר מושלם.
בעודי כותבת מילים אלו אני והיא על שפת הבריכה מתאוששות מהבוקר הקשה שעשינו בו בעיקר כלום חוץ מלקשקש (ולאכול, אבל אנחנו אוכלות בשביל הישרדות, אל תיראו אותנו ככה) ולפנינו עוד יום מלא מילים וצחוק אינסופי.
השמש עושה כאן את השטיק הגאוני שלה- שוטפת את היום הזה באור נקי ובוהק, חם במידה שאנחנו לא נוטפות בה ועדיין לא מקללות (זה לא אמין, אנחנו מקללות מלא, אבל בלב).
ואני לוקחת נשימה גדולה כשאני מבחינה איך הנוכחות של ירדן לידי מזכירה לי את כל מה שנורמלי והגיוני בחיים שלי- החברות הפשוטה, הקבועה, שאין בה שום מימד של זמניות ופערי שעות מטורללים, הפשטות שבה הכל מתנהל וכמה זה קל כשזה נכון.

הימים האלו גורמים לי לחשוב כמה צדקתי כשחשבתי שבשלה העת לחזור לחיים האמיתיים, לישראל.

בחודשים האחרונים יש לי המון מחשבות שנובעות רובן מהחשש שוב לטלטל את חיי, מההתחלה החדשה של הכל מאפס, העבודה והקריירה שהשארתי מאחוריי והגדירה אותי כ"כ כבר לא נוכחת ומזה שאני עוד לא יודעת מה יגדיר אותי בשובי, והפחד מזה עצום.

החששות מכל עבר מגיעות במיליון צורות, הסביבה לא חומלת וכל אחד מתמלל מולי את החששות הפרטיים שלו, הפחדים, ומציע לי לאמץ אותם כשלי- "קשה בארץ, ליתי, תישארו"," איך תוותרי על לין" (זה אגב אחד הדברים המעליבים שאפשר לשאול אותי), "הדתה" / "אבל ביבי", כבר שמעתי על מלחמת אחים, כמה קשים חיי היום יום, כמה המשכורות 'זה לא מה שיש אצלכם, ליתי', "לא חבל לך שיהלי תחזור לתיכון בארץ כשיש לה את התיכון בסינגפור", אינסוף דברים שנאמרים לי עם הראש המוטה הצידה בדאגה אמיתית.
אני מקשיבה להכל ובעיקר רוצה להגיד לכולם 'לכו טפלו בפחדים שלכם, הם שלכם, אני לא קשורה'.

אני משחזרת פה את המחשבות שלי לאורך שנותיי הסינגפוריות, איך התבוננתי בכל משפחה שאספה את פיסות סינגפור שהפכה גם קצת לשלהם, ארזה את הזכרונות ואת ההווייה היום יומית שהייתה לחייה האמיתיים לזמן לא פעוט, איך התבוננתי בהשתהות באומץ של חברינו לארוז את החיים (שוב) במכולה ולחזור לצד השני של ההרפתקה, לחיים הישראליים.
לקח לי זמן, אגב, לפצח כמה רכיבים בזמן הזה-
נניח אלו שסיימו את הפרק הסינגפורי אחרי שלוש שנים חזרו תמיד עם איזו תחושה שהיה עוד מה להספיק, שאפשר היה עוד שנה, שזה טס מהר מדי.
אלו שחזרו אחרי ארבע שנים ויותר נראו לי כאילו חזרו חצי שנה מאוחר מדי, אספו את כל אבני הדרך הרלוונטיות וחזרו לארץ כשהרווחים מוצו עד תום כבר ושדי.
אני מרגישה שבאמת זה קו פרשת המים הפרטי שלי, הקו הדמיוני של שלוש וחצי שנים שחלפו לי ודי, אני כבר בשלב הזה של עוד דבר שאיבחנתי: מהרגע שמחליטים בראש שבשלה העת לחזור, הדברים מסתדרים אחרת.
פתאום נקודת ההתבוננות משתנה לחלוטין- את הבית הסינגפורי רואים פתאום בעיניים של מה נכנס למכולה, מבחינים במיליון הדברים שצברנו לאורך השנים האלו (ייתכן ואני רומזת לכיוון סטילטוז בצבע ניוד), פתאום מעניין באמת מה קורה בבית שהשארנו אחרינו, בחידושי פסיקה וחקיקה, בכבישים פקוקים מהיציאה מהישוב ואם נפתח עוד קפה שווה באזור.

כך גם הבחנתי ביתר שאת במה שאני לא רוצה עוד נוכח כל כך בחיי:
זמניות ואירעיות.

האנשים מסביבנו פגו תוקף מדי כמה זמן וחשבנו שזה הגיוני, אנשים שהיו כמו משפחה בעולם הסינגפורי שלנו ארזו מזוודות ויום למחרת נעלמו ואיתם חלקים מהלב שלנו, חברות נפש שהיו לי עולם שלם חזרו לחייהן הישראלים והיכו שורשים מחדש בעולם הכה מטורלל אך נורמלי הזה, הילדים שלי שכבר לא מזיזים עפעף כשחבר נפש חוזר לטוקיו או לישראל או לפורטוגל, ולא, זה לא נורמלי שמתרגלים לזה.
זה לא נורמלי בכלל.

משפחות שחולפות על פניי ונודדות מרילוקיישן אחד לשני מעוררות בי המון חמלה, לא מתוך רחמים אלא מתוך איזו נקודת התבוננות מלאת גאווה על עצמי שלא פחדתי להכות שורשים במקום אליו אדע תמיד שאני חוזרת, לא לחשוש לשוב ולהיאחז בחיים האמיתיים, לא להתגלגל ממקום למקום בחיפוש מחודש אחר האושר, לא לקדש את הזמניות והאירעיות, לדעת לשים סוף לכל הרפתקה ולעשות את זה ממקום גבוה, ולהתבונן למציאות בעיניים.

לפני כמה זמן ניהלנו בבית משבר של קטנתי שגילתה בדרכה שאין כמו חברות ישראלית, שהבינה בכלים של בת 13 שעם כל האהבה העצומה שלה לחברותיה הסינגפוריות שמסביבה, רכיב הזמניות שמכתיב את החיים פה מכתיב גם היעדר עומק מסוים שאי אפשר לדלג עליו.

באיחור של הרבה מדי זמן היא אספה את עצמה ונפתחה שוב להבנה שהרכיבים הישראלים שלה עמוקים ואי אפשר להתעלם מהמולקולות הספציפיות שיש בדי.אן.איי הזה, וכמה התגאתי באחיה המדהים שהקשיב לה ואמר לה "לילי, כן, את צריכה להבין שהדבר האמיתי הוא החברות הישראלית שלך, הכל נכון והחברות הסינגפוריות שלך נהדרות, אבל החברות האמיתית היא עם אלו שמדברים בשפה שלך ומבינים את מה שאת אומרת גם בלי מילים".

אני מסתכלת כבר המון זמן מהצד על מה שקורה לי ומסביבי מהרגע שבחרנו לחזור, על הבלגן האינסופי הזה שממלא לי את הראש והלב בפחדים של אחרים, בדאגות ובחששות שחלקן לא שייך אליי וחלקן האחר ממלא אותי כבר הרבה זמן, ולא בטוח שידעתי מה לעשות חוץ מלהודות בזה שבחרתי לעצמי חיים שכל הזמן מעתה ועד הנצח אהיה בהם חצויה, אחיה תמיד במחשבה של מה יכול היה לקרות אם הייתי נשארת בסינגפור ולא חוזרת, מה יכול היה להיות לילדים, לגיל, לכולנו, ודווקא שיחה עם זוהר יקירתי שחולקת איתי מחשבות כ"כ דומות בהם היא אמרה לי את המשפט הכה חכם- "ליתי, זה נכון שנהיה תמיד חצויות, אבל אני מעדיפה להיות חצויה בארץ ולא חצויה בחו"ל" עשה לי את השקט הזה, ההבנה הזו שזה נכון עובדתית, אהיה חצויה, אבל חצויה במקום הנכון.

וככה, ירדן ואני מדברות פה בוייטנאם שהפכה להיות מן מקום סטרילי שלא מוקף בקו הרקיע הסינגפורי היפיפה והמבלבל ולא ליד סלט עם עגבניות ישראליות מופלאות או אפרסקים של קיץ ישראלי, הופכות הכל עם ההומור המטורלל שאספנו לאורך 12 השנים הלא זמניות ולא אירעיות האחרונות, כשאנחנו אורזות הכל בלי פחדים וחששות של אחרים אלא רק אלו שלנו (טפו, תודה, יש הרבה מאלו גם ככה), וככה בוייטנאם המאירה פתאום הכל מסתדר לי כמו פאזל שהחתיכות בו מסתדרות ועדיין לא ידעתי איך לסדר את הבלגן,
עד שהגיעה ניום.

ניום היא סטודנטית וייטנאמית צעירה בת 23 שכמו כל מיליוני וייטנאמים לא עלינו, נוהגת על אופנוע. אתמול מצאנו את עצמנו, ירדן ואני, עושות פה סיור אופנועים מטורף ומופלא כשניום ואני חולקות אופנוע משך שעות של יחד ומנהלות שיחות כה מתוקות כשהרוח הסייגונית הנעימה מלטפת אותנו תוך כדי שאנחנו נוסעות בין אלפי אופנועים זהים במרחק שני סנטימטרים מאיתנו.

כל מי שביקר בוייטנאם יודע לספר על נחילי האופנועים הלא שפויים שממלאים פה את הכבישים (והמדרכות, שזה הזוי), ובואו, בואו נוסיף עוד רכיב לטרפת נחילי האופנועים פה:
אין בקושי רמזורים, גם בצמתיים עצומים וראשיים. אין רמזור, אין שוטר מכוון תנועה, אין כלום, ג'ונג'ל של אלפי אופנועים שנוסעים לעיתים אחד מול השני, חוצים צמתים, כיכרות, מג'נגלים באיזו חוקיות שלא הצלחתי לפצח.
בסוף נשברתי ושאלתי את ניום שלי המתוקה איך זה עובד, איך זה הגיוני שאני מרגישה כ"כ בטוחה איתה על האופנוע ואיך הם מצליחים לנהוג ככה בלי תקלות.

ניום צחקה,
"העיניים, ליתי, אנחנו מתואמים עם העיניים. אופנוענים בוייטנאם מתאמים הכל עם העיניים, הקסדות פה הן בלי כיסוי עיניים ואנחנו מסתכלים רק על העיניים של מי שמולנו".

ירדן, שסיפרתי לה על השיחה המהממת הזו עם ניום הקשיבה ופתאום אמרה כמה זה נכון, איך למדנו להסתמך על רמזורים, תמרורים, רגולציה, שוטרים שמכוונים הכל, איך כיסינו לעצמנו את העיניים במשקפי שמש ומסכים ושכחנו פשוט לסמוך על העיניים של מי שלידנו, שלא יתן לנו להיפגע.

וככה, צעירה וייטנאמית מתוקה בת 23 לימדה אותי בזמן כ"כ מטורלל בחיי שלא צריך תמרורים, לא רמזורים או שוטרי תנועה גם בג'ונגל מטורף,
לא צריך להיבנות לא מפחדים של אחרים ולא מהפחדים שלנו מחוסר הסדר הזה,
ולהבין שלא צריך דוקטורט בבלגן הכי גדול שראיתם בחיים שלכם,
צריך לוודא שאמנם אנחנו עם קסדה על הראש שתגן עלינו, אבל לוותר על כיסוי העיניים ולסמוך על זה שמי שמולך ולצידך יסמן לך שאתה בטוח לצידו גם בטירוף הכי גדול כשאתה מחפש עיניים שישמרו עלייך ויגידו לך שיהיה בסדר, גם בלי הרבה מילים.
ככה פשוט. ככה לא מסובך.

וקחו לכם את יונה וולך שכתבה מילים כ"כ יפות, שאיכשהו הגיעו לזה שלהקה ישראלית בשם "בלאגן" הקליטה והפכה למאסטרפיס,
ונו, מי תיאר לעצמו ש- 25 שנים אחר כך אכתוב פוסט בוייטנאם על חיי הסינגפוריים ואגגל שיר עם המילים "בלאגן, שלח לי שקט".

"שלח לי שקט טוב, מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן,

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר,

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שקט, שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי
שקט עד יום מותי.

שלח לי שקט מהודר
שלח לי שקט מאולתר
שלח לי שקט ירחי
תשלח לי שקט בין כוכבים,

תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה"

#127 על פרידות זה שיט, על ניסויים בלחיצת יד או קוים לדמותה של פילוסופיה סטואית

אם יש משהו שאני שונאת, לא טובה בו, לא מכילה אותו ולא יכולה להכניס אותו מרצוני לחיי, זה פרידות.
כל פרידה, כל דבר שמאותת לי על פרידה מכל וורסיה- בעיקר מאנשים, שוברת אותי למיליוני חלקיקים פיצים, והיקום הרילוקיישני הזה שבחרתי לי מזמן לי בשלוש השנים האחרונות פרידות מכל סוג שאפשר לדמיין.
כמות הפרידות שעברתי מהרגע שהוחלט על סינגפור הספיקה לי לחיים שלמים.
אני, שמורגלת באנשים מופלאים סביבי, אפרסקים קשים עם טעם של קיץ, עגבניות מלאות מיץ, אני שמורגלת בחיים מלאי עשייה, קריירה, בחברויות שלא משתנות, במשפחה, באהבה, בהכל, עברתי בשנים האלו פרידות שוב ושוב מכל דבר יציב בחיים.
בתום השנה הראשונה בחיי הסינגפוריים אחרי שנפרדתי מכל מי שהייתי, מצאתי את עצמי נפרדת ביום קיץ אחד מחברי נפש שהיו עבורי עוגן, משפחה (היוש צחיק, היוש מאיה, היוש מרינושקי, לא שכחתי).
אני ממש זוכרת את עצמי מתבוננת סביבי ורואה כאן כאלו שעוברים פה שנים על גבי שנים ופרידות על גבי פרידות, וכאילו חוסנו כבר.
קרני, הנפש הכי נקיה ועדינה שיש נוהגת לומר לי על זה 'זה יעבור', ואחרי כמעט עשור שהיא פה אני מאמינה לה, אבל לי פרידות לא עוברות, הן כאילו חורצות חריצים כאלו בעור שלי שהופכות את האויר מסביב לכזה שממש חשוף לפגעי מזג האויר.
בחודשים האחרונים, אחרי מיליון דברים שהצטברו למסה קריטית, בינהם הפיכת שעון הזמן לטובת חזרה הבייתה, פרידות באויר (שרון, אינעל ראבאק, למה טובה התאילנד הזו), הפרידה שמחכה לי מגליה שלי שעוזבת אותי לבית היפה הזה שלה בקרסקיל הרחוקה שזה אפילו עוד יותר רחוק מכמה שאנחנו רחוקות היום, ועוד פרידות כואבות ועצובות מסביבי, מצאתי שהפרידות נוכחות הרבה מדי בחיי.

כמו הרבה צמתים בחיי, גם בפרידה קשה ופרטית מאד, מצאתי את עצמי בשעות של שיחה עם הדודה החכמה כל כך שלי, שהיא ואני מוצאות את דרכנו בצמתים כאלו מעבדות את הדברים כל אחת בדרכה, והיא, מקור התבונה עבורי, לעולם לא תבין כמה המילים שלה תמיד ימצאו את דרכן להתפרס על נפשי בתובנות מלאי שכל.
אפילו פה בבלוג הזה כבר הוקדש לה פרק מלא אהבה כשהיא לימדה אותי את אחד הכללים החשובים שליוו אותי מאז- "הגוף זוכר".
הדודה החכמה הזו שלי שאוספת כבר עשורים על עשורים את חוכמתה הרבה ידעה לאסוף אותי גם הפעם גם בלי שהיו לה תשובות עבורי על פרידה שלא היו לי ברירות אלא להשלים עימה, להגיד בחוכמה רבה שלעיתים המרחק הוא לא רק באוקיאנוסים ולעיתים הוא משליך גם על הנפש, שאנשים שלא משתנים גם בגיל מבוגר כשהם צריכים להשתנות לטובת מי שהם אוהבים זה דבר עצוב מאד. והיא צודקת. גם הפעם.

קראתי לפני כמה זמן על ד"ר אדוארד קלפרד שהיה רופא ופסיכולוג שוויצרי שערך ניסוי עם מטופלת שלו שסבלה מחוסר יכולת מוחלט ליצור זכרונות חדשים בשל נזק מוחי, כך שבכל פגישה עימה נאלץ שוב ושוב לחזור על הצגתו בפניה, על לחיצת היד עימה ועל התחלת השיחות איתה מחדש, שוב ושוב. באחת הפעמים כשהגיעה לפגישה עימו ניגש אליה ד"ר קלפרד ולחץ את ידה כרגיל, אלא שהפעם החביא בידו סיכה שדקרה ופצעה את המטופלת עת שלחצה את ידו. ביום למחרת, כשנפגשו שוב, ניגש אליה ד"ר קלפרד וביקש ללחוץ שוב את ידה, הפעם כשהוא ללא סיכה. המטופלת נטולת הזיכרון לא ידעה להסביר את הסיבה בגינה סירבה בנחישות ללחוץ שוב את ידו של הרופא,
אבל הנפש שלה זכרה, תת המודע זכר, וכן- גם פה הגוף זכר.

ככה גם אני, כאילו נמנעת מסיכות קטנות שמוחבאות בידיים, מנסה להימנע מכל מה שגורם לגוף שלי ולתת המודע שלי לדעת שמשהו כואב היה שם ולמצוא כביש עוקף תלאות נפש, ניוז פלאש: זה לא תמיד מצליח, לרוב לא.

אני מנסה סוף סוף לעשות סדר בתהליכים שקורים לי ואני באמת כותבת עבור עצמי, אני נשארת נאמנה לאלוהיי האותנטיות בהם בחרתי להאיר את דרכי לפני הרבה שנים.
חלק מהעיניים שקוראות אותי יודעות מה עומד מאחורי המילים שלי, זה בסדר גמור, ובעיקר זה בסדר גמור שכל מי שלא יודע מה עומד מאחורי המילים האלו יקח את זה למקומות שמתאימים עבורו, מרגע שאני שולחת החוצה את המילים האלו הן כבר לא רק שלי.

וכן, מילים שאחרים שולחים לעיתים מגיעות למי שממש מחפש אותן, כי ברגעים האלו שממש חיפשתי אותן הגעתי לטקסט יפיפה על הפילוסופיה הסטואית שכל כך האיר לי את הדרך (תודה אורלי כרמון, המילים שלך היו נפלאות).
הפילוסופיה הסטואית מכוונת לעקרון שבו כל כך מאמינה- "הדברים נחלקים לשני סוגים- אלו הנמצאים בשליטתנו ואלו שלא", לעשות כל מה שאני יכולה בעצמי כדי לעשות את הטוב ביותר והנכון בעיניי, ולקבל בהשלמה את מה שקורה מרגע בו הדברים כבר לא בידיי.

אני לוקחת בחירה על עצמי לקבל גם את הפרידות האלו, להבין שלא כל דבר תלוי רק בי, אני יכולה רק לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעשות את הטוב ביותר שאני אחראית עליו אבל להבין שמה שיקרה מאותו רגע כבר לא יכול להיות שלי, לבקש את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את אומץ הלב לשנות את מה שכן ביכולתי ואת התבונה להבחין בין אלה לבין אלה.

וקחו לכם את אד שירן המופלא בשיר שעטף אותי כמו שמיכה רכה ומלטפת לפני כמה שבועות כשראיתי אותו פה, כשרקי יושבת לידי מולו ושתינו מבינות בשיחה אחת מיני מיליון אחרות שפרידות זה שיט.
או, וול, קרני הבטיחה שזה יעבור 🙂

Loving can hurt, loving can hurt sometimes"
But it's the only thing that I know
When it gets hard, you know it can get hard sometimes
It is the only thing makes us feel alive
We keep this love in a photograph
We made these memories for ourselves
Where our eyes are never closing
Hearts are never broken
And time's forever frozen still
So you can keep me
Inside the pocket of your ripped jeans
Holding me closer 'til our eyes meet
You won't ever be alone, wait for me to come home
Loving can heal, loving can mend your soul
And it's the only thing that I know, know
I swear it will get easier
Remember that with every piece of you
Hm, and it's the only thing we take with us when we die
Hm, we keep this love in this photograph
We made these memories for ourselves
Where our eyes are never closing
Hearts were never broken
And time's forever frozen still
So you can keep me
Inside the pocket of your ripped jeans
Holding me closer 'til our eyes meet
You won't ever be alone
And if you hurt me
That's okay baby, only words bleed
Inside these pages you just hold me
And I won’t ever let you go
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Oh, you can fit me
Inside the necklace you got when you were sixteen
Next to your heartbeat where I should be
Keep it deep within your soul
And if you hurt me
Well, that's okay baby, only words bleed
Inside these pages you just hold me
And I won’t ever let you go
When I'm away, I will remember how you kissed me
Under the lamppost back on Sixth street
Hearing you whisper through the phone
"Wait for me to come home"

#126 על חזרה לכתיבה, על דברים שלא כתבתי, או על אפקט סטרופ והלימה שמצאתי סוף סוף בשניצלים

כן, אנחנו נשים את זה עכשיו על השולחן- לא כתבתי מאז הקיץ. חלף הרבה מאד זמן. אני יודעת. כל שיחה מתחילה איתי כבר הרבה זמן עם "הבלוג, ליתי, מה קורה? תכתבי, תכתבי כבר", ואני מהנהנת ומבטיחה לעצמי שזה אוטוטו קורה ואוטוטו אני חוזרת לעצמי, וזהו, החלטתי שאני בשלה כדוריאן בטקה מרקט (תקשיבו לי- זו לא מחמאה גדולה, זה על סף הריקבון), ויום שלם אני הולכת סביב מילה מילה פה, מוחקת וכותבת מחדש, משנה פסיקים ומחפשת את השיר המדויק שאני צריכה פה.

אז הנה ההסבר המדויק למה לא הייתי פה המון המון זמן: זה פשוט לא קל לשבת לכתוב כשבוחרים לכתוב אותנטי, חשוף, לשתף. לפעמים זה מציף ממש ולפעמים זה גורם אפילו לי להתפלא שזה מה שאני מרגישה. הכתיבה היא בדיוק מה שתיארתי פה בעבר- אני מתחילה מרעיון, משהו שהצית בי את המחשבה, ומשם הדף הריק מתמלא במילים שלפעמים גם אני לא ידעתי שיתגנבו ויופיעו ויסתדרו למשפטים רציפים ורעיונות.

זה אולי נקרא כמו משהו שכותבים-הולכים אבל אצלי כל כתיבה היא טקס שלם, משהו שגורם לי לשבת ולספר סיפור, לחשוף, לזקק משהו.
זה קרה לי המון פעמים בחצי השנה הזו, היה בה המון לשתף אבל פשוט לא הייתי מסוגלת, לא כי אני יודעת למה, אבל ידעתי שזה שם ושאני צריכה הפסקה זמנית והחלטתי להקשיב לזה.

הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא מסוגלת לשבת ולמצוא את המילים הייתה באוסטרליה, באוקטובר האחרון. על פניו זו הייתה נקודת כל כך טבעית בשבילי לכתוב עליה בקלילות- ברשימת הנוטס שלי לבלוג על אוסטרליה מופיעים המשפטים "כמה כולם נראים פתאום כמונו", "המידות הנורמליות שיש לאנשים" אחרי שהתרגלתי לנשים אסייאתיות בעובי של נייר מדפסת, איך שוב אני לא מבינה אנגלית בגלל מבטאים הזויים, איך שוב יש רכבים בני למעלה מ- 10 שנים על הכביש, איך בצידי הדרכים יש קנגורוס בצידי הדרכים- בעשרות, פשוט קנגורוס וקנגורוס וקנגורוס והעין לא מתרגלת. ולא, לא כתבתי על אוסטרליה.

לא כתבתי שוב, בפעם האלף, על מה קורה כששוב השורות משתנות למול עיניי, שוב חברויות מלאות עומק מתאדות כאילו לא היו פה. הפעם המחיר הכבד היה תאיר, הפעם היא ארזה את משפחתה שהייתה כמשפחה עבורי פה וחזרו לישראל, לים ולתל אביב, כאילו שלתאיר יש תפקיד אינסופי להכין עבור כולנו את הקרקע בסינגפור ובארץ. השבר הקשה באובדן עוד חברה והמשפחה שלה כל שנה מתחיל לתת אותותיו, השיחה הלגיטימית לחלוטין פה היא סביב 'יש לכם תאריך חזרה?' והמבט או עם הנשימה הזו של אנחת רווחה שזה בסדר, או ייאוש מוחלט ששוב המכה צפויה לעופף. וכן, המכה אכן צפויה עוד לעופף עליי בקיץ כששרון שלי תעבור עם המשפחה שלה לתאילנד והאי יתרוקן מעוד משפחה שעבורי היא כן, בפשטות, משפחה.

ולא כתבתי על גליוש שהייתה פה והביאה לי למשך שבועיים את הבית שלי, את השפיות, את החברות הפשוטה והלא מסובכת, את הצחוק הישראלי המוכר שמגיע מהבטן הכי נקי, השיחות האינסופיות, למרות שעל זה הייתי צריכה לכתוב כי גליוש הגיעה בזמן מושלם להזכיר לי מה טיבה של חברות טובה נטולת כל אג'נדות, כזו שאין בה שום דבר שאינו פשטות ונקיון, ולא כתבתי איך כל הטוב שקיבלתי ממנה כשאני כאן עובר לידיי כשהיא לא תהיה כשאני אחזור, וזה כבר הבכי-בכי-בכי שאשמור לכשיגיע היום.

ולא כתבתי בעיקר על ישראל שהייתי בה לפני חודשיים וכנראה שכשאכתוב עליה סוף סוף לא אוכל להפסיק, כי שעון החול כבר התחלף לטובתה, ועכשיו, כמו שחגה אמרה "החלה ספירת הפצועים", רשמית. חלפו שנתיים וחצי, נותרה עוד שנה וחצי לשובנו, וזה טס.
וכן, החלה ספירת הפצועים של הרילוקיישן הפרטי שלנו ואיתה נעלמו שעות השינה שלי, היכולת לקבל החלטות, ו(היעדר) היכולת לסלוח לעצמי שהבאתי על עצמי את זה.

אותה חגה חכמה שלי שהקשיבה לליבי כשחזרתי מהארץ, תמיד הצטיינה בלמצוא את הדרך להגיד את הדבר המדויק הזה שמצליח לעשות לי סדר בראש. לקח לי אומנם איזה חודש לעכל את זה (כי בדרך עוד היה לי את אביב ויפעת ואת וייטנאמוש ואת האושר הזה איתם) אבל זה הגיע בסוף.

חגה אמרה שהחיים האלו ברילוקיישן הם כמו אפקט סטרופ. כן, כן, אפקט סטרופ.
דמיינו שהמילה "כחול" צבועה באדום. דמיינו שהמילה "צהוב" צבועה בירוק. נסו לציין את שם הצבע שאומר דבר אחד אבל כותב דבר אחר, המוח מזהה דבר אחד והוא צריך לבחון במקביל האם ההטעיה ממול גוברת על העין.
נשמע פשוט? זה לא. פשוט אין הלימה.

מה שהעיינים שלי התרגלו לראות הלב עוד לא תירגם במדויק, וכשתירגם סוף סוף, וסוף סוף חשבתי שהנה הגיעה ההלימה המבורכת שהבטיחו לי, התחלף שעון החול ועכשיו אני צריכה להחליף הסתכלות מחדש ולהרגיל עכשיו את הלב להבין שוב שמה שהעין רואה הוא לא האמת.

אין הלימה,
וקללת הרילוקיישן היא שלעולם לא תהיה עוד הלימה בין הצבע למילה שתתאר אותו.

היום בסינגפור אני מייחלת לישראל שלי, למקום שלי המדויק והאהוב עם הטעמים המופלאים, הזהות שלי, הקריירה שאבדה, היום יום, האחיין שמחכה לי וגדל בלעדיי, הוריי המתבגרים, הפגישות הנעימות בסופר שגורמות לכל השלמת קניית קורנפלקס לקחת שעתיים של שיחה מלאת אהבה, שישי בפסטורלי, הליכות עם דבי וקפה עם פיליפ ונבי, הכנת תצהירים, ניתוח תיקים, לשבת בגישור ולמצוא את הדרך להחזיר לאנשים אויר, לנשום במקום שלי.
כשאחזור לישראל אתגעגע כולי לסינגפור שלי, לארוחות השישי היחודיות פה שאין בשומקום בעולם מלאות הצחוק והגוד ווייבס, לבקרים הנינוחים שלי עם הזמן השקט, לחברות שלי המופלאות, אנשים אחרים יגורו בבית היפיפה בקומה 25 שמשקיף על הנוף הכי יפה באי, לא תהיה לין שלי ורק אלוהים יודעת מה נעשה עם חתולי המתוקה, לא יהיה לי שם את האוכל המיוחד הזה שקרני גרמה לי להעריץ, אחת לכמה זמן אשמע את הבת הנהדרת שלי שגדלה פה ולא רוצה לעזוב בוכה ומתייפחת מגעגועים לסינגפור שלה, כל היום אצטרך להזכיר לעצמי את העכשיו ולא להיאחז בעבר, כי די, אי אפשר לחיות בשני עולמות כל החיים.

ואין לי כלים ליישב את כל הבלגן הזה בראש, אני מרגישה איך סיבכתי לעצמי ולילדים שלי את החיים עם הרעיון המטופש הזה לעזוב הכל באמצע ולנסוע חצי עולם, לחיות בו ארבע שנים ולנסות להניח שנצא מזה בשלום.

לחזור בת 45 ולהתחיל מההתחלה, למצוא את דרכי ואת הקריירה שלי שאבדה לה אי שם בערבות נתב"ג בקיץ 2016, להבין שבכורי יתגייס והוא לא יכול להיות חייל בודד כי זה פשוט לא פייר כלפיו וכלפיי כל מה שאני מחוייבת לו כאמא שלו, להבין שהמחיר הוא שאני מחזירה את קטנתי היפה בכתה ט' להתחיל תיכון וללמוד מתמטיקה בעברית שאין לה מושג בשיט איך זה עובד, ללמוד היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון ותחביר שלא למדה, ספרות, כלום, הכל מאפס כאילו מחקתי לה שנים, לתת לה למצוא את מקומה במארג החברתי בו בארבע השנים האלו חברותיה היו בצופים, בבלט, רקדו סלואו ראשון עם בן, ולהתחיל הכל מאפס, בפעם השניה אחרי 4 שנים, והיא? היא מדברת, היא מתמללת במילים ברורות ודמעות בגודל אוקייאנוס שגזרנו עליה קושי גדול עם החזרה לארץ אחרי שלקחנו אותה משם, וזה שובר לב.

וכן, אני מכירה בעל פה את כל התיאוריות ואת כל הנחמות, מכירה את כל האמירות על איך נתתי להם את החינוך המשובח הזה (ולקחתי אותו ממנה, תודה), איך נתתי להם אנגלית (הגעתי לכאן בת 41 והאנגלית שלי הייתה מצוינת גם בלי שמדתי באוקספורד), איך ראיתי עולם (ראיתי גם קודם, רק שהוא היה ממוקם אחרת), הכל אני מכירה, אבל אני מכירה כבר את שלב חשבון הנפש שהייתי משוכנעת שהיה מנת חלקי רק בהלוך, ולא היה לי רבע מושג כמה הוא כלום ואפסי לעומת חשבון הנפש הנוקב שממתין לי בצד השני, לספירת הפצועים.

ואני יודעת, אתם אומרים לעצמכם שזה יסתדר כמו כלום, כל מי שמכיר אותי צוחק לעצמו ואומר 'היא דואגת מהחזרה? היא?', אז כן, רק מי שהיה במקומי מבין מה אני מתארת פה, מה אני חווה, ההבנה שהחלק הקל היה ההחלטה על הרילוקיישן, כל מה שהגיע אחריו היה הקשה והמורכב, ואני כנה עם עצמי מספיק להודות שאני אפילו עוד לא מבינה מה ממתין לכולנו.

ובינתיים, בינתיים אני מתנחמת בשניצלים שאחרי שנתיים וחצי פה פיצחתי את ההסבר מה הופך אותם לטעימים- פירורי לחם ישראלים פושטים מהחנות הכשרה. בשניצלים יש סוף סוף הלימה.

"ואולי צריך להיות
מספיק רחוק
כדי לא לגעת
מספיק קרוב
כדי שכלום לא יעלם

ואולי צריך להיות
מספיק שבור
כדי לדעת
מספיק חזק
כדי להישאר שלם"

(ברק פלדמן)

וזה בדיוק מה שמנע ממני לשבת ולכתוב חצי שנה כי ידעתי שאלו המילים שיגיעו, אבל גזרתי על עצמי כנות ואותנטיות ביום שבחרתי לכתוב פה ואני עומדת בהתחייבותי, אז כן, חזרתי, לאט לאט להסדיר מחשבות, לאט לאט.

* ובזמן הזה הצטבר לי חוב גדול שאני מבצעת בהכנעה, אבל אל תשאלו איך ולמה:
אבי הרשקו הוא האיש המוכשר ביקום, נאה במיוחד ומוצלח באופן חד פעמי. נדרשתי להבהיר שהוא גם רך למגע, אבל התחייבתי על אמינות פה ואני לא שוברת לעצמי את המילה.

ואחרי כל זה, קחו לכם את אמיר דדון הנפלא כל כך שמרגש אותי נורא עם אותם צבעים ואותיות, אפקט סטרופ במוזיקה ישראלית נוגעת. לבחור נכון. אנסה.

"בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות

מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור

מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור

בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור

אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון"

#125 על חגיגות יומולדת, על אבולוציה של מגרש חניה, או איך השלמתי עם דיילת יופי בסופר פארם שאמרה שיש לי עור בוגר

כבר שבועיים שאני בת 43, לפני 5 דקות אפילו עידכנתי את שורת הביו למעלה בפעם השלישית- מבת 41 ל- 42 והנה, ה- 43 הגיע אליי ואני עמוק בחשבון הנפש של יום ההולדת השלישית שלי בסינגפור.
לא יאומן כמה השתנה בי מאז אותה יומולדת 41 שבה הרגשתי, חודש בדיוק אחרי הרילו, כמו האיילות האלו ברמת הגולן שקופאות על מקומן באמצע הכביש מסינוור מכונית שנוסעת לעברן, כמה הייתי מבועתת מהחיים ההזוים שנפלו עליי אז.

כל כך הרבה דברים חלפו בחיי מאז, אני מסתכלת במראה ולא מזהה בכלל את אותה עורכת דין שהתעוררה כל בוקר לעוד יום של שגרה מבורכת במשרד בהיר ושטוף שמש עם מיליון קלסרים על השולחן, לשיחות קבועות של בוקר על מה דאלי לבשה היום וסיעור מוחות אינסופי עם אירית על 7 תיקים במקביל, על ימים שמהעבודה מיד הייתי יוצאת לעוד יום שלם שממנו הייתי חוזרת מעוכה כמו תפוח אדמה בארוחת חג ועוד יוצאת לנשום 9 קילומטרים ארוכים של מוזיקה בקולי קולות באוזניים, כי גיליתי שזה מכבה לי את המחשבות.
שינויים שקרו בחיי היו על מסלול האצה מטורף.

בביקור האחרון בישראל הרגשתי איך כל יום שחולף לי משתנים לידי דברים בקצב מסחרר והזמן נוזל לי מהידיים, והמגוחך הוא שמה שהדגים לי את זה הכי הרבה היה פקקטע מגרש חניה ליד גומבה האיטלקית המושלמת שאני מתה עליה. בכל הזדמנות שיכולתי לקבוע שם הייתי כמוצאת שלל רב- הכל כדי להנות מהסלט המהמם הזה עם הארטישוק והפטה והמקום הזה שבשבילי להיכנס אליו כמו מכניס אליי כמויות אהבה אינסופיות.
כל פעם שהגעתי אליו מצאתי את מגרש החניה הצמוד באיזה שלב אחר מהשלב של אתמול, אבולוציה כזו שמתחילה ממגרש כורכר משמים ושומר מוכה שמש ונרגן שמתהלך בין המכוניות, בפעם אחרי כבר גודר המגרש, פעם אחרי יושרה הגבעה, סומנו המקומות, ובשיא היה מדובר על מגרש חניה מתוקתק כולל פינת ישיבה מוצלת ומדוגמת לשומר שכבר הפך להיות הוט-שוט עם טרנזיסטור חמוד ומאוורר על שולחן עם כסא משרדי.
תוך חמישה שבועות ראיתי איך הכל טס לי מול העיניים, את השינויים האלו שמתחילים כל פעם קצת ופתאום ממצמצים והכל שונה.
נראה לי שאני המגרש חניה.

מאז נחתתי בסינגפור בגרתי בעוד שנתיים שלמות של חיים אחרים לגמרי בהן מאופסנות אצלי בארון חצאיות עיפרון, שמלות מחויטות, 40 חולצות לבנות מבהיקות שעוד ארוזות אחרי שחזרו מגיהוץ, ואינסוף מכנסיים שחורים לבית משפט.
במקום אלו יש לי בארון ג'ינסים (בחיי), חולצות שאינן לבנות ושחורות (או אפורות, לימים בהם התפרעתי), יש לי הרבה יותר בגדים שעונים על ההגדרה האלמותית של תאיר- "קולקציית הריזורט". גם לזה התרגלתי, למרות שאני מזהה מדי פעם איך אני כבר מרגישה מספיק בנוח לזלוג בין הזהות של אז ושל עכשיו גם במה שיש לי בארון.

שנתיים שלקח לי להבשיל כגויאבה לתוך הזהות של אותה הישראלית שחיה בסינגפור, למצוא בזהירות אינסופית את חברותיי-אחיותיי, ללמוד לנשום מחדש ולהביא לתוך עולמי עולם ומלואו, להבין ערכה של חברות חדשה ובוגרת מהי, להסכים לשחרר מה שלא יכול להתקיים, לגלות שגם בהעדרי בישראל קורים אינסוף דברים- חלקם טובים וחלקם שוברי לב, אבל זה מה יש, ויש מתוך הבגרות כדי לקבל ולהפנים את הנסיבות שלא דומות לכלום.

לפני שבועיים חגגתי עם חברותיי פה יום הולדת 43 יותר מושלמת ממה שיכולתי לחלום. זה היה אגב בדיוק מה שסירבתי בתוקף לעשות ביומולדת 41 ו- 42, ואין לי תשובה מדויקת למה אבל אני מהמרת שמשהו בי התרחק מהרצון להגדיר בנחרצות מי הן חברותיי פה ולמצוא את מקומי בשלווה, אולי כי היה לי איזה חשש שזה יהיה איזה סימן שאני כבר נטועה כאן.
וכן, הרגשתי נטועה כאן ב- 43.
היו סביבי חברות מופלאות שכולן היו אינדיקציה ברורה למדי על הסופר פאוור שלי- בחירת החברות הכי נהדרות בעולם, ואני כבר בסדר גמור להגדיר לעצמי מי הן ולטפוח לעצמי על השכם שהן שלי, כי באמת, אלוהים, שיחקת אותה איתן.

והיה לי פתאום נוח בעור שלי, במקום שלי, במי שאני בגיל הזה, הרגשתי שאני מסונכרנת בין הנפש לבין החוץ וזה לא קרה לי הרבה זמן. לא היה אכפת לי לגלות כבר כמה קמטים לא סלחניים, לראות במראה מישהי שאולי מרגישה בת 17 אבל כבר מזמן לא, הרגשתי שיש באמת איזה מיתאם שלם שאני לא רוצה להוריד ממנו אפילו יום אחורה. ככה, מה שראיתי במראה היה נראה לי משהו שאני מפויסת איתו מבפנים ומבחוץ.

המחשבה הזו בדיוק שלחה אותי לחפש כמה פוסט של שלי גרוס הנהדרת שהיה שמור ומתויק אצלי בלב מחמת נהדרותו, פוסט שהבשלתי לתוכו אחרי הרבה זמן, ולכו חפשו אותו כי הוא הכי יפה שיש- "המטרה: להיראות בגילי".
הוא בן 3 הפוסט הזה ששלי כתבה כמו כל דבר בהינף מקלדת מושחזרת מלאת תבונה, והיא, שיש לה פור עליי של כמה שנים כבר הבינה מה שאני מבינה רק מאז בגרתי- "אם את נראית צעירה מדי לגילך- כיוונת נמוך", ויש לה אפילו הסבר פיזיקלי מהמם למשפט הזה (כדי לפגוע במטרה צריך לכוון קצת יותר גבוה- אם תכוונו בדיוק למטרה הגרביטציה תעשה את שלה ותפגעו נמוך יותר ממה שתכננתם, זה שלי אמרה, לא אני, מה אני כבר מבינה בפיזיקה).

אני מבינה יותר ויותר שאין לי עניין לשאת את גילי אחרת ממה שהוא- בדיוק כמו גבר עם שיער מאפיר שמסמן את הגיל והבשלות (וגברים עם שיער מאפיר- באמאשלכם, שיחקתם אותה).
אין לי שום סיבה לרצות להיראות ולהרגיש צעירה מכפי גילי הממשי, הכרונולוגי, הגיל שאיפשר לי לאסוף אינסוף אוצרות בדרך, איפשר לי לצבור נסיון משמעותי, להבין, להרגיש, לאהוב, לחיות, להיות אמא, עורכת דין, אשה, חברה.
אני רוצה לוודא שאני נושאת את כל הטוב הזה איתי ועליי, לא רוצה להעלים אף קמט ולא איכפת לי שהדיילת בסופרפארם תגיד לי שיש לי עור בוגר (ואני מכחישה את העובדה ששלחתי מבט מאיים על האמיצה שרמזה לי את זה בקיץ). אני בסדר עם זה שאני כבר לא אהיה מידה 36 ושיש לי סימני מתיחה תודות לשני אלו שקוראים לי אמא ובתמורה אני עושה להם בושות.

השנתיים האחרונות שחלפו מאז יומולדת 41 שהיא הקיו הסינגפורי שלי שינו את עולמי בכל כך הרבה חזיתות, כמות הדברים שקרו בחיי מאז שפרקתי את המכולה בניוטון הסינגפורית פשוט אינסופית ואין לי שום דרך לחזור ממנה למה שהייתי קודם, וכן- אני גם לא בטוחה שאני בכלל רוצה, אני יותר ויותר בטוחה במה שמחכה לי בשנתיים הקרובות האלו שמתקצרות לי מיום ליום עם שעון חול, מרגישה יותר שלמה עם הגרסא המשופרת שנולדה כאן, זו שלמדה לנשום מחדש, שעצרה את המירוץ המטורף היומיומי, זו שאספה כל יום עוד קצת דברים שהובילו אותה שנתיים אחר כך למקום שבו הלב פועם סדיר.

אני בוחרת לחיות את חיי הנוכחיים מתוך החלטה אמיתית לחיות אותם בכנות, to own it כמו שאני מאמינה שצריך.
אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להיות ראויה לאנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי בחזרה, מתאמצת כל יום מחדש להיות יותר טובה ויותר משתדלת, מנקה מעצמי כל מה שאינו מלא בנצנצים מלאי טוב וכל רגע מהיום שאני יכולה אני מפנה למה שממלא את ליבי ונפשי.
לא תמיד אני מצליחה, אבל אני יודעת שאני מנסה ולא מרפה אף פעם.

וקחו לכם את השיר הזה שכששומעים אותו הוא עושה טוב טוב טוב בלב, של להקה מתוקה במיוחד בשם שף'ס ספיישל, והם כאלו נהדרים וחייבים לשמוע אותם עם רמקולים פתוחים מרוב שהם עושים טוב בלב.

"Know you're gone, I know you're gone
But I don't feel what I know
I know you're gone, I know you're gone
But my mind ain't in control
Cause it's my heart that's been missing you
And it's the heart I need to listen to
And it's been singing songs for tender dreams
But when you sang to help us sleep
And one day I will sing those songs
Sing them 'till they sleep
Just like you sang to me
Just like you sang, sang to me

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

I miss you so, I miss you so
And I'll miss you 'till i'm old
I miss you so, I miss you so
But my fears will fade, I know
'cause it's my heart that you helped to build
And love is my compass still yeah
Love will fill the holes I've got
'cause you will never hold me
But I know that you are with me, I know that you have peace
Cause you let us sing to sleep
You let us sing your heart to sleep

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

And i know that you are with me
And i know that you have peace
Cause you let us sing your soul, your mind and heart to sleep

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

I miss you so, I miss you so
And I'll miss you 'till I'm old"

https://g.co/kgs/6yYh2G

#124 על טיול כוכב של הנפש, על כביסה שכולה געגוע, או איך רקי סידרה לי את הראש על שני עולמות

לפני שבוע וקצת חזרתי לחיי הסינגפוריים האהובים אחרי 5 שבועות של זמן מופלא ישראלי שהצליח להזכיר לי בדיוק מי אני ולאן אני שייכת.
כל מילימטר ביום יום הישראלי שלי נוצל באופן שגם אם הייתי מתכננת בחלומותיי היפים ביותר לא הייתי מצליחה למצות אותו טוב ממה שמיציתי, הכל היה נכון- הטעם היה הטעם המדויק, האויר היה בדיוק כמו שצריך, הרוח הייתה הרוח הנעימה הזו על העורף, התאנים שקניתי בצידי הכביש היו חלומיות, כל הכוכבים הסתדרו למעני הפעם הזו, לא יכולתי לבקש יותר.

הבית ששכרנו איפשר לי את המקום הזה להניח בו את המחשבות מסודרות, המקום הקטן הזה שהיה לנו הפך להיות כמו טיול כוכב שממנו יוצאים לטיולים שהנפש שרה בהם וחוזרים למקום השקט שמאפשר להכל להסתדר במקום.

איכשהו גיליתי ששמירת השיגרה הסמי-יומיומית של מקום משלנו, מקלחת מסודרת, בגדים ריחניים עם ריח מופלא של כביסה נקיה ורעננה כל לילה שאיתה מתעוררים בבוקר, הארוחות הקטנות שחיכו לפיצים שלי כל בוקר עם מלא אהבה, כל השגרה הזו באבסורד שנקרא "חופשת מולדת" (ששני בטימטומו רק למונח "חופשת לידה") הצליחה להוריד המון מהחוויה הלא קלה שהייתה לכולנו בשנה שעברה עם היעדר השגרה והיעדר המקום שלנו, למרות הנסיונות המדהימים של כל מי שסביבנו כבר אז להקל עלינו.

וככל שנפלו הפסיפסים הקטנים האלו של המראות באמבטיה ההיא באורנית מהפוסט הקודם, כך הלב דפק והלם יותר על הזמן המתוק הזה שנוזל לי מהאצבעות ואין לו שום חוקיות הגיונית של זמן אחר, כשחזרתי מהפוגת לונדון ידעתי ששעון החול של הטוב הזה מתקצר עד שיתפוגג.

והוא אכן התפוגג,
ואכן הטוב הישראלי הזה נמוג לו,
הרבה יותר מהר וכואב ממה שחשבתי,
וכמו תמיד הפער הזה קשה ליישוב
והנפש לא שועה למשמעת שאני מחילה עליה.

והיקום, הוא, יש לו חושומור משל עצמו, הוא מצליח לעשות לי תרגילים גאוניים שרק אלוהים עם חושומור חד במיוחד מסוגלת לארגן לי, שהרי לא חשבתי בחיים שדווקא הכביסה שכיבסתי בארץ תהיה זו שתזכיר לי יום יום איך הטוב הזה נמוג לו.

אין הסבר למה דווקא זה, אבל באופן קבוע, כשאני נוחתת בארץ, הרכישה הראשונה שלי תהיה תמיד באופן מוחלט אבקת הכביסה והמרכך שהצלחתי במשך שנים לשכלל עד שמצאתי את הריח הנעימי הזה שמלטף את הבגד ומשאיר את התוים המדויקים שמזכירים לי בקרים שהתעוררתי בבית עם קומה מלאה ריח נקי כזה.
כל לילה לפני שינה מילאתי את הבית בריח הזה אליו התעוררנו ובשבילי זה הריח המדויק הזה של ישראל הזו, הריח הספציפי שכל פעם מחזיר אותי לקיץ הישראלי המושלם הזה שממנו חזרתי עכשיו.

ואין לי שום טיעון הגיוני למה, אבל לפני שארזנו את המזוודות כיבסתי שוב מחדש את כל הבגדים שלנו ומילאתי מזוודות מזוודות בבגדים עם הריח הטוב הזה, וכשפתחתי אותן פה,
בשניה היכה בי הגעגוע.

והוא ממשיך להכות בי כל בוקר כשאני מוציאה מהארון בגד נקי כזה שבהתחכמות כזו הצליחה להדביק את יתר הבגדים לידו באותו ריח, וכל בוקר כשאני לוקחת את הבגד אני מבינה שאני נפרדת מהריח המדויק הזה של הגעגוע באותו יום, וכאילו שאני סופרת לאחור מתי יגמרו לי הבגדים המכובסים האלו בידיעה שככה יגמרו הזכרונות האינטואיטיביים האלו ואשאר רק עם הזכרון והידיעה שהריח הטוב הזה קיים בעולם והיה עליי, אבל נמוג.

ואני כבר כמה ימים בהחלטה שהתחילה בכביסה מישראל לעשות סוג של decluttering, של איזה שהוא סדר וניפוי של כל מה שמחולל בחיי קושי ומורכבות (כן, מסתבר שאני באמת מאד אוהבת את המילה הזו), ולמצוא איזה סדר בכאוס הזה שיאפשר לי את הזמן הזה כשצל הלב נותר תקין.

ולא, אין לי את כל התשובות איך זה עשוי לעבוד, יש לי יותר שאלות מפתרונות,
ודווקא רקי אהובת נפשי הצליחה לעשות לי שם איזה סדר כשפתרנו איזה אישיו שלא הניח לי, וכמה היא חכמה רקוש הזו (הקוראת רקי, זה בלוג עם דיו נעלמת, האמירה הזו לא באמת נכתבה, תנוחי), כי פתאום נהיה איזה סדר באמירה שאי אפשר לחיות בשני תאים, שני סוגי חיים, לחיות במקביל בלי חוטים מקשרים בין שני העולמות, אי אפשר לחיות בניתוק של שני עולמות ולחשוב שאין השלכה בין עולם עם ריח אחד של כביסה נעימה לעולם השני עם הריח האחר של כביסה שונה, אי אפשר לחשוב שהשיטה הזו יכולה לעבוד ושאפשר לחיות במנותק באופן שכלתני ולחשוב שהעולמות האלו לא נוגעים אלו באלו ומה שקורה ביקום אחד לא נוגע ביקום מקביל.
ככה פשוט.

(אלוהים, כתבתי פוסט כזה ריגשי על כביסה, אני חושדת שהג'ט לג מחרפן אותי לגמרי, הא?)

וקחו לכם את My Chemical romance שיונתן שלי הורה לי לכתוב שזו הלהקה הכי מעולה ביקום, והשיר המדהים הזה שבאופן הזוי נקרא "Summertime" שהלוואי שיכולתי לכתוב אותו בעצמי מרוב שהמילים שלו הופכות את הלב מרוב שהן יפות למות.

When the lights go out"
Will you take me with you
And carry all this broken bone
Through six years down in crowded rooms
And highways I called home
Something I can't know 'til now
'Til you pick me off the ground
With brick in hand, your lip gloss smile
You're scraped up knees

And if you stay I would lead away your mind
Or until your heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Any time you want

Terrified of what I'd be
As a kid from what I've seen
Every single day when people shock
And put the pieces back together
Just to smash them down
Turn my headphones up real loud
I think I need them now
'Cause you suck the noise out

If you stay I would lead away your mind
Or until my heart explodes out
'Til we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Anytime you want
Anytime you want
Well, anytime you want

Don't walk away
Don't walk away
Don't walk away

'Cause if you stay
I will lead the way alright
Well not until my heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
You can run if you want
You can run away with me
"Anytime you want

#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

שבועות שלא כתבתי, ולא כי הייתה חסרה לי השראה או משהו, להפך- הייתי מוצפת בדברים שמילאו לי כל מילימטר בגוף ובנפש. בכל פגישה פה אני ננזפת (ובצדק) על הזנחת הבלוג, קיבלתי אינסוף על היעדר המשמעת שלי לחלוק את המחשבות שלי, טענות (מוצדקות לחלוטין) שככה זה לא בסדר, והכל נכון. הכל נכון. אני אשתפר, נשבעת, יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

לפני כמה חודשים הייתה למאיה ולי איזו שיחת כותבות כזו על הדילמה האינסופית האם לכתוב מתוך אילוצי משמעת עצמית- לשבת מול עמוד ריק ולהגג עד שמגיעה ההשראה ויוצא פוסט (ולחילופין- גם כשלא מגיעה ההשראה ויוצא פוסט פח בלי שהתכוונתי לכזה). אני לא יודעת מה התשובה הגנרית הנכונה, אבל עבורי הכתיבה מחייבת כמה תנאי סף שאני כבר שנתיים וחצי דבקה בהם- אני צריכה את הרגע הזה של שאר הרוח, הרגע שבוער בי להוציא את המילים החוצה והן מסתדרות מעצמן.

גיליתי שמטוסים מאפשרים לי את הרגע הזה, והנה, אני במטוס עם הקטנה שלי ללונדון לנשום קצת, וההשראה הגיעה, לפחות נדמה לי.

כבר ארבעה שבועות שאנחנו גרים ביחידה מתוקה לגמרי באורנית, בחופשת מולדת שעבורי היא הרביעית, עבור הילדים היא השניה. החלטה עקרונית שקיבלנו מלקחי החופשה הקודמת היא שאנחנו חייבים הפעם את המקום שלנו, את הארונות המסודרים בבגדים עם מזוודות רחוקות מהעין, עם אוכל במקרר, עם אבקת כביסה ומרכך בריח הישראלי המופלא הזה שהצלחתי להגיע אליו אחרי שנים של ניסוי וטעיה ואין אותו בשומקום אחר בעולם, עם שיגרה אורניתית כזו שתאפשר לכולנו להרגיש את הבית שלנו במרחק אבסורדי של אולי דקה וחצי מהבית היפיפה שלנו שגרים בו אנשים אחרים וילדים אחרים, ורק פאפי חתולת העל עוד שומרת לנו עליו ומשקיפה עלינו מרחוק, אולי בכלל מבלי להבין מי אלו שמסתכלים עליה בכזה געגוע.

ביום שסגרתי את היחידה לנסיעה הזו הרגשתי את השקט אחרי כל המתח שפחדתי ממנו. לחשוב איך רחוק ממני הרגע הזה בסטארבאקס הסינגפורי שלי מתחת לבית כשאני מוודאה שהכל בסדר ומאשרת את השכירות הזו לקיץ, ועוד שבוע אנחנו כבר נפרדים מכל הטוב הזה. אין לי מושג איך הזמן מכפיל מהירות כשטוב, אני חייבת לפצח את העניין הזה.

בשניה שנכנסנו לדירה גיליתי מה שלא שכחתי מעולם- שאני מוקפת בחברויות שאין כמוהן בעולם. המיטות היו מוכנות כבר עם מצעים נעימים, בארונות במטבח היו סטים של צלחות וכוסות, באמבטיה היו מקופלות כבר מגבות, על הכיריים היו מונחים סירים, הידיים הטובות של נבי ודבי היו בכל מקום אליו הסתכלתי, הרגשתי את הבית מלא בגוד ווייבס, אי אפשר לפספס את זה בכלל.

בבוקר שבת הראשונה שלנו כאן דפק בדלת השכן מלמעלה עם צלחת מלאה בלינצ'סים חמימים וטריים, חייך חיוך גדול ובירך אותנו בשמחה גדולה. תוך דקותיים נזכרתי איך כל קפיצה לסופר להביא קורנפלקס עם חלב מסתיימת אחרי שעתיים אחרי אינסוף חיבוקים ופגישות אקראיות, איך כל קפיצה לפסטורלי לתת נשיקה לגילושקי היא בכלל תחנת עצירה וגעגוע, איך צעידת חצות פה עדיין מאפשרת לי לזהות מקילומטרים הליכה של כל מי שליווה אותי שנים בהליכות לילה, איך המוזיקה באוזניים נכונה ומדויקת לי, איך הכל נכון לי וטבעי כל כך.

כשנכנסנו לדירונת ראיתי איך המראה באמבטיה מכוסה מראות פסיפס כאלו שקושטו בשבילנו על הקצה של המראה. באופן הזוי, אחת לכמה ימים נופלת לה מראת פסיפס קטנה מודבקת כזו, והן הולכות ומתמעטות לנגד עיניי, כאילו סופרות יחד איתי לאחור. אני משתגעת מזה, כי הייתה לי תיאוריה שהפסיפסים החלשים הם אלו שקורסים ואז יוותרו הפסיפסים החזקים האלו שישארו ולא ילכו לשומקום, אבל מתברר לי שגם בענף הפסיפסים אין פטנטים שאין לאנשים- הם ממשיכים לנשור אחד אחד ולספור כמוני ימים.

אני מפתחת תובנות לעצמי על כל ביקור, מנסה לפצח את החוקיות: הביקור הראשון שלי היה אופוריה מוחלטת, היה מושלם ומפוצץ געגועים, השני עם המשפחה היה ריצה אינסופית סביב הילדים וניסיון להספיק כל מה שרק יכולתי, השלישי היה קריסה מוחלטת של אקסיומות שחשבתי שלא ישברו- שם כבר שילמתי לגמרי את המחיר על המרחק הזה עם האוקייאנוסים והצד השני של העולם, שם הבנתי כמה קשה להישאר נוכחת נפקדת כשאין נוכחות פיזית. כשחזרתי מהביקור השלישי ידעתי שיש לי חצי שנה לאסוף את עצמי ולמצוא מחדש את כל מה שאהבתי וידעתי שעושה אותי מי שאני.

דווקא הביקור הרביעי איכשהו סידר לי את הדברים. אולי זו השמש הטובה, העגבניות המושלמות והתאנים, אולי זה כי מה ומי שאני הכי אוהבת נמצא לידי, אולי כי דברים הסתדרו להם איכשהו אצלי בראש והשלמתי עם קיומם, אולי ואולי ואולי ואולי- כי תשובות אין לי, אבל השאלות עוד פה.

אני מניעה את האוטו מהשניה הראשונה פה ונוהגת בצד הנכון של האוטו ובצד הנכון של הכביש, ברדיו יש את המוזיקה שעושה לי מסאז' לנפש בקולי קולות עם חלון פתוח, בכל מקום יש סלט מושלם עם ירקות מדויקים ולימון מלא מיץ, כשאני מבקשת תה בכל מקום יש תמיד את ההבנה שנענע היא תה לגיטימי לחלוטין גם בלי תיון, כל נותן שירות שנתקלתי בו היה אדיב ושירותי באופן הו-לא-כה-סינגפורי-ראש-בקיר-סטייל. אני נכנסת למשרד והכל מרגיש הגיוני בו- האוירה הזו, השיחות שקולחות תוך שניה למחוזות מוכרים, אינסוף שיחות עמוקות עם אירית שעושות לי סדר ומזכירות לי איך בוחרים אחיות לחיים.

אני נכנסת לישוב לפעמים ועד שאני מגיעה כבר ממתינים לי 676457 לבבות מדבי שמחכה לקשקש כאילו לא היינו דבוקות אחת לשניה לפני חודש אצלי, החברות של מהיישוב שחולקות איתי שנים על גבי שנים של חברות פה לעולם לא מאכזבות, גליוש ואני יכולות למצוא את עצמנו בשיחת חולין כל כך מנותקת מהעובדה שהשיחה הזו קרתה לאחרונה לפני חצי שנה, לינור ואני יכולות לדון באסמסים שגרתיים כאילו כלום, השממיות שלי מזכירות לי איך האוקיאנוס לא אומר כלום, דייט של שעות עם יעלי אהובתי הניו יורקית בקפה מופלא בשנקין נשמע כל כך טריוויאלי פה, לאהבה שלי פה יש מקום משלה, והוא מקום אינסופי וגדול.

הכל הגיוני פה, הכל.

ואני מנסה שוב למצוא את האיזון, כי אני יודעת שממתין לי שברון לב של ממש שוב כשאחזור לשגרה הסינגפורית המופלאה שלי בניוטון רואד המהמם, עם לין שלא ראיתי חמישה שבועות וקשה שלא להתגעגע אליה (ולא, לא בגלל שהיא עושה כביסה), לחתולי האהובה שלי והבית שאין בו קירות אלא רק חלונות שמשקיפים מהקומה ה- 25 על האי היפה ביותר שהמציאו שיש בו שקיעות אדומות שאין כמוהן בשומקום אחר, עם האנשים המהממים שעוטפים את חיי שם ואני כל כך מתגעגעת אליהם (כן, הקוראת רקי, כן, תעשי צילומסך כי אני אכחיש), לשיחות האינסופיות עם ליטל שחסרה לי ברמות של כואב פיזי ולרגעים האינסופיים עם חגה, לשיחות המהממות עם תאירושקי ועם הארוחות המעולות עם קרני, לשיחות המצחיקות עם שרון שמתחילות תמיד ב'את כבר לא אוהבת אותי' (יה רייט, חולה לך על הטוכעס הגרום שיש לך כבר, דוגמנית על מהחלל), לארוחות שישי ששומעים בהן צחוק אינסופי וחברות טובה (הקורא אבי הרשקו: אנחנו חוזרים בראשון הבא, שישי אצלנו, הבטחתי חמלה).

ובינתיים, בין ישראל לסינגפור אני בדרכי לגיחה למקום שיעשה לי את מה שאף מקום אחר כבר לא יעשה לי לעולם- לונדון. קטנתי היפיפיה שחולמת על "המילטון" שתראה עוד יומיים בהתרגשות עצומה ישנה על ברכיי במטוס שלוקח אותנו לעיר שבשבילי היא דמעות של געגוע אינסופי, עיר שהמדרכות בה מלאות באהבה גדולה, בפאלומאר ובמסעדות עם לזניה פח, בפרימארק ובקובנט גארדן, מקום שכל מילימטר בו אני אוהבת.

את האיזונים אעשה כבר בטיסה ארוכה ארוכה אחרת, הבייתה, לסינגפור.

וקחו לכם את פלורנס והמכונה שאני אוהבת כל כך, עם הקול של פלורנס שאני יכולה למות ממנו, והמילים, הו, המילים.

Looking up from underneath"
Fractured moonlight on the sea
Reflections still look the same to me
As before I went under
And it's peaceful in the deep
'Cause either way you cannot breathe
No need to pray, no need to speak
Now I am under
Oh, and it's breaking over me
A thousand miles out to the sea bed
Found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
And all this devotion was rushing over me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
Though the pressure's hard to take
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
But now I am under, oh
And it's breaking over me
A thousand miles down to the sea bed
I found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
(So cold and so sweet)
And all this devotion was rushing out of me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
And it's over and I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Oh, slipping underneath
So cold and so sweet
In the arms of the ocean, so sweet and so cold
And all this devotion, well, I never knew at all
And the questions I have for a sinner released
In the arms of the ocean deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
Never let me go, never let me go
And it's over
I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Ah, slipping underneath
"Wooh, so cold, but so sweet

#122 על אמת מוחלטת, על איך קאמפורט זון איז לפעמים סווו אובר רייטד, או על איך תאיר ניצחה את הגשם

אני אלופה בלהחליט שאני לא רוצה להיכנס לנושא מסוים. רוב הסיכויים שאני גם מאד מנומקת לעצמי- "אין לי באמת עניין בזה", "זה לא באמת ענייני", "אין לי איך להועיל", יש לזה אלף ורסיות שכולן מסתיימות בסופו של דבר בהחלטה עקרונית שלרוב אני לא נסוגה ממנה- אני לוקחת צעד אחורה בדברים שמכבידים לי על הנפש.
בשבילי זו אמת מוחלטת.

באיזו שהיא מידת הגינות אני חייבת להודות- זו מתבררת לרוב כהחלטה מטומטמת לחלוטין, אולי יש בה כדי לשמור על עצמי בטווח הקצר, אבל בלונג-ראן זה מתגלה לי תמיד בתור החלטה שמזכירה את הילדים האלו שמשחקים בפיק-א-בו, כאילו שאם אני לא רואה כלום כי עצמתי את העיניים חזק חזק, זה כנראה לא קיים באמת.

אולי אני לא מקשיבה עד הסוף ולא מסתכנת בזה שאני אצליח בניגוד לתחזיות להתמודד עם הקושי? אולי הגיע הזמן בגילי המופלג שאלמד לקחת נשימה ולצלול למקומות שאינם תמיד הקאמפורט זון שלי?

בשיחה ארוכה ומתגלגלת אני מבינה ששוב אמת מוחלטת שלי אינה מוחלטת כמו שחשבתי, קאמפורט זון איז סו אובר רייטד. אני מבינה לאט לאט שלפעמים אני צריכה להיפתח לחשיבה שונה מזו שהתרגלתי אליה, לא לחשוש מלשאול (גם את עצמי) שאלות קשות, והמורכב יותר- להתמודד עם התשובות שלפעמים קשות כפליים.
אני פתאום תוהה אם כל האמיתות המוחלטות משרתות איזו אג'נדה מסוימת שאינה בעלת ערך כמו שאנחנו מורגלים לחשוב, ובכלל- פתאום אני שואלת את עצמי שוב מה זו בכלל האמת המוחלטת הזו ולמה היא בכלל טובה.

אנשים שלא נבהלים מקאמפורט זון, אנשים שלא נבהלים ממה שנראה כמו אמת מוחלטת, הם השיעור שלי.

את חג השבועות השני שלי בסינגפור חגגנו שוב עם הישראליאנה המשובחת מסביבנו.
החג המוצלח ביותר בשנה ריכז את כל הישראלים לבושים לבן עם כמויות אינסופיות של אוכל מהמם שיכול היה להאכיל מדינה רעבה קטנה באפריקה. היה נהדר למרות שנשרפו לי הבטטות שתיכננתי להביא כי נתתי להן עוד 5 דקות כשהתאפרתי, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד.

תאיר, רודנית המחמד שלי שמצליחה לעשות קסמים כל פעם מחדש, היא שעמדה מאחורי האירוע הטוב הזה.
קילומטרים של הודעות ואירגון בוואצאפ שפתחה, עד המילימטר האחרון היא דאגה שיהיה מושלם כדי שבשעה חמש אחה"צ יהיה הכל מוכן להאפי שבועותינג ולאינסוף ישראלים מהממים.
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: את סינגפור, או את התחביב שלה, להיות ממוקמת על קו המשווה.

כבר בשעה 10:00 בבוקר קלטתי את השמיים הופכים לנוראיים. שעות שהגשם לא פסק, לא זוכרת שהיה כאן גשם כל כך מופרע, רעמים כל כך מטורפים, גשם אינסופי ירד מהשמיים הסינגפורים ולא פסק, והשעון הלך והתקדם לעבר השעה ארבע.

בשעה 15:11 נשברתי ושאלתי בזהירות אם רק אני רואה את הגשם. זה הרי היה ברור מה אני שואלת, כי ימים של תיכנון ירדו למול עיניינו לטימיון.
אני מודה שחשבתי לפני ששלחתי את ההודעה הזו בקבוצה, וחששתי שתאירושקי מבואסת עד קצה ליבה הטוב.

הגשם- אמת מוחלטת.
איך אפשר להתווכח עם גשמים שלא חדלים כבר שעות מלרדת? לא הייתה הפוגה לרגע משך שעות על גבי שעות, כל אפלקציית מזג אויר התחייבה על 50% היתכנות לגשמים כבדים, והיינו בצד הלא טוב של ה- 50%.

לו אני תאיר, הייתי כבר מתחילה לתפעל את זה כאסון הומאניטארי, אבל אני לא תאיר, כי לתאיר יש הסברים שהגיוניים רק כשהם מגיעים ממנה, ואני אצטט, כי במילים שלי זה היה אמין כמו שרה נתניהו, ואצלה? נו, זה הגיוני רק כשהיא כותבת לי "זה כי ביקשנו שכל הגשם ירד עד האירוע ואז ינוקו השמיים".

והגשם ירד בדיוק עד האירוע,
והשמיים נוקו,
ואני נשבעת במיס פיגי שזו האמת.

והיא לא אדם רוחני במיוחד, תאיר, היא פרקטית ועם רגליים על הקרקע, אבל יש לה את ההגיון הזה שאומר שלא כל מה שנראה כמו אמת מוחלטת אכן כזה, ולקח לי זמן לראות את זה, אבל החלופה הייתה להתבאס המון ולהפוך את זה אכן לאסון הומאניטרי, ובסוף התוצאה הייתה אותה תוצאה: גשם לא ירד. לא ירדה רבע טיפה, להפך. השמיים נפתחו והאויר היה נקי, ותאיר לא דאגה לרגע.

ומצאתי את עצמי השבוע מהרהרת בזה, כי מבחינתי הקאמפורט זון שלי של אדמה שלווה ורגועה התערער והשאלות לא פסקו. והייתי צריכה להחליט אם אקשיב לגשם האינסופי שהיה האמת המוחלטת לשעתה, או אאמין שתגיע השמש, ובחרתי בשמש. והיא הגיעה.

וקחו לכם את קאלום סקוט שנעים לי נורא באוזן ושר כל כך יפה, הוא שווה את זה, בחיי.

There goes my heart beating"
Cause you are the reason
I'm losing my sleep
Please come back now

There goes my mind racing
And you are the reason
That I'm still breathing
I'm hopeless now

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason

There goes my hands shaking
Cause you are the reason
My heart keeps bleeding
And I need you now

If I could turn back the clock
I'd make sure the light defeated the dark
I'd spend every hour, of every day
Keeping you safe

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason
You are the reason
Yeah, yeah…

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
"That you are the reason