שנתיים חלפו מאז סינגפור נכחה אצלנו בבית, שנתיים שבהם הרווחנו מחדש את מקומנו בלבאנט, התמקמנו ובנינו שוב את החיים שלפעמים נדמה שמעולם לא עזבנו.
מדהים כמה הנפש מתוחכמת, גיבורה, מגנה, כמה היא אורזת את הזכרונות יפה יפה בקופסא של "פמילי מוברס" עם ידיים שארזו חיים ביבשת אחרת, איך הקופסא קיימת בעליית הגג ומכילה חיים שלמים של ארבע שנות שגרה סינגפורית שהייתה והסתיימה.

נדמה שבבית שלנו סינגפור היא כמעט זיכרון רחוק, פחות נוכחת ממה שצפינו שתהיה, האדפטציה שעשינו לישראליאנה הייתה טובה ומיטיבה והשגרה היא קסם גדול.

שוב התרגלנו לעונות השנה, לקור הנעים, לערבים שמתקררים פתאום לאט לאט, ארונות החורף בבית כבר כמעט מלאים ונדמה לי, אולי, בזהירות, שאפילו אני טיפי מתגעגעת לחורף- זה מה שלא קרה לי עד שחזרנו, הייתי הכי ילדת קיץ, היום אני כ"כ מחפשת את עונות המעבר הקרירות. התבגרתי.

אני קמה מדי בוקר בטוב גדול, בעשיה אינסופית, מסתכלת על הבחירות שבחרתי בגאווה עצומה וחווה חוויה מופלאה של שמחה בחלקי הגדול.

ובכל זאת, קרה משהו בזמן הזה.
קרה שגילינו, כמו שצפינו שם, באסיה הרחוקה שהייתה שלנו, שההורים שלנו התבגרו. הזיקנה החלה לתת אותותיה, הגענו לזמן הזה שצילצולי טלפון בשעות לא שגרתיות מוציאות מגיל וממני מבטים מודאגים. אנחנו מבינים לאט לאט שההחלטה לחזור כדי לזכור שהזמן לא חוזר הייתה נכונה.
פתאום החגים, שכ"כ היה לנו טוב לחגוג אותם עם חברים שהם משפחה, היו נכונים לשעתם, ועכשיו אנחנו במלחמה קטנה מול הזמן לחגוג בהרכב משפחתי רחב ככל שנצליח. ספירת הנוכחים בשולחן החג הקרוב על המרפסת אינה ודאית ומשתנה יום ביומו, בשיח הפנימי, בלב, יש לנו הבנה שלו לא היינו פה לא הייתה לנו דרך למחול לעצמנו על הזמן האבוד.

והזמן שהחזרנו לעצמנו מאז שובנו היה הכל, מלבד אבוד.

שגרת החיים שמילאה את החיים שאחרי וליד הקורונה האירה לנו פניה. זה גיים צ'יינג'ר גדול.

אני מגדלת בבית חייל שיוצא כל בוקר בשמחה לשירות שטוב עבורו, הוא שמח בו, הוא מרגיש בר מזל. ילד שמאז שובנו עבר תהפוכות של חיים שלמים בלי נשימה, במשך שנתיים צבר יקום שלם של קורונה הארד קור תוך כדי שנת מכינה ארוכה, קד"צ, טירונות, שירות, הכל מיד בלי שום הכנה לנפש, בלי פרוטקציות, בעבודה קשה, בחריצות מופתית, באכפתיות, ילד שהיה זה שחשבנו שיהיה לו הכי קל כשנחזור ועבר הכי הרבה משברים שוברי נפש מכולנו ושרד בגבורה עד שחזר לליבה של עצמו, לחללית האם.

אחותו, הקטנה, הפיצית שלי שכבר בי"א, העלמה הזו שגדלה להיות הנפש האמפטית ביותר שיש, זו שחיה עם הכי הרבה געגוע לבית הסינגפורי שהיה לה בניוטון רואד, זו שיום יום עוד מנהלת שיחות נפש עם אלישה וג'יין ושרוטי (זה שם אמיתי, באמאשלי), ממנה לפעמים עוד דולפת הסינגפורית שהייתה אבל היא זו שמצאה את הישראליות בדרכה יותר מהר מאיתנו, פשוט כי הנפש שלה הגנה עליה הכי טוב.

והנה, השבוע הזה היינו סינגפורים ביי פרוקסי כשגיל נסע לסינגפור לנסיעת עבודה, לראשונה מזה שנתיים.

היה ברור לנו שנמעט בתמונות משם כי ליהלי זה קשה ברמה עמוקה. היא מסוגלת לראות בעיניה עומק אינסופי של כל דבר סינגפורי וזה מסב לה כאב אמיתי שרצינו לחסוך.
זיהינו את זה כבר בתמונה הבודדת שגיל שלח כשנחת בצ'אנגי וצילם בסך הכל איזה רובוט אוילי בשדה"ת, היא כבר זיהתה בדיוק את השטיח בטרמינל, הריח של חנויות הטרמינל, הרעשים, הרגעים האלו, וכתבה על זה בתגובה "אוי".
זהו, שם הבנו שצריך לחדול, זה מהדהד בבית גם אחרי שנתיים.
מדי פעם גיל שלח אליי תמונות עם אנשים אהובים שהשארנו מאחור, ואני הרחתי את הריחות של האוכל הסינגפורי המוכר, שמעתי את הסינגליש ששוברת באכזריות את האנגלית, ראיתי את רקי ומיא במרפסת הקבועה שלנו וזכרתי איך האויר מרגיש בה (דרעק, זילארד אחוזי לחות), אפילו בדקנו מהמרפסת של רקוש אם יש אור אצלנו בדירה בקומה 25. היה. אנחנו לא היינו בה.

והנה גיליתי שכשהייתי בחופשות מולדת עטתי על כל חנות ישראלית לאחוז בה את המוכר, ופתאום, כשגיל נסע לשם, עשיתי לו רשימת קניות כאילו יומיומית.
ככה הסברתי לו, ממרחק שנתיים, איפה בדיוק לקנות לי ברח' האג'י ליין המושלם את התיק ללפטופ שהייתי צריכה, איפה לקנות לי את הקרם לחות לפנים, את המאצ'ה הדוחה שיהלי אוהבת, רקוש דאגה לי לנעליים שביקשתי, פתאום כל כרטיסי הממברשיפ שצברתי שנים שם חזרו לחיים והפציעו לעשרה ימים.

והכל שם מהוואצאפ וידאו מוכר כל כך ובכל זאת- כבר שחררתי אותו. הוא בית שהיה, ואני לא מבולבלת לתת לו תיעדוף על הבית הישראלי שחזרתי אליו.

לפני חודשיים חזרו לארץ אהובינו ממסעם האמריקאי ובשיחה אקראית איתם כשראיתי את הקושי בעיניים את הקושי לחזור, הבנתי שוב את החשיבות בחיים של הסנטר, המרכז, נקודת המוצא או בכינויה האהוב עליי כ"כ – חללית האם- ממנה יוצאים לטיולי הכוכב בחיים שלנו.

שיחה מלאת עומק על אנשים שיכולים לנהל שיחה על זה רק עם מי שחלק איתם בדיוק את אותה חוויה, רק האנשים האלו יכולים להבין את השבר בלעבור לחיות חיים שלמים ומלאים בעולם אחד, להעביר אותם יבשת וללמד הכל מהתחלה- איפה קונים חלב, איפה מתקנים טלפון, איפה הקפה הטוב, איפה מוצאים בני ברית, ואז שוב, להכניס חיים שלמים לקופסאות שטות בים ושוב לפרוק זיכרונות ולהתחיל מחדש חיים שלמים.
והבעיה היא שלפעמים לא משחררים, לא מרפים, לא מודים שהיה ונגמר והסנטר מטייל לו ומשנה את נקודות האיזון. כמה פחדתי שזה יקרה לנו וכמה שהיה לנו מזל ששמרה עלינו הנפש שלנו והצילה אותנו מזה.

והנה, שנה חדשה נוספת מתחילה בישרליאנה שלי, בסנטר, בחללית האם הקטנה והפרובינציאלית שבחרתי לראות בה את הטוב,
וזה טוב, טוב גדול.

שא-א-נה טובה!

וקחו לכם את אברהם טל עם הקול היפה הזה והשיר המטורלל שבו אדם צובר זיכרונות כמו נמלים, וזה ביטוי מקסים, אבל יש מצב שאם יש כ"כ הרבה נמלים צריך ריסוס (וככה, רבותיי, רוצחים עם בדיחה גרועה שיר מופתי)

"אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחודשי הקיץ,
בחודשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ ויש שאדם שר
ובחורף הנמלים מתכנסות
מתנועעות ברכושן ומכלות לאט
את הרכוש ואת החורף מכלות
לאט, לאט

אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחודשי הקיץ
בחודשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ ויש שאדם שר

והחגב בחורף שר לפתחים
לטעום מזכרונות העונה
העונה האהובה שבשירו
ממנו חמקה"