אם יש משהו שאני שונאת, לא טובה בו, לא מכילה אותו ולא יכולה להכניס אותו מרצוני לחיי, זה פרידות.
כל פרידה, כל דבר שמאותת לי על פרידה מכל וורסיה- בעיקר מאנשים, שוברת אותי למיליוני חלקיקים פיצים, והיקום הרילוקיישני הזה שבחרתי לי מזמן לי בשלוש השנים האחרונות פרידות מכל סוג שאפשר לדמיין.
כמות הפרידות שעברתי מהרגע שהוחלט על סינגפור הספיקה לי לחיים שלמים.
אני, שמורגלת באנשים מופלאים סביבי, אפרסקים קשים עם טעם של קיץ, עגבניות מלאות מיץ, אני שמורגלת בחיים מלאי עשייה, קריירה, בחברויות שלא משתנות, במשפחה, באהבה, בהכל, עברתי בשנים האלו פרידות שוב ושוב מכל דבר יציב בחיים.
בתום השנה הראשונה בחיי הסינגפוריים אחרי שנפרדתי מכל מי שהייתי, מצאתי את עצמי נפרדת ביום קיץ אחד מחברי נפש שהיו עבורי עוגן, משפחה (היוש צחיק, היוש מאיה, היוש מרינושקי, לא שכחתי).
אני ממש זוכרת את עצמי מתבוננת סביבי ורואה כאן כאלו שעוברים פה שנים על גבי שנים ופרידות על גבי פרידות, וכאילו חוסנו כבר.
קרני, הנפש הכי נקיה ועדינה שיש נוהגת לומר לי על זה 'זה יעבור', ואחרי כמעט עשור שהיא פה אני מאמינה לה, אבל לי פרידות לא עוברות, הן כאילו חורצות חריצים כאלו בעור שלי שהופכות את האויר מסביב לכזה שממש חשוף לפגעי מזג האויר.
בחודשים האחרונים, אחרי מיליון דברים שהצטברו למסה קריטית, בינהם הפיכת שעון הזמן לטובת חזרה הבייתה, פרידות באויר (שרון, אינעל ראבאק, למה טובה התאילנד הזו), הפרידה שמחכה לי מגליה שלי שעוזבת אותי לבית היפה הזה שלה בקרסקיל הרחוקה שזה אפילו עוד יותר רחוק מכמה שאנחנו רחוקות היום, ועוד פרידות כואבות ועצובות מסביבי, מצאתי שהפרידות נוכחות הרבה מדי בחיי.

כמו הרבה צמתים בחיי, גם בפרידה קשה ופרטית מאד, מצאתי את עצמי בשעות של שיחה עם הדודה החכמה כל כך שלי, שהיא ואני מוצאות את דרכנו בצמתים כאלו מעבדות את הדברים כל אחת בדרכה, והיא, מקור התבונה עבורי, לעולם לא תבין כמה המילים שלה תמיד ימצאו את דרכן להתפרס על נפשי בתובנות מלאי שכל.
אפילו פה בבלוג הזה כבר הוקדש לה פרק מלא אהבה כשהיא לימדה אותי את אחד הכללים החשובים שליוו אותי מאז- "הגוף זוכר".
הדודה החכמה הזו שלי שאוספת כבר עשורים על עשורים את חוכמתה הרבה ידעה לאסוף אותי גם הפעם גם בלי שהיו לה תשובות עבורי על פרידה שלא היו לי ברירות אלא להשלים עימה, להגיד בחוכמה רבה שלעיתים המרחק הוא לא רק באוקיאנוסים ולעיתים הוא משליך גם על הנפש, שאנשים שלא משתנים גם בגיל מבוגר כשהם צריכים להשתנות לטובת מי שהם אוהבים זה דבר עצוב מאד. והיא צודקת. גם הפעם.

קראתי לפני כמה זמן על ד"ר אדוארד קלפרד שהיה רופא ופסיכולוג שוויצרי שערך ניסוי עם מטופלת שלו שסבלה מחוסר יכולת מוחלט ליצור זכרונות חדשים בשל נזק מוחי, כך שבכל פגישה עימה נאלץ שוב ושוב לחזור על הצגתו בפניה, על לחיצת היד עימה ועל התחלת השיחות איתה מחדש, שוב ושוב. באחת הפעמים כשהגיעה לפגישה עימו ניגש אליה ד"ר קלפרד ולחץ את ידה כרגיל, אלא שהפעם החביא בידו סיכה שדקרה ופצעה את המטופלת עת שלחצה את ידו. ביום למחרת, כשנפגשו שוב, ניגש אליה ד"ר קלפרד וביקש ללחוץ שוב את ידה, הפעם כשהוא ללא סיכה. המטופלת נטולת הזיכרון לא ידעה להסביר את הסיבה בגינה סירבה בנחישות ללחוץ שוב את ידו של הרופא,
אבל הנפש שלה זכרה, תת המודע זכר, וכן- גם פה הגוף זכר.

ככה גם אני, כאילו נמנעת מסיכות קטנות שמוחבאות בידיים, מנסה להימנע מכל מה שגורם לגוף שלי ולתת המודע שלי לדעת שמשהו כואב היה שם ולמצוא כביש עוקף תלאות נפש, ניוז פלאש: זה לא תמיד מצליח, לרוב לא.

אני מנסה סוף סוף לעשות סדר בתהליכים שקורים לי ואני באמת כותבת עבור עצמי, אני נשארת נאמנה לאלוהיי האותנטיות בהם בחרתי להאיר את דרכי לפני הרבה שנים.
חלק מהעיניים שקוראות אותי יודעות מה עומד מאחורי המילים שלי, זה בסדר גמור, ובעיקר זה בסדר גמור שכל מי שלא יודע מה עומד מאחורי המילים האלו יקח את זה למקומות שמתאימים עבורו, מרגע שאני שולחת החוצה את המילים האלו הן כבר לא רק שלי.

וכן, מילים שאחרים שולחים לעיתים מגיעות למי שממש מחפש אותן, כי ברגעים האלו שממש חיפשתי אותן הגעתי לטקסט יפיפה על הפילוסופיה הסטואית שכל כך האיר לי את הדרך (תודה אורלי כרמון, המילים שלך היו נפלאות).
הפילוסופיה הסטואית מכוונת לעקרון שבו כל כך מאמינה- "הדברים נחלקים לשני סוגים- אלו הנמצאים בשליטתנו ואלו שלא", לעשות כל מה שאני יכולה בעצמי כדי לעשות את הטוב ביותר והנכון בעיניי, ולקבל בהשלמה את מה שקורה מרגע בו הדברים כבר לא בידיי.

אני לוקחת בחירה על עצמי לקבל גם את הפרידות האלו, להבין שלא כל דבר תלוי רק בי, אני יכולה רק לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעשות את הטוב ביותר שאני אחראית עליו אבל להבין שמה שיקרה מאותו רגע כבר לא יכול להיות שלי, לבקש את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את אומץ הלב לשנות את מה שכן ביכולתי ואת התבונה להבחין בין אלה לבין אלה.

וקחו לכם את אד שירן המופלא בשיר שעטף אותי כמו שמיכה רכה ומלטפת לפני כמה שבועות כשראיתי אותו פה, כשרקי יושבת לידי מולו ושתינו מבינות בשיחה אחת מיני מיליון אחרות שפרידות זה שיט.
או, וול, קרני הבטיחה שזה יעבור 🙂

Loving can hurt, loving can hurt sometimes"
But it's the only thing that I know
When it gets hard, you know it can get hard sometimes
It is the only thing makes us feel alive
We keep this love in a photograph
We made these memories for ourselves
Where our eyes are never closing
Hearts are never broken
And time's forever frozen still
So you can keep me
Inside the pocket of your ripped jeans
Holding me closer 'til our eyes meet
You won't ever be alone, wait for me to come home
Loving can heal, loving can mend your soul
And it's the only thing that I know, know
I swear it will get easier
Remember that with every piece of you
Hm, and it's the only thing we take with us when we die
Hm, we keep this love in this photograph
We made these memories for ourselves
Where our eyes are never closing
Hearts were never broken
And time's forever frozen still
So you can keep me
Inside the pocket of your ripped jeans
Holding me closer 'til our eyes meet
You won't ever be alone
And if you hurt me
That's okay baby, only words bleed
Inside these pages you just hold me
And I won’t ever let you go
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Wait for me to come home
Oh, you can fit me
Inside the necklace you got when you were sixteen
Next to your heartbeat where I should be
Keep it deep within your soul
And if you hurt me
Well, that's okay baby, only words bleed
Inside these pages you just hold me
And I won’t ever let you go
When I'm away, I will remember how you kissed me
Under the lamppost back on Sixth street
Hearing you whisper through the phone
"Wait for me to come home"