#126 על חזרה לכתיבה, על דברים שלא כתבתי, או על אפקט סטרופ והלימה שמצאתי סוף סוף בשניצלים

כן, אנחנו נשים את זה עכשיו על השולחן- לא כתבתי מאז הקיץ. חלף הרבה מאד זמן. אני יודעת. כל שיחה מתחילה איתי כבר הרבה זמן עם "הבלוג, ליתי, מה קורה? תכתבי, תכתבי כבר", ואני מהנהנת ומבטיחה לעצמי שזה אוטוטו קורה ואוטוטו אני חוזרת לעצמי, וזהו, החלטתי שאני בשלה כדוריאן בטקה מרקט (תקשיבו לי- זו לא מחמאה גדולה, זה על סף הריקבון), ויום שלם אני הולכת סביב מילה מילה פה, מוחקת וכותבת מחדש, משנה פסיקים ומחפשת את השיר המדויק שאני צריכה פה.

אז הנה ההסבר המדויק למה לא הייתי פה המון המון זמן: זה פשוט לא קל לשבת לכתוב כשבוחרים לכתוב אותנטי, חשוף, לשתף. לפעמים זה מציף ממש ולפעמים זה גורם אפילו לי להתפלא שזה מה שאני מרגישה. הכתיבה היא בדיוק מה שתיארתי פה בעבר- אני מתחילה מרעיון, משהו שהצית בי את המחשבה, ומשם הדף הריק מתמלא במילים שלפעמים גם אני לא ידעתי שיתגנבו ויופיעו ויסתדרו למשפטים רציפים ורעיונות.

זה אולי נקרא כמו משהו שכותבים-הולכים אבל אצלי כל כתיבה היא טקס שלם, משהו שגורם לי לשבת ולספר סיפור, לחשוף, לזקק משהו.
זה קרה לי המון פעמים בחצי השנה הזו, היה בה המון לשתף אבל פשוט לא הייתי מסוגלת, לא כי אני יודעת למה, אבל ידעתי שזה שם ושאני צריכה הפסקה זמנית והחלטתי להקשיב לזה.

הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא מסוגלת לשבת ולמצוא את המילים הייתה באוסטרליה, באוקטובר האחרון. על פניו זו הייתה נקודת כל כך טבעית בשבילי לכתוב עליה בקלילות- ברשימת הנוטס שלי לבלוג על אוסטרליה מופיעים המשפטים "כמה כולם נראים פתאום כמונו", "המידות הנורמליות שיש לאנשים" אחרי שהתרגלתי לנשים אסייאתיות בעובי של נייר מדפסת, איך שוב אני לא מבינה אנגלית בגלל מבטאים הזויים, איך שוב יש רכבים בני למעלה מ- 10 שנים על הכביש, איך בצידי הדרכים יש קנגורוס בצידי הדרכים- בעשרות, פשוט קנגורוס וקנגורוס וקנגורוס והעין לא מתרגלת. ולא, לא כתבתי על אוסטרליה.

לא כתבתי שוב, בפעם האלף, על מה קורה כששוב השורות משתנות למול עיניי, שוב חברויות מלאות עומק מתאדות כאילו לא היו פה. הפעם המחיר הכבד היה תאיר, הפעם היא ארזה את משפחתה שהייתה כמשפחה עבורי פה וחזרו לישראל, לים ולתל אביב, כאילו שלתאיר יש תפקיד אינסופי להכין עבור כולנו את הקרקע בסינגפור ובארץ. השבר הקשה באובדן עוד חברה והמשפחה שלה כל שנה מתחיל לתת אותותיו, השיחה הלגיטימית לחלוטין פה היא סביב 'יש לכם תאריך חזרה?' והמבט או עם הנשימה הזו של אנחת רווחה שזה בסדר, או ייאוש מוחלט ששוב המכה צפויה לעופף. וכן, המכה אכן צפויה עוד לעופף עליי בקיץ כששרון שלי תעבור עם המשפחה שלה לתאילנד והאי יתרוקן מעוד משפחה שעבורי היא כן, בפשטות, משפחה.

ולא כתבתי על גליוש שהייתה פה והביאה לי למשך שבועיים את הבית שלי, את השפיות, את החברות הפשוטה והלא מסובכת, את הצחוק הישראלי המוכר שמגיע מהבטן הכי נקי, השיחות האינסופיות, למרות שעל זה הייתי צריכה לכתוב כי גליוש הגיעה בזמן מושלם להזכיר לי מה טיבה של חברות טובה נטולת כל אג'נדות, כזו שאין בה שום דבר שאינו פשטות ונקיון, ולא כתבתי איך כל הטוב שקיבלתי ממנה כשאני כאן עובר לידיי כשהיא לא תהיה כשאני אחזור, וזה כבר הבכי-בכי-בכי שאשמור לכשיגיע היום.

ולא כתבתי בעיקר על ישראל שהייתי בה לפני חודשיים וכנראה שכשאכתוב עליה סוף סוף לא אוכל להפסיק, כי שעון החול כבר התחלף לטובתה, ועכשיו, כמו שחגה אמרה "החלה ספירת הפצועים", רשמית. חלפו שנתיים וחצי, נותרה עוד שנה וחצי לשובנו, וזה טס.
וכן, החלה ספירת הפצועים של הרילוקיישן הפרטי שלנו ואיתה נעלמו שעות השינה שלי, היכולת לקבל החלטות, ו(היעדר) היכולת לסלוח לעצמי שהבאתי על עצמי את זה.

אותה חגה חכמה שלי שהקשיבה לליבי כשחזרתי מהארץ, תמיד הצטיינה בלמצוא את הדרך להגיד את הדבר המדויק הזה שמצליח לעשות לי סדר בראש. לקח לי אומנם איזה חודש לעכל את זה (כי בדרך עוד היה לי את אביב ויפעת ואת וייטנאמוש ואת האושר הזה איתם) אבל זה הגיע בסוף.

חגה אמרה שהחיים האלו ברילוקיישן הם כמו אפקט סטרופ. כן, כן, אפקט סטרופ.
דמיינו שהמילה "כחול" צבועה באדום. דמיינו שהמילה "צהוב" צבועה בירוק. נסו לציין את שם הצבע שאומר דבר אחד אבל כותב דבר אחר, המוח מזהה דבר אחד והוא צריך לבחון במקביל האם ההטעיה ממול גוברת על העין.
נשמע פשוט? זה לא. פשוט אין הלימה.

מה שהעיינים שלי התרגלו לראות הלב עוד לא תירגם במדויק, וכשתירגם סוף סוף, וסוף סוף חשבתי שהנה הגיעה ההלימה המבורכת שהבטיחו לי, התחלף שעון החול ועכשיו אני צריכה להחליף הסתכלות מחדש ולהרגיל עכשיו את הלב להבין שוב שמה שהעין רואה הוא לא האמת.

אין הלימה,
וקללת הרילוקיישן היא שלעולם לא תהיה עוד הלימה בין הצבע למילה שתתאר אותו.

היום בסינגפור אני מייחלת לישראל שלי, למקום שלי המדויק והאהוב עם הטעמים המופלאים, הזהות שלי, הקריירה שאבדה, היום יום, האחיין שמחכה לי וגדל בלעדיי, הוריי המתבגרים, הפגישות הנעימות בסופר שגורמות לכל השלמת קניית קורנפלקס לקחת שעתיים של שיחה מלאת אהבה, שישי בפסטורלי, הליכות עם דבי וקפה עם פיליפ ונבי, הכנת תצהירים, ניתוח תיקים, לשבת בגישור ולמצוא את הדרך להחזיר לאנשים אויר, לנשום במקום שלי.
כשאחזור לישראל אתגעגע כולי לסינגפור שלי, לארוחות השישי היחודיות פה שאין בשומקום בעולם מלאות הצחוק והגוד ווייבס, לבקרים הנינוחים שלי עם הזמן השקט, לחברות שלי המופלאות, אנשים אחרים יגורו בבית היפיפה בקומה 25 שמשקיף על הנוף הכי יפה באי, לא תהיה לין שלי ורק אלוהים יודעת מה נעשה עם חתולי המתוקה, לא יהיה לי שם את האוכל המיוחד הזה שקרני גרמה לי להעריץ, אחת לכמה זמן אשמע את הבת הנהדרת שלי שגדלה פה ולא רוצה לעזוב בוכה ומתייפחת מגעגועים לסינגפור שלה, כל היום אצטרך להזכיר לעצמי את העכשיו ולא להיאחז בעבר, כי די, אי אפשר לחיות בשני עולמות כל החיים.

ואין לי כלים ליישב את כל הבלגן הזה בראש, אני מרגישה איך סיבכתי לעצמי ולילדים שלי את החיים עם הרעיון המטופש הזה לעזוב הכל באמצע ולנסוע חצי עולם, לחיות בו ארבע שנים ולנסות להניח שנצא מזה בשלום.

לחזור בת 45 ולהתחיל מההתחלה, למצוא את דרכי ואת הקריירה שלי שאבדה לה אי שם בערבות נתב"ג בקיץ 2016, להבין שבכורי יתגייס והוא לא יכול להיות חייל בודד כי זה פשוט לא פייר כלפיו וכלפיי כל מה שאני מחוייבת לו כאמא שלו, להבין שהמחיר הוא שאני מחזירה את קטנתי היפה בכתה ט' להתחיל תיכון וללמוד מתמטיקה בעברית שאין לה מושג בשיט איך זה עובד, ללמוד היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון ותחביר שלא למדה, ספרות, כלום, הכל מאפס כאילו מחקתי לה שנים, לתת לה למצוא את מקומה במארג החברתי בו בארבע השנים האלו חברותיה היו בצופים, בבלט, רקדו סלואו ראשון עם בן, ולהתחיל הכל מאפס, בפעם השניה אחרי 4 שנים, והיא? היא מדברת, היא מתמללת במילים ברורות ודמעות בגודל אוקייאנוס שגזרנו עליה קושי גדול עם החזרה לארץ אחרי שלקחנו אותה משם, וזה שובר לב.

וכן, אני מכירה בעל פה את כל התיאוריות ואת כל הנחמות, מכירה את כל האמירות על איך נתתי להם את החינוך המשובח הזה (ולקחתי אותו ממנה, תודה), איך נתתי להם אנגלית (הגעתי לכאן בת 41 והאנגלית שלי הייתה מצוינת גם בלי שמדתי באוקספורד), איך ראיתי עולם (ראיתי גם קודם, רק שהוא היה ממוקם אחרת), הכל אני מכירה, אבל אני מכירה כבר את שלב חשבון הנפש שהייתי משוכנעת שהיה מנת חלקי רק בהלוך, ולא היה לי רבע מושג כמה הוא כלום ואפסי לעומת חשבון הנפש הנוקב שממתין לי בצד השני, לספירת הפצועים.

ואני יודעת, אתם אומרים לעצמכם שזה יסתדר כמו כלום, כל מי שמכיר אותי צוחק לעצמו ואומר 'היא דואגת מהחזרה? היא?', אז כן, רק מי שהיה במקומי מבין מה אני מתארת פה, מה אני חווה, ההבנה שהחלק הקל היה ההחלטה על הרילוקיישן, כל מה שהגיע אחריו היה הקשה והמורכב, ואני כנה עם עצמי מספיק להודות שאני אפילו עוד לא מבינה מה ממתין לכולנו.

ובינתיים, בינתיים אני מתנחמת בשניצלים שאחרי שנתיים וחצי פה פיצחתי את ההסבר מה הופך אותם לטעימים- פירורי לחם ישראלים פושטים מהחנות הכשרה. בשניצלים יש סוף סוף הלימה.

"ואולי צריך להיות
מספיק רחוק
כדי לא לגעת
מספיק קרוב
כדי שכלום לא יעלם

ואולי צריך להיות
מספיק שבור
כדי לדעת
מספיק חזק
כדי להישאר שלם"

(ברק פלדמן)

וזה בדיוק מה שמנע ממני לשבת ולכתוב חצי שנה כי ידעתי שאלו המילים שיגיעו, אבל גזרתי על עצמי כנות ואותנטיות ביום שבחרתי לכתוב פה ואני עומדת בהתחייבותי, אז כן, חזרתי, לאט לאט להסדיר מחשבות, לאט לאט.

* ובזמן הזה הצטבר לי חוב גדול שאני מבצעת בהכנעה, אבל אל תשאלו איך ולמה:
אבי הרשקו הוא האיש המוכשר ביקום, נאה במיוחד ומוצלח באופן חד פעמי. נדרשתי להבהיר שהוא גם רך למגע, אבל התחייבתי על אמינות פה ואני לא שוברת לעצמי את המילה.

ואחרי כל זה, קחו לכם את אמיר דדון הנפלא כל כך שמרגש אותי נורא עם אותם צבעים ואותיות, אפקט סטרופ במוזיקה ישראלית נוגעת. לבחור נכון. אנסה.

"בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות

מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור

מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור

בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור

אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון"

מודעות פרסומת

#125 על חגיגות יומולדת, על אבולוציה של מגרש חניה, או איך השלמתי עם דיילת יופי בסופר פארם שאמרה שיש לי עור בוגר

כבר שבועיים שאני בת 43, לפני 5 דקות אפילו עידכנתי את שורת הביו למעלה בפעם השלישית- מבת 41 ל- 42 והנה, ה- 43 הגיע אליי ואני עמוק בחשבון הנפש של יום ההולדת השלישית שלי בסינגפור.
לא יאומן כמה השתנה בי מאז אותה יומולדת 41 שבה הרגשתי, חודש בדיוק אחרי הרילו, כמו האיילות האלו ברמת הגולן שקופאות על מקומן באמצע הכביש מסינוור מכונית שנוסעת לעברן, כמה הייתי מבועתת מהחיים ההזוים שנפלו עליי אז.

כל כך הרבה דברים חלפו בחיי מאז, אני מסתכלת במראה ולא מזהה בכלל את אותה עורכת דין שהתעוררה כל בוקר לעוד יום של שגרה מבורכת במשרד בהיר ושטוף שמש עם מיליון קלסרים על השולחן, לשיחות קבועות של בוקר על מה דאלי לבשה היום וסיעור מוחות אינסופי עם אירית על 7 תיקים במקביל, על ימים שמהעבודה מיד הייתי יוצאת לעוד יום שלם שממנו הייתי חוזרת מעוכה כמו תפוח אדמה בארוחת חג ועוד יוצאת לנשום 9 קילומטרים ארוכים של מוזיקה בקולי קולות באוזניים, כי גיליתי שזה מכבה לי את המחשבות.
שינויים שקרו בחיי היו על מסלול האצה מטורף.

בביקור האחרון בישראל הרגשתי איך כל יום שחולף לי משתנים לידי דברים בקצב מסחרר והזמן נוזל לי מהידיים, והמגוחך הוא שמה שהדגים לי את זה הכי הרבה היה פקקטע מגרש חניה ליד גומבה האיטלקית המושלמת שאני מתה עליה. בכל הזדמנות שיכולתי לקבוע שם הייתי כמוצאת שלל רב- הכל כדי להנות מהסלט המהמם הזה עם הארטישוק והפטה והמקום הזה שבשבילי להיכנס אליו כמו מכניס אליי כמויות אהבה אינסופיות.
כל פעם שהגעתי אליו מצאתי את מגרש החניה הצמוד באיזה שלב אחר מהשלב של אתמול, אבולוציה כזו שמתחילה ממגרש כורכר משמים ושומר מוכה שמש ונרגן שמתהלך בין המכוניות, בפעם אחרי כבר גודר המגרש, פעם אחרי יושרה הגבעה, סומנו המקומות, ובשיא היה מדובר על מגרש חניה מתוקתק כולל פינת ישיבה מוצלת ומדוגמת לשומר שכבר הפך להיות הוט-שוט עם טרנזיסטור חמוד ומאוורר על שולחן עם כסא משרדי.
תוך חמישה שבועות ראיתי איך הכל טס לי מול העיניים, את השינויים האלו שמתחילים כל פעם קצת ופתאום ממצמצים והכל שונה.
נראה לי שאני המגרש חניה.

מאז נחתתי בסינגפור בגרתי בעוד שנתיים שלמות של חיים אחרים לגמרי בהן מאופסנות אצלי בארון חצאיות עיפרון, שמלות מחויטות, 40 חולצות לבנות מבהיקות שעוד ארוזות אחרי שחזרו מגיהוץ, ואינסוף מכנסיים שחורים לבית משפט.
במקום אלו יש לי בארון ג'ינסים (בחיי), חולצות שאינן לבנות ושחורות (או אפורות, לימים בהם התפרעתי), יש לי הרבה יותר בגדים שעונים על ההגדרה האלמותית של תאיר- "קולקציית הריזורט". גם לזה התרגלתי, למרות שאני מזהה מדי פעם איך אני כבר מרגישה מספיק בנוח לזלוג בין הזהות של אז ושל עכשיו גם במה שיש לי בארון.

שנתיים שלקח לי להבשיל כגויאבה לתוך הזהות של אותה הישראלית שחיה בסינגפור, למצוא בזהירות אינסופית את חברותיי-אחיותיי, ללמוד לנשום מחדש ולהביא לתוך עולמי עולם ומלואו, להבין ערכה של חברות חדשה ובוגרת מהי, להסכים לשחרר מה שלא יכול להתקיים, לגלות שגם בהעדרי בישראל קורים אינסוף דברים- חלקם טובים וחלקם שוברי לב, אבל זה מה יש, ויש מתוך הבגרות כדי לקבל ולהפנים את הנסיבות שלא דומות לכלום.

לפני שבועיים חגגתי עם חברותיי פה יום הולדת 43 יותר מושלמת ממה שיכולתי לחלום. זה היה אגב בדיוק מה שסירבתי בתוקף לעשות ביומולדת 41 ו- 42, ואין לי תשובה מדויקת למה אבל אני מהמרת שמשהו בי התרחק מהרצון להגדיר בנחרצות מי הן חברותיי פה ולמצוא את מקומי בשלווה, אולי כי היה לי איזה חשש שזה יהיה איזה סימן שאני כבר נטועה כאן.
וכן, הרגשתי נטועה כאן ב- 43.
היו סביבי חברות מופלאות שכולן היו אינדיקציה ברורה למדי על הסופר פאוור שלי- בחירת החברות הכי נהדרות בעולם, ואני כבר בסדר גמור להגדיר לעצמי מי הן ולטפוח לעצמי על השכם שהן שלי, כי באמת, אלוהים, שיחקת אותה איתן.

והיה לי פתאום נוח בעור שלי, במקום שלי, במי שאני בגיל הזה, הרגשתי שאני מסונכרנת בין הנפש לבין החוץ וזה לא קרה לי הרבה זמן. לא היה אכפת לי לגלות כבר כמה קמטים לא סלחניים, לראות במראה מישהי שאולי מרגישה בת 17 אבל כבר מזמן לא, הרגשתי שיש באמת איזה מיתאם שלם שאני לא רוצה להוריד ממנו אפילו יום אחורה. ככה, מה שראיתי במראה היה נראה לי משהו שאני מפויסת איתו מבפנים ומבחוץ.

המחשבה הזו בדיוק שלחה אותי לחפש כמה פוסט של שלי גרוס הנהדרת שהיה שמור ומתויק אצלי בלב מחמת נהדרותו, פוסט שהבשלתי לתוכו אחרי הרבה זמן, ולכו חפשו אותו כי הוא הכי יפה שיש- "המטרה: להיראות בגילי".
הוא בן 3 הפוסט הזה ששלי כתבה כמו כל דבר בהינף מקלדת מושחזרת מלאת תבונה, והיא, שיש לה פור עליי של כמה שנים כבר הבינה מה שאני מבינה רק מאז בגרתי- "אם את נראית צעירה מדי לגילך- כיוונת נמוך", ויש לה אפילו הסבר פיזיקלי מהמם למשפט הזה (כדי לפגוע במטרה צריך לכוון קצת יותר גבוה- אם תכוונו בדיוק למטרה הגרביטציה תעשה את שלה ותפגעו נמוך יותר ממה שתכננתם, זה שלי אמרה, לא אני, מה אני כבר מבינה בפיזיקה).

אני מבינה יותר ויותר שאין לי עניין לשאת את גילי אחרת ממה שהוא- בדיוק כמו גבר עם שיער מאפיר שמסמן את הגיל והבשלות (וגברים עם שיער מאפיר- באמאשלכם, שיחקתם אותה).
אין לי שום סיבה לרצות להיראות ולהרגיש צעירה מכפי גילי הממשי, הכרונולוגי, הגיל שאיפשר לי לאסוף אינסוף אוצרות בדרך, איפשר לי לצבור נסיון משמעותי, להבין, להרגיש, לאהוב, לחיות, להיות אמא, עורכת דין, אשה, חברה.
אני רוצה לוודא שאני נושאת את כל הטוב הזה איתי ועליי, לא רוצה להעלים אף קמט ולא איכפת לי שהדיילת בסופרפארם תגיד לי שיש לי עור בוגר (ואני מכחישה את העובדה ששלחתי מבט מאיים על האמיצה שרמזה לי את זה בקיץ). אני בסדר עם זה שאני כבר לא אהיה מידה 36 ושיש לי סימני מתיחה תודות לשני אלו שקוראים לי אמא ובתמורה אני עושה להם בושות.

השנתיים האחרונות שחלפו מאז יומולדת 41 שהיא הקיו הסינגפורי שלי שינו את עולמי בכל כך הרבה חזיתות, כמות הדברים שקרו בחיי מאז שפרקתי את המכולה בניוטון הסינגפורית פשוט אינסופית ואין לי שום דרך לחזור ממנה למה שהייתי קודם, וכן- אני גם לא בטוחה שאני בכלל רוצה, אני יותר ויותר בטוחה במה שמחכה לי בשנתיים הקרובות האלו שמתקצרות לי מיום ליום עם שעון חול, מרגישה יותר שלמה עם הגרסא המשופרת שנולדה כאן, זו שלמדה לנשום מחדש, שעצרה את המירוץ המטורף היומיומי, זו שאספה כל יום עוד קצת דברים שהובילו אותה שנתיים אחר כך למקום שבו הלב פועם סדיר.

אני בוחרת לחיות את חיי הנוכחיים מתוך החלטה אמיתית לחיות אותם בכנות, to own it כמו שאני מאמינה שצריך.
אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להיות ראויה לאנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי בחזרה, מתאמצת כל יום מחדש להיות יותר טובה ויותר משתדלת, מנקה מעצמי כל מה שאינו מלא בנצנצים מלאי טוב וכל רגע מהיום שאני יכולה אני מפנה למה שממלא את ליבי ונפשי.
לא תמיד אני מצליחה, אבל אני יודעת שאני מנסה ולא מרפה אף פעם.

וקחו לכם את השיר הזה שכששומעים אותו הוא עושה טוב טוב טוב בלב, של להקה מתוקה במיוחד בשם שף'ס ספיישל, והם כאלו נהדרים וחייבים לשמוע אותם עם רמקולים פתוחים מרוב שהם עושים טוב בלב.

"Know you're gone, I know you're gone
But I don't feel what I know
I know you're gone, I know you're gone
But my mind ain't in control
Cause it's my heart that's been missing you
And it's the heart I need to listen to
And it's been singing songs for tender dreams
But when you sang to help us sleep
And one day I will sing those songs
Sing them 'till they sleep
Just like you sang to me
Just like you sang, sang to me

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

I miss you so, I miss you so
And I'll miss you 'till i'm old
I miss you so, I miss you so
But my fears will fade, I know
'cause it's my heart that you helped to build
And love is my compass still yeah
Love will fill the holes I've got
'cause you will never hold me
But I know that you are with me, I know that you have peace
Cause you let us sing to sleep
You let us sing your heart to sleep

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

And i know that you are with me
And i know that you have peace
Cause you let us sing your soul, your mind and heart to sleep

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms I feel save
From the day that I met you I stopped feeling afraid
In your arms I feel save
In your arms

I miss you so, I miss you so
And I'll miss you 'till I'm old"

https://g.co/kgs/6yYh2G

#124 על טיול כוכב של הנפש, על כביסה שכולה געגוע, או איך רקי סידרה לי את הראש על שני עולמות

לפני שבוע וקצת חזרתי לחיי הסינגפוריים האהובים אחרי 5 שבועות של זמן מופלא ישראלי שהצליח להזכיר לי בדיוק מי אני ולאן אני שייכת.
כל מילימטר ביום יום הישראלי שלי נוצל באופן שגם אם הייתי מתכננת בחלומותיי היפים ביותר לא הייתי מצליחה למצות אותו טוב ממה שמיציתי, הכל היה נכון- הטעם היה הטעם המדויק, האויר היה בדיוק כמו שצריך, הרוח הייתה הרוח הנעימה הזו על העורף, התאנים שקניתי בצידי הכביש היו חלומיות, כל הכוכבים הסתדרו למעני הפעם הזו, לא יכולתי לבקש יותר.

הבית ששכרנו איפשר לי את המקום הזה להניח בו את המחשבות מסודרות, המקום הקטן הזה שהיה לנו הפך להיות כמו טיול כוכב שממנו יוצאים לטיולים שהנפש שרה בהם וחוזרים למקום השקט שמאפשר להכל להסתדר במקום.

איכשהו גיליתי ששמירת השיגרה הסמי-יומיומית של מקום משלנו, מקלחת מסודרת, בגדים ריחניים עם ריח מופלא של כביסה נקיה ורעננה כל לילה שאיתה מתעוררים בבוקר, הארוחות הקטנות שחיכו לפיצים שלי כל בוקר עם מלא אהבה, כל השגרה הזו באבסורד שנקרא "חופשת מולדת" (ששני בטימטומו רק למונח "חופשת לידה") הצליחה להוריד המון מהחוויה הלא קלה שהייתה לכולנו בשנה שעברה עם היעדר השגרה והיעדר המקום שלנו, למרות הנסיונות המדהימים של כל מי שסביבנו כבר אז להקל עלינו.

וככל שנפלו הפסיפסים הקטנים האלו של המראות באמבטיה ההיא באורנית מהפוסט הקודם, כך הלב דפק והלם יותר על הזמן המתוק הזה שנוזל לי מהאצבעות ואין לו שום חוקיות הגיונית של זמן אחר, כשחזרתי מהפוגת לונדון ידעתי ששעון החול של הטוב הזה מתקצר עד שיתפוגג.

והוא אכן התפוגג,
ואכן הטוב הישראלי הזה נמוג לו,
הרבה יותר מהר וכואב ממה שחשבתי,
וכמו תמיד הפער הזה קשה ליישוב
והנפש לא שועה למשמעת שאני מחילה עליה.

והיקום, הוא, יש לו חושומור משל עצמו, הוא מצליח לעשות לי תרגילים גאוניים שרק אלוהים עם חושומור חד במיוחד מסוגלת לארגן לי, שהרי לא חשבתי בחיים שדווקא הכביסה שכיבסתי בארץ תהיה זו שתזכיר לי יום יום איך הטוב הזה נמוג לו.

אין הסבר למה דווקא זה, אבל באופן קבוע, כשאני נוחתת בארץ, הרכישה הראשונה שלי תהיה תמיד באופן מוחלט אבקת הכביסה והמרכך שהצלחתי במשך שנים לשכלל עד שמצאתי את הריח הנעימי הזה שמלטף את הבגד ומשאיר את התוים המדויקים שמזכירים לי בקרים שהתעוררתי בבית עם קומה מלאה ריח נקי כזה.
כל לילה לפני שינה מילאתי את הבית בריח הזה אליו התעוררנו ובשבילי זה הריח המדויק הזה של ישראל הזו, הריח הספציפי שכל פעם מחזיר אותי לקיץ הישראלי המושלם הזה שממנו חזרתי עכשיו.

ואין לי שום טיעון הגיוני למה, אבל לפני שארזנו את המזוודות כיבסתי שוב מחדש את כל הבגדים שלנו ומילאתי מזוודות מזוודות בבגדים עם הריח הטוב הזה, וכשפתחתי אותן פה,
בשניה היכה בי הגעגוע.

והוא ממשיך להכות בי כל בוקר כשאני מוציאה מהארון בגד נקי כזה שבהתחכמות כזו הצליחה להדביק את יתר הבגדים לידו באותו ריח, וכל בוקר כשאני לוקחת את הבגד אני מבינה שאני נפרדת מהריח המדויק הזה של הגעגוע באותו יום, וכאילו שאני סופרת לאחור מתי יגמרו לי הבגדים המכובסים האלו בידיעה שככה יגמרו הזכרונות האינטואיטיביים האלו ואשאר רק עם הזכרון והידיעה שהריח הטוב הזה קיים בעולם והיה עליי, אבל נמוג.

ואני כבר כמה ימים בהחלטה שהתחילה בכביסה מישראל לעשות סוג של decluttering, של איזה שהוא סדר וניפוי של כל מה שמחולל בחיי קושי ומורכבות (כן, מסתבר שאני באמת מאד אוהבת את המילה הזו), ולמצוא איזה סדר בכאוס הזה שיאפשר לי את הזמן הזה כשצל הלב נותר תקין.

ולא, אין לי את כל התשובות איך זה עשוי לעבוד, יש לי יותר שאלות מפתרונות,
ודווקא רקי אהובת נפשי הצליחה לעשות לי שם איזה סדר כשפתרנו איזה אישיו שלא הניח לי, וכמה היא חכמה רקוש הזו (הקוראת רקי, זה בלוג עם דיו נעלמת, האמירה הזו לא באמת נכתבה, תנוחי), כי פתאום נהיה איזה סדר באמירה שאי אפשר לחיות בשני תאים, שני סוגי חיים, לחיות במקביל בלי חוטים מקשרים בין שני העולמות, אי אפשר לחיות בניתוק של שני עולמות ולחשוב שאין השלכה בין עולם עם ריח אחד של כביסה נעימה לעולם השני עם הריח האחר של כביסה שונה, אי אפשר לחשוב שהשיטה הזו יכולה לעבוד ושאפשר לחיות במנותק באופן שכלתני ולחשוב שהעולמות האלו לא נוגעים אלו באלו ומה שקורה ביקום אחד לא נוגע ביקום מקביל.
ככה פשוט.

(אלוהים, כתבתי פוסט כזה ריגשי על כביסה, אני חושדת שהג'ט לג מחרפן אותי לגמרי, הא?)

וקחו לכם את My Chemical romance שיונתן שלי הורה לי לכתוב שזו הלהקה הכי מעולה ביקום, והשיר המדהים הזה שבאופן הזוי נקרא "Summertime" שהלוואי שיכולתי לכתוב אותו בעצמי מרוב שהמילים שלו הופכות את הלב מרוב שהן יפות למות.

When the lights go out"
Will you take me with you
And carry all this broken bone
Through six years down in crowded rooms
And highways I called home
Something I can't know 'til now
'Til you pick me off the ground
With brick in hand, your lip gloss smile
You're scraped up knees

And if you stay I would lead away your mind
Or until your heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Any time you want

Terrified of what I'd be
As a kid from what I've seen
Every single day when people shock
And put the pieces back together
Just to smash them down
Turn my headphones up real loud
I think I need them now
'Cause you suck the noise out

If you stay I would lead away your mind
Or until my heart explodes out
'Til we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Anytime you want
Anytime you want
Well, anytime you want

Don't walk away
Don't walk away
Don't walk away

'Cause if you stay
I will lead the way alright
Well not until my heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
You can run if you want
You can run away with me
"Anytime you want

#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

שבועות שלא כתבתי, ולא כי הייתה חסרה לי השראה או משהו, להפך- הייתי מוצפת בדברים שמילאו לי כל מילימטר בגוף ובנפש. בכל פגישה פה אני ננזפת (ובצדק) על הזנחת הבלוג, קיבלתי אינסוף על היעדר המשמעת שלי לחלוק את המחשבות שלי, טענות (מוצדקות לחלוטין) שככה זה לא בסדר, והכל נכון. הכל נכון. אני אשתפר, נשבעת, יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

לפני כמה חודשים הייתה למאיה ולי איזו שיחת כותבות כזו על הדילמה האינסופית האם לכתוב מתוך אילוצי משמעת עצמית- לשבת מול עמוד ריק ולהגג עד שמגיעה ההשראה ויוצא פוסט (ולחילופין- גם כשלא מגיעה ההשראה ויוצא פוסט פח בלי שהתכוונתי לכזה). אני לא יודעת מה התשובה הגנרית הנכונה, אבל עבורי הכתיבה מחייבת כמה תנאי סף שאני כבר שנתיים וחצי דבקה בהם- אני צריכה את הרגע הזה של שאר הרוח, הרגע שבוער בי להוציא את המילים החוצה והן מסתדרות מעצמן.

גיליתי שמטוסים מאפשרים לי את הרגע הזה, והנה, אני במטוס עם הקטנה שלי ללונדון לנשום קצת, וההשראה הגיעה, לפחות נדמה לי.

כבר ארבעה שבועות שאנחנו גרים ביחידה מתוקה לגמרי באורנית, בחופשת מולדת שעבורי היא הרביעית, עבור הילדים היא השניה. החלטה עקרונית שקיבלנו מלקחי החופשה הקודמת היא שאנחנו חייבים הפעם את המקום שלנו, את הארונות המסודרים בבגדים עם מזוודות רחוקות מהעין, עם אוכל במקרר, עם אבקת כביסה ומרכך בריח הישראלי המופלא הזה שהצלחתי להגיע אליו אחרי שנים של ניסוי וטעיה ואין אותו בשומקום אחר בעולם, עם שיגרה אורניתית כזו שתאפשר לכולנו להרגיש את הבית שלנו במרחק אבסורדי של אולי דקה וחצי מהבית היפיפה שלנו שגרים בו אנשים אחרים וילדים אחרים, ורק פאפי חתולת העל עוד שומרת לנו עליו ומשקיפה עלינו מרחוק, אולי בכלל מבלי להבין מי אלו שמסתכלים עליה בכזה געגוע.

ביום שסגרתי את היחידה לנסיעה הזו הרגשתי את השקט אחרי כל המתח שפחדתי ממנו. לחשוב איך רחוק ממני הרגע הזה בסטארבאקס הסינגפורי שלי מתחת לבית כשאני מוודאה שהכל בסדר ומאשרת את השכירות הזו לקיץ, ועוד שבוע אנחנו כבר נפרדים מכל הטוב הזה. אין לי מושג איך הזמן מכפיל מהירות כשטוב, אני חייבת לפצח את העניין הזה.

בשניה שנכנסנו לדירה גיליתי מה שלא שכחתי מעולם- שאני מוקפת בחברויות שאין כמוהן בעולם. המיטות היו מוכנות כבר עם מצעים נעימים, בארונות במטבח היו סטים של צלחות וכוסות, באמבטיה היו מקופלות כבר מגבות, על הכיריים היו מונחים סירים, הידיים הטובות של נבי ודבי היו בכל מקום אליו הסתכלתי, הרגשתי את הבית מלא בגוד ווייבס, אי אפשר לפספס את זה בכלל.

בבוקר שבת הראשונה שלנו כאן דפק בדלת השכן מלמעלה עם צלחת מלאה בלינצ'סים חמימים וטריים, חייך חיוך גדול ובירך אותנו בשמחה גדולה. תוך דקותיים נזכרתי איך כל קפיצה לסופר להביא קורנפלקס עם חלב מסתיימת אחרי שעתיים אחרי אינסוף חיבוקים ופגישות אקראיות, איך כל קפיצה לפסטורלי לתת נשיקה לגילושקי היא בכלל תחנת עצירה וגעגוע, איך צעידת חצות פה עדיין מאפשרת לי לזהות מקילומטרים הליכה של כל מי שליווה אותי שנים בהליכות לילה, איך המוזיקה באוזניים נכונה ומדויקת לי, איך הכל נכון לי וטבעי כל כך.

כשנכנסנו לדירונת ראיתי איך המראה באמבטיה מכוסה מראות פסיפס כאלו שקושטו בשבילנו על הקצה של המראה. באופן הזוי, אחת לכמה ימים נופלת לה מראת פסיפס קטנה מודבקת כזו, והן הולכות ומתמעטות לנגד עיניי, כאילו סופרות יחד איתי לאחור. אני משתגעת מזה, כי הייתה לי תיאוריה שהפסיפסים החלשים הם אלו שקורסים ואז יוותרו הפסיפסים החזקים האלו שישארו ולא ילכו לשומקום, אבל מתברר לי שגם בענף הפסיפסים אין פטנטים שאין לאנשים- הם ממשיכים לנשור אחד אחד ולספור כמוני ימים.

אני מפתחת תובנות לעצמי על כל ביקור, מנסה לפצח את החוקיות: הביקור הראשון שלי היה אופוריה מוחלטת, היה מושלם ומפוצץ געגועים, השני עם המשפחה היה ריצה אינסופית סביב הילדים וניסיון להספיק כל מה שרק יכולתי, השלישי היה קריסה מוחלטת של אקסיומות שחשבתי שלא ישברו- שם כבר שילמתי לגמרי את המחיר על המרחק הזה עם האוקייאנוסים והצד השני של העולם, שם הבנתי כמה קשה להישאר נוכחת נפקדת כשאין נוכחות פיזית. כשחזרתי מהביקור השלישי ידעתי שיש לי חצי שנה לאסוף את עצמי ולמצוא מחדש את כל מה שאהבתי וידעתי שעושה אותי מי שאני.

דווקא הביקור הרביעי איכשהו סידר לי את הדברים. אולי זו השמש הטובה, העגבניות המושלמות והתאנים, אולי זה כי מה ומי שאני הכי אוהבת נמצא לידי, אולי כי דברים הסתדרו להם איכשהו אצלי בראש והשלמתי עם קיומם, אולי ואולי ואולי ואולי- כי תשובות אין לי, אבל השאלות עוד פה.

אני מניעה את האוטו מהשניה הראשונה פה ונוהגת בצד הנכון של האוטו ובצד הנכון של הכביש, ברדיו יש את המוזיקה שעושה לי מסאז' לנפש בקולי קולות עם חלון פתוח, בכל מקום יש סלט מושלם עם ירקות מדויקים ולימון מלא מיץ, כשאני מבקשת תה בכל מקום יש תמיד את ההבנה שנענע היא תה לגיטימי לחלוטין גם בלי תיון, כל נותן שירות שנתקלתי בו היה אדיב ושירותי באופן הו-לא-כה-סינגפורי-ראש-בקיר-סטייל. אני נכנסת למשרד והכל מרגיש הגיוני בו- האוירה הזו, השיחות שקולחות תוך שניה למחוזות מוכרים, אינסוף שיחות עמוקות עם אירית שעושות לי סדר ומזכירות לי איך בוחרים אחיות לחיים.

אני נכנסת לישוב לפעמים ועד שאני מגיעה כבר ממתינים לי 676457 לבבות מדבי שמחכה לקשקש כאילו לא היינו דבוקות אחת לשניה לפני חודש אצלי, החברות של מהיישוב שחולקות איתי שנים על גבי שנים של חברות פה לעולם לא מאכזבות, גליוש ואני יכולות למצוא את עצמנו בשיחת חולין כל כך מנותקת מהעובדה שהשיחה הזו קרתה לאחרונה לפני חצי שנה, לינור ואני יכולות לדון באסמסים שגרתיים כאילו כלום, השממיות שלי מזכירות לי איך האוקיאנוס לא אומר כלום, דייט של שעות עם יעלי אהובתי הניו יורקית בקפה מופלא בשנקין נשמע כל כך טריוויאלי פה, לאהבה שלי פה יש מקום משלה, והוא מקום אינסופי וגדול.

הכל הגיוני פה, הכל.

ואני מנסה שוב למצוא את האיזון, כי אני יודעת שממתין לי שברון לב של ממש שוב כשאחזור לשגרה הסינגפורית המופלאה שלי בניוטון רואד המהמם, עם לין שלא ראיתי חמישה שבועות וקשה שלא להתגעגע אליה (ולא, לא בגלל שהיא עושה כביסה), לחתולי האהובה שלי והבית שאין בו קירות אלא רק חלונות שמשקיפים מהקומה ה- 25 על האי היפה ביותר שהמציאו שיש בו שקיעות אדומות שאין כמוהן בשומקום אחר, עם האנשים המהממים שעוטפים את חיי שם ואני כל כך מתגעגעת אליהם (כן, הקוראת רקי, כן, תעשי צילומסך כי אני אכחיש), לשיחות האינסופיות עם ליטל שחסרה לי ברמות של כואב פיזי ולרגעים האינסופיים עם חגה, לשיחות המהממות עם תאירושקי ועם הארוחות המעולות עם קרני, לשיחות המצחיקות עם שרון שמתחילות תמיד ב'את כבר לא אוהבת אותי' (יה רייט, חולה לך על הטוכעס הגרום שיש לך כבר, דוגמנית על מהחלל), לארוחות שישי ששומעים בהן צחוק אינסופי וחברות טובה (הקורא אבי הרשקו: אנחנו חוזרים בראשון הבא, שישי אצלנו, הבטחתי חמלה).

ובינתיים, בין ישראל לסינגפור אני בדרכי לגיחה למקום שיעשה לי את מה שאף מקום אחר כבר לא יעשה לי לעולם- לונדון. קטנתי היפיפיה שחולמת על "המילטון" שתראה עוד יומיים בהתרגשות עצומה ישנה על ברכיי במטוס שלוקח אותנו לעיר שבשבילי היא דמעות של געגוע אינסופי, עיר שהמדרכות בה מלאות באהבה גדולה, בפאלומאר ובמסעדות עם לזניה פח, בפרימארק ובקובנט גארדן, מקום שכל מילימטר בו אני אוהבת.

את האיזונים אעשה כבר בטיסה ארוכה ארוכה אחרת, הבייתה, לסינגפור.

וקחו לכם את פלורנס והמכונה שאני אוהבת כל כך, עם הקול של פלורנס שאני יכולה למות ממנו, והמילים, הו, המילים.

Looking up from underneath"
Fractured moonlight on the sea
Reflections still look the same to me
As before I went under
And it's peaceful in the deep
'Cause either way you cannot breathe
No need to pray, no need to speak
Now I am under
Oh, and it's breaking over me
A thousand miles out to the sea bed
Found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
And all this devotion was rushing over me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
Though the pressure's hard to take
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
But now I am under, oh
And it's breaking over me
A thousand miles down to the sea bed
I found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
(So cold and so sweet)
And all this devotion was rushing out of me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
And it's over and I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Oh, slipping underneath
So cold and so sweet
In the arms of the ocean, so sweet and so cold
And all this devotion, well, I never knew at all
And the questions I have for a sinner released
In the arms of the ocean deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
Never let me go, never let me go
And it's over
I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Ah, slipping underneath
"Wooh, so cold, but so sweet

#122 על אמת מוחלטת, על איך קאמפורט זון איז לפעמים סווו אובר רייטד, או על איך תאיר ניצחה את הגשם

אני אלופה בלהחליט שאני לא רוצה להיכנס לנושא מסוים. רוב הסיכויים שאני גם מאד מנומקת לעצמי- "אין לי באמת עניין בזה", "זה לא באמת ענייני", "אין לי איך להועיל", יש לזה אלף ורסיות שכולן מסתיימות בסופו של דבר בהחלטה עקרונית שלרוב אני לא נסוגה ממנה- אני לוקחת צעד אחורה בדברים שמכבידים לי על הנפש.
בשבילי זו אמת מוחלטת.

באיזו שהיא מידת הגינות אני חייבת להודות- זו מתבררת לרוב כהחלטה מטומטמת לחלוטין, אולי יש בה כדי לשמור על עצמי בטווח הקצר, אבל בלונג-ראן זה מתגלה לי תמיד בתור החלטה שמזכירה את הילדים האלו שמשחקים בפיק-א-בו, כאילו שאם אני לא רואה כלום כי עצמתי את העיניים חזק חזק, זה כנראה לא קיים באמת.

אולי אני לא מקשיבה עד הסוף ולא מסתכנת בזה שאני אצליח בניגוד לתחזיות להתמודד עם הקושי? אולי הגיע הזמן בגילי המופלג שאלמד לקחת נשימה ולצלול למקומות שאינם תמיד הקאמפורט זון שלי?

בשיחה ארוכה ומתגלגלת אני מבינה ששוב אמת מוחלטת שלי אינה מוחלטת כמו שחשבתי, קאמפורט זון איז סו אובר רייטד. אני מבינה לאט לאט שלפעמים אני צריכה להיפתח לחשיבה שונה מזו שהתרגלתי אליה, לא לחשוש מלשאול (גם את עצמי) שאלות קשות, והמורכב יותר- להתמודד עם התשובות שלפעמים קשות כפליים.
אני פתאום תוהה אם כל האמיתות המוחלטות משרתות איזו אג'נדה מסוימת שאינה בעלת ערך כמו שאנחנו מורגלים לחשוב, ובכלל- פתאום אני שואלת את עצמי שוב מה זו בכלל האמת המוחלטת הזו ולמה היא בכלל טובה.

אנשים שלא נבהלים מקאמפורט זון, אנשים שלא נבהלים ממה שנראה כמו אמת מוחלטת, הם השיעור שלי.

את חג השבועות השני שלי בסינגפור חגגנו שוב עם הישראליאנה המשובחת מסביבנו.
החג המוצלח ביותר בשנה ריכז את כל הישראלים לבושים לבן עם כמויות אינסופיות של אוכל מהמם שיכול היה להאכיל מדינה רעבה קטנה באפריקה. היה נהדר למרות שנשרפו לי הבטטות שתיכננתי להביא כי נתתי להן עוד 5 דקות כשהתאפרתי, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד.

תאיר, רודנית המחמד שלי שמצליחה לעשות קסמים כל פעם מחדש, היא שעמדה מאחורי האירוע הטוב הזה.
קילומטרים של הודעות ואירגון בוואצאפ שפתחה, עד המילימטר האחרון היא דאגה שיהיה מושלם כדי שבשעה חמש אחה"צ יהיה הכל מוכן להאפי שבועותינג ולאינסוף ישראלים מהממים.
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: את סינגפור, או את התחביב שלה, להיות ממוקמת על קו המשווה.

כבר בשעה 10:00 בבוקר קלטתי את השמיים הופכים לנוראיים. שעות שהגשם לא פסק, לא זוכרת שהיה כאן גשם כל כך מופרע, רעמים כל כך מטורפים, גשם אינסופי ירד מהשמיים הסינגפורים ולא פסק, והשעון הלך והתקדם לעבר השעה ארבע.

בשעה 15:11 נשברתי ושאלתי בזהירות אם רק אני רואה את הגשם. זה הרי היה ברור מה אני שואלת, כי ימים של תיכנון ירדו למול עיניינו לטימיון.
אני מודה שחשבתי לפני ששלחתי את ההודעה הזו בקבוצה, וחששתי שתאירושקי מבואסת עד קצה ליבה הטוב.

הגשם- אמת מוחלטת.
איך אפשר להתווכח עם גשמים שלא חדלים כבר שעות מלרדת? לא הייתה הפוגה לרגע משך שעות על גבי שעות, כל אפלקציית מזג אויר התחייבה על 50% היתכנות לגשמים כבדים, והיינו בצד הלא טוב של ה- 50%.

לו אני תאיר, הייתי כבר מתחילה לתפעל את זה כאסון הומאניטארי, אבל אני לא תאיר, כי לתאיר יש הסברים שהגיוניים רק כשהם מגיעים ממנה, ואני אצטט, כי במילים שלי זה היה אמין כמו שרה נתניהו, ואצלה? נו, זה הגיוני רק כשהיא כותבת לי "זה כי ביקשנו שכל הגשם ירד עד האירוע ואז ינוקו השמיים".

והגשם ירד בדיוק עד האירוע,
והשמיים נוקו,
ואני נשבעת במיס פיגי שזו האמת.

והיא לא אדם רוחני במיוחד, תאיר, היא פרקטית ועם רגליים על הקרקע, אבל יש לה את ההגיון הזה שאומר שלא כל מה שנראה כמו אמת מוחלטת אכן כזה, ולקח לי זמן לראות את זה, אבל החלופה הייתה להתבאס המון ולהפוך את זה אכן לאסון הומאניטרי, ובסוף התוצאה הייתה אותה תוצאה: גשם לא ירד. לא ירדה רבע טיפה, להפך. השמיים נפתחו והאויר היה נקי, ותאיר לא דאגה לרגע.

ומצאתי את עצמי השבוע מהרהרת בזה, כי מבחינתי הקאמפורט זון שלי של אדמה שלווה ורגועה התערער והשאלות לא פסקו. והייתי צריכה להחליט אם אקשיב לגשם האינסופי שהיה האמת המוחלטת לשעתה, או אאמין שתגיע השמש, ובחרתי בשמש. והיא הגיעה.

וקחו לכם את קאלום סקוט שנעים לי נורא באוזן ושר כל כך יפה, הוא שווה את זה, בחיי.

There goes my heart beating"
Cause you are the reason
I'm losing my sleep
Please come back now

There goes my mind racing
And you are the reason
That I'm still breathing
I'm hopeless now

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason

There goes my hands shaking
Cause you are the reason
My heart keeps bleeding
And I need you now

If I could turn back the clock
I'd make sure the light defeated the dark
I'd spend every hour, of every day
Keeping you safe

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason
You are the reason
Yeah, yeah…

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
"That you are the reason

#121 על שנתיים שחלפו, על שנתיים שיחלפו או על מוזיקה ששומעים מושלם וברור כשמחברים למגבר

כמעט שנתיים מאחוריי פה.

ראיתי השבוע כמה תמונות מלפני שנתיים בדיוק. הפיד הפייסבוקי לא נותן הנחות, התזכורות מפציעות בלי רחמים- הילדים פיצים, יונתן עוד עם גשר על השיניים ונמוך ממני, עוד אי אפשר לדמיין איך הוא יגדל תוך שנתיים להיות הבחור היפה ביותר ביקום שיושב לידי עם גיטרה חשמלית ואוכל לי את הראש על מוזיקה, ואיך אחותו תצמח כמו גבעול, תתבונן בי מבעד למשקפיים חכמות ותלמד אותי אצילות והשראה מהי.

אי אפשר היה לדמיין אז מה יתחולל בחיי בשנתיים האלו.

בדיוק לפני שנתיים עוד ישבתי במשרד עמוסה בדד ליינים, שותה 17 כוסות קפה ביום עם אירית ושתינו עוד לא מאמינות להזיה שמחכה לי תוך חודשיים.

ככל הנראה כבר קיבלתי באותה עת טלפון מיועצת ביה"ס של יהלי, בקול מדאיג, כשאני עומדת במטבח במשרד מכרסמת אגוז מלך תועה וסורר שחיכה לי, ואני מנסה להבין מה ליועצת בי"ס ולי, ולמה היא אומרת לי שנראה לה שיהלי נמצאת בסערת רגשות "עם סיפור מוזר על זה שהיא עוזבת לסינגפור". כן, אכן סיפור מוזר.
וכן, השמועות כבר הפכו להיות באויר יותר, כי כבר חודש חלף אז מאז ששיחררתי לעולם את הבלוג וסיפרתי שכן, זה נכון, וזה קורה.

כבר התחיל הזמן הזה אז שכל ביקור בסופר הפך להיות התחלת טקס האשכבה הפרטי שחויתי אז, המבטים, השאלות אם נכונות השמועות, אם אני בטוחה בזה, "מה תעשי עם הקריירה", "איך הילדים יסתגלו", "חשבתם על זה עד הסוף?", כל תיק שעבדתי עליו נכנס להאצה כדי לא להשאיר כלום פתוח, אירית כבר מצאה את מי שתחליף אותי במשרד היפיפה ואני רציתי כבר למות וקיויתי בכל ליבי שהיא תהיה איומה ולא מקסימה כמו שהיא, כי זה לא פייר.

אני ממש זוכרת את עצמי מפסיקה לרכוש בגדים עם שרוול ארוך יותר כי הבנתי שזה מיותר, ממש זוכרת איך הבנתי שאין מה לקנות עוד ינשוף בפסטורלי עד שאדע איפה אחיה באי המרוחק הזה בקצה היקום. ממש זוכרת איך כל פגישה עם חברים השאירה אותי חנוקה מדמעות, איך רותי לימדה אותי בשקט לקטוף דאגות מהשמיים ולהניח אותן בסלסלה, איך דבי ואני צועדות בשתיקה לאורך 9 קילומטרים, איך אני יושבת עם פיליפ (שם בדוי) כשהוא חוזר מלונדון ומספרת לו ולנבי איך אני מפחדת מהכל והוא עם חוש ההומור הפח שלו אומר "רק תסמסי לי שאת כבר על הטיסה, כבר סופר דקות" אבל שעה אחר כך מסמס לי "נבלה, יהיה בסדר, את תראי".

כל כך הרבה קרה בשנתיים האלו.
השלתי את זהותי, נפרדתי מאמיתות מוחלטות, הבנתי שהכל השתנה לי, אפילו התרגלתי לזה שהתחילו לקרוא לי עילית וכבר פיתחתי לזה אדישות (סליחה אבא ואמא, אבל ראבאק, אתם התחלתם), אנשים חדשים נכנסו לחיי בעוצמה גדולה, התחלתי ללמוד לנשום נשימות ארוכות ארוכות, למצוא שקט שלא ידעתי שקיים, למדתי להיפרד מחברויות שחשבתי שלא יעלמו מחיי לעולם ולמדתי שיש חברויות שגם אוקיאנוסים לא יצליחו להפריד, השלתי את מדי בימ"ש, את חצאיות העיפרון, גיליתי שארון מלא בגדים לא אומר שיש לך מה ללבוש כי הכל לא מתאים לחיים האלו, וכן, גיליתי שהאוכל פה כוסומו, משמין.

עם הזמן התגנבו לחיי אמיתות חדשות. עם הזמן הבנתי שהסיבוב הזה של החיים גם זימן לי אושר אינסופי שלעולם לא אצליח לבטא במילים את עוצמתו.

לפני כמה חודשים ראיתי ברכת יומולדת ששבתה את ליבי, הם מבוגרים כבר, בדרכם לשנות השישים, אנשים מדהימים ואהובים עליי מאד, הוא כתב לה שהם הכירו בגיל 22 ואלו היו 22 שנים מבוזבזות.
כמה הקסים אותי המשפט היפה הזה, כמה פשטות הייתה בו, לא הייתה התחכמות.
גרם לי לחשוב המון על הזמן המבוזבז, על הזמן שחומק לנו מבין האצבעות, ועל המחשבה הזו שאני חייבת לעשות שימוש נכון יותר במשאב הזה, לא להתייחס אליו בקלות דעת.

יעלי אהובתי, ניו יורקית המחמד שלי, חובבת השירה וחנוך לוין שלחה לי את זה, כאילו קראה את המחשבות שעפות אצלי בראש כבר ימים, ומצאה את החנוך לוין המדויק שנגע בדיוק, אבל בדיוק בדילמות האלו של הזמן שהיה ונמס:

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד
ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תְאַבֵּדנה
את זוהרן ואת בְּרָקָן,
שהראשית התרחקה
ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרנו המועט מלכתחילה
הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.

גם אם תהיי שלי עכשיו,
לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.
אבל אמרי: היכן היית?"

וכן, לפני שנתיים נוספות, אני חושבת על אלו שטסו לי ונעלמו לי מבין אצבעותיי, היו כלא היו, ומתחילה לחשוב על השנתיים האלו שמחכות לי.
מה יהיה בהן,
מה יהיה אחריהן.
מי אהיה אחריהן.

ומהבוקר אני מסתובבת עם מחשבה מלטפת על איך שומעים מוזיקה נכון, כי אפשר לשמוע אותה באוזניות או באוטו ולעוף, אבל אפשר להוסיף לה מגבר ולחוות אותה שלמה, עוטפת, מדויקת ומכוונת על המילימטר.
ככה אני רוצה,
עם המגבר.

ואחרי חנוך לוין שם למעלה, ועם זמן אבוד מול זמן שלא יאבד עוד, עם המגבר, ככה מדויק ומלא ומלטף קחו את פאראמור המופלאים עם הקול הזה המיוחד, הפשוט, הלא מתחכם, בול כמו שאני אוהבת.

Man you really know how to get someone down
Everything was fine until you came around
I’ve been chasing after dreamers in the clouds
But after all wasn’t I the one who said
To keep your feet on the ground?
Man you really brought me back down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

You got me tied up, but I stay close to the window
And I talk to myself about the places that I used to go
I’m hoping someday maybe I’ll just float away
And I’ll forget every cynical thing you say
When you gonna hear me out?
Man you really bring me down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

Reality will break your heart
Survival will not be the hardest part
It’s keeping all your hopes alive
When all the rest of you has died
So let it break your heart

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

They say that dreaming is free
"But I wouldn’t care what it cost me

#120 על טלפון שערכו בזהב, על רכבת אוירית של אחיות נפשי, או על חודש בו הנשימה קלה כל כך

באחד האמשים קלטתי שאני והטלפון הנייד שאני כל כך אוהבת, זה שנרכש בול אחרי שבועיים שהגענו לפה ולא היה לנו שמץ של מושג וואט דה פאקוש לעשות פה עם הקודם שהתאבד עצמונית יחד איתי ודכאון הרילו, אותו טלפון חתיך שעושה את הסלפיז הכי שווים ביקום (אני לא באת כזו יפה, כן? זה האל ג'י) שידר אותות מצוקה, רמיזות שהוא מזדקן לא בחן. מצאתי את עצמי מנשימה אותו פעמיים ביום עת הקריס את עצמו את תהומות הנשיה הסלולארית.
לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לשקול צעדיי ולהפנים שבשלה העת לרכוש סלולארי סינגפורי מספר 2.

אג'נדה שלמה פיתחתי על הנושא- טלפון סלולרי לא חייב לעלות הון עתק, אין לזה צידוק, מה יכול להיות רע בנייד חתיך עם מסך ענק בפקקטע 300 דולר? ליל שהייתה אצלי בביקור (כן!) הסתכלה עליי במבט נוקב ואמרה 'לית, המכשיר הזה מהמם, אבל יו שולד נואו- מצלמה אשפה'. נובמת, נהמתי לעברה, כמה מצלמה אשפה יכולה להיות כבר במכשיר טלפון שמייצר קונצרן סיני של סוסים טרויאנים? כמה גרוע יכול לצאת כבר סלפי בשנת 2018 עם התחרות הזו בין מכשירים ניידים?

ובכן, התשובה מצערת.
לדעתי יש לי תמונות מכיתה ט' במצלמת פוקט עם תמונות איכותיות מאלו שיצאו במכשיר החתיך והזול להחריד שחשבתי שניצחתי איתו את המערכה.
שבוע שאכלתי לכולם מסביבי את הראש, שבוע שבו גיליתי שגמילה מסלפי איכותי קשה כמו גמילה משוקולד תות- קשה ואכזרית.

כמו פאפי חזרתי לסטיב המוכר הסיני החביב עלינו (שאלמלא טבעת הנישואין שעל ידו הייתי מהמרת שהוא כמובן בן 14), סטיב הבין מיד את הבעיה וחמל עליי. אחר כבוד נשלחתי להכריע על גורל המכשיר החדש שירכש, עד שביססתי את מעמדי החדש, להלן "סלקום שלום, מדברת ליתי, על איזה טלפון תרצה שאפרט?"

אני מומחית כרגע לכל כך הרבה מידע לא רלוונטי שקשור לטלפונים סלולרים, שזה פשוט לא יאמן.
כל כך הייתי נבוכה לשאול את השאלות ש*לא* שאלתי, כמו נניח "זה מגיע בצבע זהב?", "איך הסלפי?", עד שמצאתי את עצמי נגררת לשעה של הסברים על כמות פיקסלים, שטח זיכרון, מצלמה קדמית ומצלמה אחורית ומה הופך מסך לאיכותי, מידע הו כה לא מעניין מבחינתי.
ולא, לא היה בצבע זהב, אבל הסלפיז? טו דיי פור, סו מאץ' ווין.

אחרי שנפרדתי מכיליה בריאה, נטרפה לי אג'נדה שלמה על עלות למכשיר נייד איכותי, הגעתי הביתה ובאמתחתי המכשיר הכי חתיך שפגשתי ממזמן, פלאס התחביב החדש שלי: אוטוסוגסטיה, באמצעות ריוויוז אינסופיים עליו ברשת, כדי לשכנע את עצמי שלא נפרדתי מהכיליה הבריאה שלי לשווא.

מסקנה:
סלפיז זה עסק יקר מפז, אל תזלזלו בהם לעולם, פלאס אין מה לעשות, למדתי שוב בפעם האלף-
אל תתפשרי על מה שמשמעותי לך, זה פקקטע טלפון, אבל הוא מייצג אמירה הרבה יותר רחבה כלפי עצמי שאני לומדת שוב ושוב על חשיבותה בחיי הבוגרים.

וכן, כבר רמזתי למעלה שליל, הלית השניה והמוצלחת מבין שתינו, הייתה אצלי שבוע שהתברר כמהירות האור.
כמעט שכחתי כמה קל איתה, כמעט שכחתי שאני יכולה להיות במחיצתה שעות על שעות, כמעט שכחתי איך נראים המבטים הקבועים הראשונים של כל מי שפוגש אותנו ביחד "אי-מא, אתן אחיות?!", "תאומות?!" (כן, נולדנו בול באותו זמן בפער של כמה שנים, היא התאומה הגבוהה), כמעט שכחתי איך אפשר לשבת עד 4 בבוקר להפוך את החסר בשיחות הקולחות של כמעט שנתיים, ליל ואני ישבנו שעות להדביק את השברים, את המרחק ואת הזמן, שעות של שיחות ארוכות וטובות, הרבה הבנה והרבה מחשבה, הרבה אבנים שאספתי לעצמי לאורך הדרך ויסמנו לי את הדרך למסלול הנכון לוודא שהמרחק לא ימשיך להיות פקטור שלא אצליח להתמודד איתו עוד.

כמעט שכחתי שאפשר להדביק חתיכות שבורות ולייצר פסיפס יפה מהשלם.

ליל עזבה והותירה לי שבוע לחכות לביקור השני של לובסטר חיי, ירדן, שמרגע הנחיתה מזכירה לי למה לובסטריות זה לנצח, כמה חברות בוגרת בין נשים היא הישג עצום במיוחד. משפט נהדר שאני שומעת לא מעט השבוע מדבר בעיקר על איך שאני מבורכת בחברות כאלו, וכן, המשפט הזה כל כך מדויק- כמויות הצחוק, ההומור השחור והמילים השקטות שנלחשות רק בינינו מופלאות כל כך בעיניי, ומזכירות לי, שכמו הטלפון הנייד ההוא,
אין פשרות- כשזה טוב, זה פשוט מעולה.

לפני כמעט שנתיים עזבתי לחצי הכדור השני.
מאחורי נשארו חברויות מופלאות שאין שניות להן, הזמן עשה בחלק מהן שמות, אין שום דרך להפוך את זה או לקרוא לזה אחרת, אבל חלק אחר התעצם והשתבח.
בכל פעם שמישהי מספרת לי שהיא עושה רילו אני מרחמת עליה כמו שאני מרחמת על אישה בהריון שלא יודעת שהיא לא תישן בשנתיים הקרובות. הלב שלי קצת נשבר בשביל כל אחת כזו שלא יודעת כמה קשה יהיה להבין מה קרה לחברויות האלו בחלוף הזמן, כמה כל ביקור יחשוף את תלאות הזמן ואת העובדה שלמרחק יש ועוד איך מחיר, אבל יש גם את החלק הטוב, שעם האהבה הנכונה הכל הפיך ומתיישב נכון בלב, ויש דברים שלא תמיד צריך יהיה לתקן והם יהיו קלים ופשוטים כמו צמר גפן מתוק באמצע הפארק.

ימים טובים זימנה לי סינגפור, דווקא בימים האלו של יום הזכרון ויום העצמאות שהם בין הימים הקשים ביותר עבורי בכל הנוגע לזהות שלי על הקרקע הסינגפורית, הגעגועים לאוירה, לצלילים, לתחושה שיש רק בישראל, לאנשים שיום אחד בוכים את נפשם ויום למחרת מברכים על הקיום, ודווקא בימים האלו של געגועים לזהות שלי, חלק אחר מהזהות שלי פה, נכח ונוכח, מחזיר לי הרבה ממי שחסרה לי כל כך בעצמי,
ושוב חוזרת התזכורת:
לא להתפשר על מה שמשמעותי לי. זה מוכיח את עצמו כל כך.

וקחו לכם את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השבוע בביצוע מופלא כל כך (השממית תמוש- רק בזכותך), קול מלטף כזה שהופך לי את הלב, שיר שבעיניי יותר מהכל הוא שיר אהבה מופלאה על מי שחזר מהשאול וניצל בזכות אהבה גדולה שהצילה אותו, תראו את היופי- "איך נצלתי- זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת"

"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מיכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת"