#132 על השמש שהגיעה לבקר, על חלום שהתגשם על אמת, או על בונסאי מהשופרסל ליד הקופה ועלה של סוקולנט

עטלף סיני שהרגיש לא משהו פלוס סיני רעב אש הביאו לשערים כמעט נעולים בין אסיה לביני מאז שבנו לישראל לפני כמעט שנה וחצי. חרך קטן שפתח אותם פתח לי שער ענק לגעגוע גדול ולימים טובים במיוחד, וככה זכיתי לקבל לחיי, אפילו לזמן פעוט, את חלק מהאוצרות שמילאו את ליבי ביקום ההוא, שהיו (ועודן) אור גדול עוד מימי בפיפטי ניוטון רואד הסינגפורי.
ראשונה ברצף הטוב הזה הייתה שeרון, אחות נפשי עוד מימי המכולה, זו שהאירה את סינגפור כאילו היא פצצת תאורה או לפחות השמש. קיבלתי אותה בסוף יום עבודה כשהיא מגיעה עם איזו שן סוררת שהפכה אותה לחצי אוגרת, אבל החצי השני של האוגרת הזמין מונית מהמלון והגיע לשתות יחד יין טוב ולחיבוק מלא אהבה. ושוב, הצחוק הגדול למול הדיון הקבוע על הלב החצוי בין ישראל לאסיה, מתי צריך להניח הכל ולחזור, ואולי לא צריך בכלל כי לאושר לא תמיד יש נ.צ על המפה, והטוב שבנוכחותה היה אות לטוב שעוד יבוא.
אחריה הגיעו עדי ואופיר שנכנסו עם הרעש הטוב והמוכר הזה לביתי הישראלי, וכאילו לא חלפו שנה וחצי. כמה פשוט זה ארוחת שישי איתם, ככה זה כשזה קל.
כשלויאלה אחותי הסינגפורית האהובה ויובל הגיעו עם כולם הרגשתי שהלב שלי שר משמחה – פתאום ליאם גבוה מיובל ועם קול נמוך ויהלי והוא מנהלים שיחה קולחת בהליכה באורנית כאילו הם עושים הליכה בריוור ואלי, גיא כבר דקה מלהיות גברבר ואוריקי כבר ישראלית לחלוטין ומתגייסת ויונתן והיא יושבים בחדר ומנגנים יחד כאילו רגיל, והשיחות קולחות והכל מרגיש כ"כ רגיל עד שחשבתי לעצמי שזה קצת מטורלל כי זה מרגיש כאילו זה תמיד ככה, וככה זה כשזה הגיוני.
ואז, באחת השבתות, נכנסה אליי הביתה בהפתעה מוחלטת הלב שלי, הלב הפיצי אך הענק, הדבר האחרון שחיבקתי בעיניים מפוצצות דמעות בשדה התעופה בצ'אנגי לפני שחזרתי לבסיס האם ושבידה הפקדתי את השמירה על לין שלי ועל נובינה שלנו, השכונה שבה ישבנו בסגר סינגפורי נוקשה רחוקות זו מזו שני מטר, שותות צ'אי לאטה מהקראפטסמן, מסתכנות במבטים אבל נושמות זמן יחד שהסתיים מהר מדי.
רקי, רקפת, רקפקפת, מחמלי.
ככה, נפתחה הדלת והיא עמדה שם, בחוסר מאמץ, מתפקעת מצחוק, אחרי ששמרה בסוד מוחלט שהיא באה, כי לפני חודשיים חלמתי שהיא תבוא וזה לא הצליח וכבר פחדתי להתאכזב, והנה, חלומות מתגשמים.

חודש שלם היא הייתה פה, נוכחת, יושבת לראות פה איתנו ארץ נהדרת, לכרסם כל מה שלא רץ מספיק מהר ולהגיד שהיא רעבה ו"מה את מכינה לי", להתלונן על הפקקים בכביש, על הפוליטיקה, לנהל שיחות על עניינים לוקאליים הזויים של תוי חניה בגבעת שמואל כאילו שזה נורמלי.
ככה במשך חודש הצחוק הענק והכ"כ מוכר שלה מילא כאן את קירות הבית, וכשהיא עלתה על המטוס חזרה לסינגפור עם מיו שלה הקטנה הרגשתי שהיא נסעה עם חתיכה קטנה מהלב שלי שתחזור איתה רק כשהיא תחזור שוב.

לפני שנה וחצי, כשחזרנו לארץ, הבנתי מה שהבנתי מהצד השני של הכדור – כמה שפערי השעות בין שתי הנקודות האלו בעולם הם כמעט בלתי אפשריים.
אני ממש זוכרת את עצמי מתעוררת מדי בוקר שם ומוצאת מאות הודעות של דברים שהתנהלו בשעון עולמי אחר, הבנתי פתאום שאי אפשר להדביק את הפערים האלו כי זה מטורלל.
לקח לי חודשים לשחרר את הניסיון לנצח במירוץ האבוד של הדבקת הפערים מתוך איזו אמונה שמה שנבנה בעמל רב ישגשג ויחזיק. צדקתי.
אני לפעמים רואה מהצד נשים כמוני שנעלמות לזמן מהמרחב ורוצה ללחוש להן באוזן "אל תדאגי, הכל יסתדר ואפילו יהיה יותר טוב מפעם", אבל אני לא בטוחה שהן יאמינו לי. אני כמעט לא האמנתי לעצמי על זה.
כשחזרנו לארץ הבנתי שפיסות הלב שהשארתי בצ'אנגי יעברו את אותו צער, הצער שבו אי אפשר להילחם בשעון העולמי וצריך להאמין בלב חזק חזק שהיסודות שבנינו יחזיקו ואפילו יהיו טובים יותר. הפעם כבר הייתי צריכה לסמוך על הנסיון שלימד אותי שזה עבד מושלם – כשאבי (להלן: פרק ב' לנצח) ומיכ חזרו שנה אחרינו גילינו שהזמן רק היטיב עם החברות, וכשאנחנו יושבים בהרכב הקבוע עם זוהרי וחגי איתם זה כאילו שהזמן שיפר ועשה איתנו חסד, כאילו פיצה על הזמן האבוד.

וכך, מצאתי את עצמי ואת ירדן אהובת נפשי בצהרי יום שישי ישראלי בזמן קורונה (שאני חולקת איתה הרבה יותר מדי זמן יחד, כנראה יותר מכל ישראלי ממוצע), ירדן ואני יושבות לנו במקום הקבוע האהוב עלינו, מדביקות פערים ומנשנשות אוכל טוב, חברה מצטרפת לפאדג' שוקולד, והשיחה מתגלגלת לזה שלפני כמה שנים ישבנו בגינה של ירדן, מסביבנו עצים מופלאים וענקיים בגינה היפה הזו שעושים טוב, על הדרך היא חתכה לי עלה מהסוקולנט היפיפה שלה שתפס את עיניי אחרי שהיא אמרה משהו על יחורים והיה נשמע לי כמו רעיון מוזר אך קסום לשים כמו שהיא הציעה עלה בעציץ ולראות מה יקרה לו.
ופתאום ירדן מזכירה לי שהעץ הענק בגינה שלה בכלל היה בונסאי פיצי שנרכש ליד הקופה בשופרסל נתנייתי לפני אולי 15 שנה, כנראה התגורר בתוך פלסטיק חום בגודל 5 ס"מ.
הבונסאי הזה עבר לעציץ, וכשנולדה הגינה, הוא עשה רילוקיישן לגינה בית יצחקית, שמח ומאושר- פתאום היה לו מלא ספייס, לא היה לו יותר עציץ פיצי שהגביל את גדילתו, היה לו לאן לפרוח ולשגשג, ומאז כל החופש הזה שזכה לו מאז ימי עציץ הפלסטיק הקטן הוא עושה צל אינסופי וממלא את הגינה באופי.
מתחתיו כאמור היה הסוקולנט שממנו לקחתי עלה והנחתי בעציץ, ואז נסעתי לחצי העולם השני.
כשחזרתי לארץ אחרי שנים, גיליתי בבוקר הראשון בו התעוררתי שוב בבית האורניתי שלי שאותו עלה שיגשג לאוסף אינסופי של פרחי סוקולנט מופלאים, כאילו ניצל את הזמן לפרוח, לגדול, לצמוח. אפשר להבין עכשיו למה אני אוהבת את העציץ הזה כ"כ הרבה.

וככה, בשיחת צהריים ביום שישי על הבונסאי ההוא מהשופרסל שעשה רילוקיישן לגינה הבית יצחקית של ירדן הוארה לי ההבנה הגדולה: כל מה שחברות טובה כזו של קצוות מהעולם צריכה זה לצאת מהמרחב הצר שהיה לה, להתמקם במרחב אינסופי, וללבלב, כמו העץ ההוא הענק, כמו הסוקולנט שלי.
פתאום זה כ"כ פשוט לי להבין. כ"כ פשוט.

וקחו לכם את הקול המלטף של יובל דיין שאני כ"כ אוהבת, "מתארחת בעולם", תפתחו רמקולים כי היא פשוט נפלאה.

"למד אותי לפתוח מתנות
על מה שבתוכם, איך לא להתנצל,
למד אותי לראות את עצמי במשקפיים הנכונים,
למד אותי איך לא לפחד מלפחד,
אני כבר לא נלחמת בעצמי
יבוא מה שיבוא
מה אני כמו כולם בסך הכל מתארחת בעולם
מה אני כמו כולם בסל הכל מתארחת בעולם
למד אותי דרכים בלי סוף
כדי שאלך בהם ובעצמי אכתוב
בבקשה, למד אותי איך לקבל
את כל כולי גם אם כל מה שלא הבנתי איך
אני כבר לא נלחמת בעצמי
יבוא מה שיבוא
מה אני כמו כולם בסך הכל מתארחת בעולם
מה אני כמו כולם בסך הכל מתארחת בעולם
אני כבר לא נלחמת בעצמי
יבוא מה שיבוא
מה אני כמו כולם בסך הכל מתארחת בעולם
כי מה אני כמו כולם בסך הכל מתארחת בעולם"

3 תגובות בנושא “#132 על השמש שהגיעה לבקר, על חלום שהתגשם על אמת, או על בונסאי מהשופרסל ליד הקופה ועלה של סוקולנט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s