את ירדן שלי פגשתי בתיאום מושלם במסלול לקבלת אשרת הכניסה לוייטנאם, ארבע מאיות השניה וכבר ננזפנו ע"י איש מבוגר ומריר יותר משוקולד 100% קקאו שלא האמין שאנחנו יחד ודרש שנתפצל בתור.
בתיאום מבריק, בלי יותר מדי מילים ועם מבט מוכר בעיניים הצענו לו להקדים אותנו בתור והוא בלע את החנופה ונותרנו להתחבק בלי סוף.
עד שקיבלנו את הויזה כבר סיימנו להדביק 90% מהשיחות שסימנו לעצמנו שאנחנו חייבות לסיים (מישהו צריך להיות יעיל בבית הזה), סגרנו את הפינה של מאה סלפיז (כולם פח) ואת הצחוק שלנו שמעו עד קצה הטרמינל הוייטנאמי.

סייגון האירה לירדן ולי את פניה הטובות, כל מילימטר הוכיח לנו שהכוכבים מסתדרים לכבוד שתינו בשמיים- המלון חלומי, המיקום מופלא, האנשים סביבנו קסומים ומאירי פנים, מזג האויר לא יכול היה להיות יותר מושלם.
בעודי כותבת מילים אלו אני והיא על שפת הבריכה מתאוששות מהבוקר הקשה שעשינו בו בעיקר כלום חוץ מלקשקש (ולאכול, אבל אנחנו אוכלות בשביל הישרדות, אל תיראו אותנו ככה) ולפנינו עוד יום מלא מילים וצחוק אינסופי.
השמש עושה כאן את השטיק הגאוני שלה- שוטפת את היום הזה באור נקי ובוהק, חם במידה שאנחנו לא נוטפות בה ועדיין לא מקללות (זה לא אמין, אנחנו מקללות מלא, אבל בלב).
ואני לוקחת נשימה גדולה כשאני מבחינה איך הנוכחות של ירדן לידי מזכירה לי את כל מה שנורמלי והגיוני בחיים שלי- החברות הפשוטה, הקבועה, שאין בה שום מימד של זמניות ופערי שעות מטורללים, הפשטות שבה הכל מתנהל וכמה זה קל כשזה נכון.

הימים האלו גורמים לי לחשוב כמה צדקתי כשחשבתי שבשלה העת לחזור לחיים האמיתיים, לישראל.

בחודשים האחרונים יש לי המון מחשבות שנובעות רובן מהחשש שוב לטלטל את חיי, מההתחלה החדשה של הכל מאפס, העבודה והקריירה שהשארתי מאחוריי והגדירה אותי כ"כ כבר לא נוכחת ומזה שאני עוד לא יודעת מה יגדיר אותי בשובי, והפחד מזה עצום.

החששות מכל עבר מגיעות במיליון צורות, הסביבה לא חומלת וכל אחד מתמלל מולי את החששות הפרטיים שלו, הפחדים, ומציע לי לאמץ אותם כשלי- "קשה בארץ, ליתי, תישארו"," איך תוותרי על לין" (זה אגב אחד הדברים המעליבים שאפשר לשאול אותי), "הדתה" / "אבל ביבי", כבר שמעתי על מלחמת אחים, כמה קשים חיי היום יום, כמה המשכורות 'זה לא מה שיש אצלכם, ליתי', "לא חבל לך שיהלי תחזור לתיכון בארץ כשיש לה את התיכון בסינגפור", אינסוף דברים שנאמרים לי עם הראש המוטה הצידה בדאגה אמיתית.
אני מקשיבה להכל ובעיקר רוצה להגיד לכולם 'לכו טפלו בפחדים שלכם, הם שלכם, אני לא קשורה'.

אני משחזרת פה את המחשבות שלי לאורך שנותיי הסינגפוריות, איך התבוננתי בכל משפחה שאספה את פיסות סינגפור שהפכה גם קצת לשלהם, ארזה את הזכרונות ואת ההווייה היום יומית שהייתה לחייה האמיתיים לזמן לא פעוט, איך התבוננתי בהשתהות באומץ של חברינו לארוז את החיים (שוב) במכולה ולחזור לצד השני של ההרפתקה, לחיים הישראליים.
לקח לי זמן, אגב, לפצח כמה רכיבים בזמן הזה-
נניח אלו שסיימו את הפרק הסינגפורי אחרי שלוש שנים חזרו תמיד עם איזו תחושה שהיה עוד מה להספיק, שאפשר היה עוד שנה, שזה טס מהר מדי.
אלו שחזרו אחרי ארבע שנים ויותר נראו לי כאילו חזרו חצי שנה מאוחר מדי, אספו את כל אבני הדרך הרלוונטיות וחזרו לארץ כשהרווחים מוצו עד תום כבר ושדי.
אני מרגישה שבאמת זה קו פרשת המים הפרטי שלי, הקו הדמיוני של שלוש וחצי שנים שחלפו לי ודי, אני כבר בשלב הזה של עוד דבר שאיבחנתי: מהרגע שמחליטים בראש שבשלה העת לחזור, הדברים מסתדרים אחרת.
פתאום נקודת ההתבוננות משתנה לחלוטין- את הבית הסינגפורי רואים פתאום בעיניים של מה נכנס למכולה, מבחינים במיליון הדברים שצברנו לאורך השנים האלו (ייתכן ואני רומזת לכיוון סטילטוז בצבע ניוד), פתאום מעניין באמת מה קורה בבית שהשארנו אחרינו, בחידושי פסיקה וחקיקה, בכבישים פקוקים מהיציאה מהישוב ואם נפתח עוד קפה שווה באזור.

כך גם הבחנתי ביתר שאת במה שאני לא רוצה עוד נוכח כל כך בחיי:
זמניות ואירעיות.

האנשים מסביבנו פגו תוקף מדי כמה זמן וחשבנו שזה הגיוני, אנשים שהיו כמו משפחה בעולם הסינגפורי שלנו ארזו מזוודות ויום למחרת נעלמו ואיתם חלקים מהלב שלנו, חברות נפש שהיו לי עולם שלם חזרו לחייהן הישראלים והיכו שורשים מחדש בעולם הכה מטורלל אך נורמלי הזה, הילדים שלי שכבר לא מזיזים עפעף כשחבר נפש חוזר לטוקיו או לישראל או לפורטוגל, ולא, זה לא נורמלי שמתרגלים לזה.
זה לא נורמלי בכלל.

משפחות שחולפות על פניי ונודדות מרילוקיישן אחד לשני מעוררות בי המון חמלה, לא מתוך רחמים אלא מתוך איזו נקודת התבוננות מלאת גאווה על עצמי שלא פחדתי להכות שורשים במקום אליו אדע תמיד שאני חוזרת, לא לחשוש לשוב ולהיאחז בחיים האמיתיים, לא להתגלגל ממקום למקום בחיפוש מחודש אחר האושר, לא לקדש את הזמניות והאירעיות, לדעת לשים סוף לכל הרפתקה ולעשות את זה ממקום גבוה, ולהתבונן למציאות בעיניים.

לפני כמה זמן ניהלנו בבית משבר של קטנתי שגילתה בדרכה שאין כמו חברות ישראלית, שהבינה בכלים של בת 13 שעם כל האהבה העצומה שלה לחברותיה הסינגפוריות שמסביבה, רכיב הזמניות שמכתיב את החיים פה מכתיב גם היעדר עומק מסוים שאי אפשר לדלג עליו.

באיחור של הרבה מדי זמן היא אספה את עצמה ונפתחה שוב להבנה שהרכיבים הישראלים שלה עמוקים ואי אפשר להתעלם מהמולקולות הספציפיות שיש בדי.אן.איי הזה, וכמה התגאתי באחיה המדהים שהקשיב לה ואמר לה "לילי, כן, את צריכה להבין שהדבר האמיתי הוא החברות הישראלית שלך, הכל נכון והחברות הסינגפוריות שלך נהדרות, אבל החברות האמיתית היא עם אלו שמדברים בשפה שלך ומבינים את מה שאת אומרת גם בלי מילים".

אני מסתכלת כבר המון זמן מהצד על מה שקורה לי ומסביבי מהרגע שבחרנו לחזור, על הבלגן האינסופי הזה שממלא לי את הראש והלב בפחדים של אחרים, בדאגות ובחששות שחלקן לא שייך אליי וחלקן האחר ממלא אותי כבר הרבה זמן, ולא בטוח שידעתי מה לעשות חוץ מלהודות בזה שבחרתי לעצמי חיים שכל הזמן מעתה ועד הנצח אהיה בהם חצויה, אחיה תמיד במחשבה של מה יכול היה לקרות אם הייתי נשארת בסינגפור ולא חוזרת, מה יכול היה להיות לילדים, לגיל, לכולנו, ודווקא שיחה עם זוהר יקירתי שחולקת איתי מחשבות כ"כ דומות בהם היא אמרה לי את המשפט הכה חכם- "ליתי, זה נכון שנהיה תמיד חצויות, אבל אני מעדיפה להיות חצויה בארץ ולא חצויה בחו"ל" עשה לי את השקט הזה, ההבנה הזו שזה נכון עובדתית, אהיה חצויה, אבל חצויה במקום הנכון.

וככה, ירדן ואני מדברות פה בוייטנאם שהפכה להיות מן מקום סטרילי שלא מוקף בקו הרקיע הסינגפורי היפיפה והמבלבל ולא ליד סלט עם עגבניות ישראליות מופלאות או אפרסקים של קיץ ישראלי, הופכות הכל עם ההומור המטורלל שאספנו לאורך 12 השנים הלא זמניות ולא אירעיות האחרונות, כשאנחנו אורזות הכל בלי פחדים וחששות של אחרים אלא רק אלו שלנו (טפו, תודה, יש הרבה מאלו גם ככה), וככה בוייטנאם המאירה פתאום הכל מסתדר לי כמו פאזל שהחתיכות בו מסתדרות ועדיין לא ידעתי איך לסדר את הבלגן,
עד שהגיעה ניום.

ניום היא סטודנטית וייטנאמית צעירה בת 23 שכמו כל מיליוני וייטנאמים לא עלינו, נוהגת על אופנוע. אתמול מצאנו את עצמנו, ירדן ואני, עושות פה סיור אופנועים מטורף ומופלא כשניום ואני חולקות אופנוע משך שעות של יחד ומנהלות שיחות כה מתוקות כשהרוח הסייגונית הנעימה מלטפת אותנו תוך כדי שאנחנו נוסעות בין אלפי אופנועים זהים במרחק שני סנטימטרים מאיתנו.

כל מי שביקר בוייטנאם יודע לספר על נחילי האופנועים הלא שפויים שממלאים פה את הכבישים (והמדרכות, שזה הזוי), ובואו, בואו נוסיף עוד רכיב לטרפת נחילי האופנועים פה:
אין בקושי רמזורים, גם בצמתיים עצומים וראשיים. אין רמזור, אין שוטר מכוון תנועה, אין כלום, ג'ונג'ל של אלפי אופנועים שנוסעים לעיתים אחד מול השני, חוצים צמתים, כיכרות, מג'נגלים באיזו חוקיות שלא הצלחתי לפצח.
בסוף נשברתי ושאלתי את ניום שלי המתוקה איך זה עובד, איך זה הגיוני שאני מרגישה כ"כ בטוחה איתה על האופנוע ואיך הם מצליחים לנהוג ככה בלי תקלות.

ניום צחקה,
"העיניים, ליתי, אנחנו מתואמים עם העיניים. אופנוענים בוייטנאם מתאמים הכל עם העיניים, הקסדות פה הן בלי כיסוי עיניים ואנחנו מסתכלים רק על העיניים של מי שמולנו".

ירדן, שסיפרתי לה על השיחה המהממת הזו עם ניום הקשיבה ופתאום אמרה כמה זה נכון, איך למדנו להסתמך על רמזורים, תמרורים, רגולציה, שוטרים שמכוונים הכל, איך כיסינו לעצמנו את העיניים במשקפי שמש ומסכים ושכחנו פשוט לסמוך על העיניים של מי שלידנו, שלא יתן לנו להיפגע.

וככה, צעירה וייטנאמית מתוקה בת 23 לימדה אותי בזמן כ"כ מטורלל בחיי שלא צריך תמרורים, לא רמזורים או שוטרי תנועה גם בג'ונגל מטורף,
לא צריך להיבנות לא מפחדים של אחרים ולא מהפחדים שלנו מחוסר הסדר הזה,
ולהבין שלא צריך דוקטורט בבלגן הכי גדול שראיתם בחיים שלכם,
צריך לוודא שאמנם אנחנו עם קסדה על הראש שתגן עלינו, אבל לוותר על כיסוי העיניים ולסמוך על זה שמי שמולך ולצידך יסמן לך שאתה בטוח לצידו גם בטירוף הכי גדול כשאתה מחפש עיניים שישמרו עלייך ויגידו לך שיהיה בסדר, גם בלי הרבה מילים.
ככה פשוט. ככה לא מסובך.

וקחו לכם את יונה וולך שכתבה מילים כ"כ יפות, שאיכשהו הגיעו לזה שלהקה ישראלית בשם "בלאגן" הקליטה והפכה למאסטרפיס,
ונו, מי תיאר לעצמו ש- 25 שנים אחר כך אכתוב פוסט בוייטנאם על חיי הסינגפוריים ואגגל שיר עם המילים "בלאגן, שלח לי שקט".

"שלח לי שקט טוב, מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן,

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר,

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

שקט, שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי
שקט עד יום מותי.

שלח לי שקט מהודר
שלח לי שקט מאולתר
שלח לי שקט ירחי
תשלח לי שקט בין כוכבים,

תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה"