הושטת הידיים האוטומטית לעבר הארונית הריקה שבמשך ארבע השנים האחרונות היו מונחים בה ספלי השתיה הייתה הסימן הראשון ששוב כל חיי שטים להם ארוזים במיליון פצפצים.
כך לאורך השעות האחרונות אני מוצאת את הגוף פונה כבשגרה לעבר מגירות ריקות, להניח את הנעליים במדף שכבר לא נמצא, להציץ במראה שכבר לא על הקיר, לפתוח את הארון ולאבד לשניה את האויר כי הוא ריק.
בבית יש מן הד שלאט לאט מתרגלים אליו, אין את התמונות שהיו בכל פינה בבית, הכל פה מספר לי בלי מילים את הסיפור והקירות בבית לוחשים בשקט שהנה זה אמיתי,
אני חוזרת הביתה.

יומיים היו פה המובילים שארזו איתנו כל פיסת חיים שאספנו, שבועות אספנו מהאי המושלם שלנו דברים שרצינו שיבואו איתנו בחזרה, חפצים שתמיד נדע איפה נולדו. במשך יומיים שמעתי בבית רעשים אינסופיים של מסקינג טייפ נמתח שוב ושוב ועוטף 171 קופסאות קרטון בהם מלאים חיינו, ראיתי איך הכלים היפים שלפני יום היו מלאים באוכל מושלם שהיה מונח על השולחן פה נארזים אחד אחד וחוזרים הביתה.
הקרטונים שמילאו בבית הענק הזה כל מרצפת עברו להתגורר זמנית בקונטיינר ששט לעבר ביתי האורניתי.

נאחזנו בכמה דברים שהוחלט להשאיר פה ומשאירים לי חלקיק אויר- הסלון היפה והמפנק שחיבק אותנו ארבע שנים ממשיך לעטוף אותנו עד שנעזוב, גם שולחן האוכל המופלא שאירח פה אינסוף ארוחות שמחות. שניהם הוזמנו בדיוק לפני ארבע שנים כדי שיתאימו לביתנו הסינגפורי שעוד לא ידענו כמה ימלא את חיינו ועכשיו שני פריטי הריהוט האלו ממסגרים לנו את ההתחלה והסוף ויישארו כאן בבתים אהובים.

בביתנו הישראלי כבר משפצים את כל מה שהמתין לנו, והנה שיעור חשוב על חיים מכתה ה':
תבחרי את החברים שלך כבר אז, כי כשתהיו בני 45, החבר שלך מאז שאתם בכתה ה' יהיה קרן האור בחייך שילך לבחור בשבילך ריצוף, יתווכח עם המוכר על מחיר טוב, ידאג שהבית שלך יהיה מושלם כשתחזרי אליו אחרי 4 שנים ובסוף עוד יקליט לך הודעה שהוא רוצה לפתוח קבוצת וואצאפ של כל מי שיכול לעזור כדי שנחזור ויהיה לך קל.
גם ספות לסלון שימתינו לנו בבית ריק מחפצים שעוד ישוטו להם כשנהיה בבידוד הזמנו ביי פרוקסי כשאני מצאתי את עצמי בתא מדידה בזארה מודדת סוודר ובמקביל בוחרת בוידאו ריפוד לספה כשנבי שלי מטיילת בשבילי באהבה גדולה בחנויות רהיטים, מתיישבת על ספות ונשבעת לי שהן נוחות, עוברת חנות חנות עד שמוצאת איתי את הסלון המושלם, בודקת איתי צבעים ונשבעת לי שאפשר להירדם עליו בקלות.

הסיבות לחיות מחוץ לישראל הן אינסופיות:
תמיד הכל מנצנץ יותר, נקי יותר, מפנק יותר, קל יותר, עשיר יותר, תמיד יש את הסיפור בראש שהחו"ל הזה הוא בעצם תוית איכות להצלחה, אבל זה הכל בדיוק מה שזה: סיפור מסגרת שכל אחד רואה מהזוית הפרטית שלו ומשרת בו את מה שהוא רוצה לראות.
אני מרגישה מבורכת מאד שאת המעבר הזה עשיתי בגיל בוגר מספיק כדי לדעת מה הסיפור ומה התוכן, מה עזבתי, מה חוויתי ולאן אני חוזרת למרות חוסר הוודאות הקשה לי כ"כ. מבחירה.

וכן, הבחירה שלי היא גם בהון האנושי שקיים לי בארץ באופן מרוכז שמצליח להזכיר לי תמיד כמה כל התפל הזה של הנוצץ והנקי הוא משני בחיי.
כל יום ויום בחודשים האלו ללא יוצא מן הכלל, מלא במחוות אינסופיות של הצעות עזרה הכי מלאות טוב מכל סוג שהן.
בימים הכי קשים שעברו עליי (ועברו) פתחתי הודעות וואצאפ שפתחו לי סכרים של דמעות בגודל אוקיאנוס- בקשות והסברים למה אני צריכה להסכים לקבל עזרה עכשיו, שהאוטו יכול להמתין לי כי בעלה המתוק בחופשת מחלה אז ברור, הודעה אחרת על קניות בסופר, אולי אני צריכה שחברה אחרת תלך לבחור לי דברים (והיא האדם העמוס ביקום), כל יום הודעה אחרת, שיחה אחרת עם מילים נפלאות עם אותה מוזיקה מושלמת.

כשראיתי רק חושך הטלפון צילצל לשיחת וידאו של שתי שמיכות הנוצות המתוקות שלי ששמו אותי על השולחן – אחת בהליכת בוקר בים, השניה בענייניה החשובים לא פחות, הכל נאמר והמילים המלטפות והדואגות האלו בזמנן המדויק היו מופלאות.

למרות שאני כנראה האדם הכי פחות קומוניקטיבי בימים האלו אני עדיין מוקפת בתמיכה סינגפורית-אמריקאית-אוסטרלית-קנדית-ישראלית מכל עבר, מילים טובות ותמיכה אינסופית ומעריכה את הטוב הזה כ"כ.
חברותיי הסינגפוריות יודעות איך לייצר את הפרידה הכי נוגעת בלב וסינגפור עצמה משחררת אותנו לאט לאט, כולל אפילו מפגן טיסה מהמם ליום העצמאות הסינגפורי הקרוב שכבר לא נהיה בו ועדיין החזרות למטס חולפות שוב ושוב מול חלוני, כאילו סינגפור נותנת לי להמשיך ולהיות חלק ממה שכבר לא אהיה בו בקרוב.

כל זה זה הטוב שמחזיר אותי הבייתה,
כלומר אם נצליח לחזור הבייתה, טכנית.

כן כן, הקורונה זימנה לנו חזרה לארץ בימים מטורללים בהם המילים "אני נצורה בסינגפור" אינן בדיחה טובה במיוחד אלא מציאות.
כל טיסה שהזמנו ושיריינו כדי לשוב הביתה בעוד שלושה שבועות בוטלה, בשביל לעבור דרך אירופה (מה שממש לא רצינו) צריך אשכרה אישור שגרירות. חברים אהובים שמנסים לחזור מאוסטרליה חיפשו ימים טיסת חילוץ כי הכל בטל ומבוטל,
אפילו לחזור הביתה אנחנו לא מצליחים כרגע ואני לא יודעת להסביר את זה אפילו, אבל אני כבר אדישה לזה לחלוטין כי בסוף אני מבינה שנמצא את הטיסה הזו שלאחריה סינגפור תהיה יעד לביקור והבית יהיה ברח' הכרמל.

אני יושבת לי בבוקר שבת שמשית ומוארת בביתי הסינגפורי היפיפה, מתבוננת בקירות הריקים ובאין,
ולמרות הכל רואה בעיניי רוחי סוף סוף בעיקר את היש.

והנה, קחו לכם את אחד השירים ששנים ממלאים לי את הלב, תמיד אקשיב לשיר הזה בווליום חזק, תמיד השיר הזה יכווץ וירחיב לי את הלב ורבקה זוהר תצליח לחרוט לי על הנפש את המילים המדהימות האלו.

"אה, אני צוחקת ובוכה,
אני נושמת לרווחה,
והקרירות המלוחה,
רומזת לי: הישארי לא כאורחת.

אה, הבט, הבט בי אל תירא,
זה החיבור, זו הבחירה,
זה המקום, זו הזירה,
אולי תפגוש אותי היום כמנצחת.

ובחלון, אני רואה דמותי,
כשהוידוי נמלט מפי,
מתי מתי היה זה,
כוחי ניטל, קולי נבהל,
וליל ארוך ביום נמהל.

הבט, הבט, ואל תסב ראשך,
אני עולה מחשיכה,
כל ניד עפעף מזכיר לי,
אני פוקחת את עיני שנית.

אה, האם אני המרגיעה,
את החשש והיראה,
אני עצמי כולי פליאה,
מאחורי שנים מרות בהן נצרבתי.

אה, האם אני זו הברוכה,
שפתי שלי לא נשכחה,
אני השבה מבריחה,
חושי ערים אל הפנים שכה אהבתי.

ובחלון, אני רואה דמותי,
כשהוידוי נמלט מפי,
מתי מתי היה זה,
כוחי ניטל, קולי נבהל,
וליל ארוך ביום נמהל.

הבט, הבט, ואל תסב ראשך,
אני עולה מחשיכה,
כל ניד עפעף מזכיר לי,
אני פוקחת את עיני שנית"