#126 על חזרה לכתיבה, על דברים שלא כתבתי, או על אפקט סטרופ והלימה שמצאתי סוף סוף בשניצלים

כן, אנחנו נשים את זה עכשיו על השולחן- לא כתבתי מאז הקיץ. חלף הרבה מאד זמן. אני יודעת. כל שיחה מתחילה איתי כבר הרבה זמן עם "הבלוג, ליתי, מה קורה? תכתבי, תכתבי כבר", ואני מהנהנת ומבטיחה לעצמי שזה אוטוטו קורה ואוטוטו אני חוזרת לעצמי, וזהו, החלטתי שאני בשלה כדוריאן בטקה מרקט (תקשיבו לי- זו לא מחמאה גדולה, זה על סף הריקבון), ויום שלם אני הולכת סביב מילה מילה פה, מוחקת וכותבת מחדש, משנה פסיקים ומחפשת את השיר המדויק שאני צריכה פה.

אז הנה ההסבר המדויק למה לא הייתי פה המון המון זמן: זה פשוט לא קל לשבת לכתוב כשבוחרים לכתוב אותנטי, חשוף, לשתף. לפעמים זה מציף ממש ולפעמים זה גורם אפילו לי להתפלא שזה מה שאני מרגישה. הכתיבה היא בדיוק מה שתיארתי פה בעבר- אני מתחילה מרעיון, משהו שהצית בי את המחשבה, ומשם הדף הריק מתמלא במילים שלפעמים גם אני לא ידעתי שיתגנבו ויופיעו ויסתדרו למשפטים רציפים ורעיונות.

זה אולי נקרא כמו משהו שכותבים-הולכים אבל אצלי כל כתיבה היא טקס שלם, משהו שגורם לי לשבת ולספר סיפור, לחשוף, לזקק משהו.
זה קרה לי המון פעמים בחצי השנה הזו, היה בה המון לשתף אבל פשוט לא הייתי מסוגלת, לא כי אני יודעת למה, אבל ידעתי שזה שם ושאני צריכה הפסקה זמנית והחלטתי להקשיב לזה.

הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא מסוגלת לשבת ולמצוא את המילים הייתה באוסטרליה, באוקטובר האחרון. על פניו זו הייתה נקודת כל כך טבעית בשבילי לכתוב עליה בקלילות- ברשימת הנוטס שלי לבלוג על אוסטרליה מופיעים המשפטים "כמה כולם נראים פתאום כמונו", "המידות הנורמליות שיש לאנשים" אחרי שהתרגלתי לנשים אסייאתיות בעובי של נייר מדפסת, איך שוב אני לא מבינה אנגלית בגלל מבטאים הזויים, איך שוב יש רכבים בני למעלה מ- 10 שנים על הכביש, איך בצידי הדרכים יש קנגורוס בצידי הדרכים- בעשרות, פשוט קנגורוס וקנגורוס וקנגורוס והעין לא מתרגלת. ולא, לא כתבתי על אוסטרליה.

לא כתבתי שוב, בפעם האלף, על מה קורה כששוב השורות משתנות למול עיניי, שוב חברויות מלאות עומק מתאדות כאילו לא היו פה. הפעם המחיר הכבד היה תאיר, הפעם היא ארזה את משפחתה שהייתה כמשפחה עבורי פה וחזרו לישראל, לים ולתל אביב, כאילו שלתאיר יש תפקיד אינסופי להכין עבור כולנו את הקרקע בסינגפור ובארץ. השבר הקשה באובדן עוד חברה והמשפחה שלה כל שנה מתחיל לתת אותותיו, השיחה הלגיטימית לחלוטין פה היא סביב 'יש לכם תאריך חזרה?' והמבט או עם הנשימה הזו של אנחת רווחה שזה בסדר, או ייאוש מוחלט ששוב המכה צפויה לעופף. וכן, המכה אכן צפויה עוד לעופף עליי בקיץ כששרון שלי תעבור עם המשפחה שלה לתאילנד והאי יתרוקן מעוד משפחה שעבורי היא כן, בפשטות, משפחה.

ולא כתבתי על גליוש שהייתה פה והביאה לי למשך שבועיים את הבית שלי, את השפיות, את החברות הפשוטה והלא מסובכת, את הצחוק הישראלי המוכר שמגיע מהבטן הכי נקי, השיחות האינסופיות, למרות שעל זה הייתי צריכה לכתוב כי גליוש הגיעה בזמן מושלם להזכיר לי מה טיבה של חברות טובה נטולת כל אג'נדות, כזו שאין בה שום דבר שאינו פשטות ונקיון, ולא כתבתי איך כל הטוב שקיבלתי ממנה כשאני כאן עובר לידיי כשהיא לא תהיה כשאני אחזור, וזה כבר הבכי-בכי-בכי שאשמור לכשיגיע היום.

ולא כתבתי בעיקר על ישראל שהייתי בה לפני חודשיים וכנראה שכשאכתוב עליה סוף סוף לא אוכל להפסיק, כי שעון החול כבר התחלף לטובתה, ועכשיו, כמו שחגה אמרה "החלה ספירת הפצועים", רשמית. חלפו שנתיים וחצי, נותרה עוד שנה וחצי לשובנו, וזה טס.
וכן, החלה ספירת הפצועים של הרילוקיישן הפרטי שלנו ואיתה נעלמו שעות השינה שלי, היכולת לקבל החלטות, ו(היעדר) היכולת לסלוח לעצמי שהבאתי על עצמי את זה.

אותה חגה חכמה שלי שהקשיבה לליבי כשחזרתי מהארץ, תמיד הצטיינה בלמצוא את הדרך להגיד את הדבר המדויק הזה שמצליח לעשות לי סדר בראש. לקח לי אומנם איזה חודש לעכל את זה (כי בדרך עוד היה לי את אביב ויפעת ואת וייטנאמוש ואת האושר הזה איתם) אבל זה הגיע בסוף.

חגה אמרה שהחיים האלו ברילוקיישן הם כמו אפקט סטרופ. כן, כן, אפקט סטרופ.
דמיינו שהמילה "כחול" צבועה באדום. דמיינו שהמילה "צהוב" צבועה בירוק. נסו לציין את שם הצבע שאומר דבר אחד אבל כותב דבר אחר, המוח מזהה דבר אחד והוא צריך לבחון במקביל האם ההטעיה ממול גוברת על העין.
נשמע פשוט? זה לא. פשוט אין הלימה.

מה שהעיינים שלי התרגלו לראות הלב עוד לא תירגם במדויק, וכשתירגם סוף סוף, וסוף סוף חשבתי שהנה הגיעה ההלימה המבורכת שהבטיחו לי, התחלף שעון החול ועכשיו אני צריכה להחליף הסתכלות מחדש ולהרגיל עכשיו את הלב להבין שוב שמה שהעין רואה הוא לא האמת.

אין הלימה,
וקללת הרילוקיישן היא שלעולם לא תהיה עוד הלימה בין הצבע למילה שתתאר אותו.

היום בסינגפור אני מייחלת לישראל שלי, למקום שלי המדויק והאהוב עם הטעמים המופלאים, הזהות שלי, הקריירה שאבדה, היום יום, האחיין שמחכה לי וגדל בלעדיי, הוריי המתבגרים, הפגישות הנעימות בסופר שגורמות לכל השלמת קניית קורנפלקס לקחת שעתיים של שיחה מלאת אהבה, שישי בפסטורלי, הליכות עם דבי וקפה עם פיליפ ונבי, הכנת תצהירים, ניתוח תיקים, לשבת בגישור ולמצוא את הדרך להחזיר לאנשים אויר, לנשום במקום שלי.
כשאחזור לישראל אתגעגע כולי לסינגפור שלי, לארוחות השישי היחודיות פה שאין בשומקום בעולם מלאות הצחוק והגוד ווייבס, לבקרים הנינוחים שלי עם הזמן השקט, לחברות שלי המופלאות, אנשים אחרים יגורו בבית היפיפה בקומה 25 שמשקיף על הנוף הכי יפה באי, לא תהיה לין שלי ורק אלוהים יודעת מה נעשה עם חתולי המתוקה, לא יהיה לי שם את האוכל המיוחד הזה שקרני גרמה לי להעריץ, אחת לכמה זמן אשמע את הבת הנהדרת שלי שגדלה פה ולא רוצה לעזוב בוכה ומתייפחת מגעגועים לסינגפור שלה, כל היום אצטרך להזכיר לעצמי את העכשיו ולא להיאחז בעבר, כי די, אי אפשר לחיות בשני עולמות כל החיים.

ואין לי כלים ליישב את כל הבלגן הזה בראש, אני מרגישה איך סיבכתי לעצמי ולילדים שלי את החיים עם הרעיון המטופש הזה לעזוב הכל באמצע ולנסוע חצי עולם, לחיות בו ארבע שנים ולנסות להניח שנצא מזה בשלום.

לחזור בת 45 ולהתחיל מההתחלה, למצוא את דרכי ואת הקריירה שלי שאבדה לה אי שם בערבות נתב"ג בקיץ 2016, להבין שבכורי יתגייס והוא לא יכול להיות חייל בודד כי זה פשוט לא פייר כלפיו וכלפיי כל מה שאני מחוייבת לו כאמא שלו, להבין שהמחיר הוא שאני מחזירה את קטנתי היפה בכתה ט' להתחיל תיכון וללמוד מתמטיקה בעברית שאין לה מושג בשיט איך זה עובד, ללמוד היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון ותחביר שלא למדה, ספרות, כלום, הכל מאפס כאילו מחקתי לה שנים, לתת לה למצוא את מקומה במארג החברתי בו בארבע השנים האלו חברותיה היו בצופים, בבלט, רקדו סלואו ראשון עם בן, ולהתחיל הכל מאפס, בפעם השניה אחרי 4 שנים, והיא? היא מדברת, היא מתמללת במילים ברורות ודמעות בגודל אוקייאנוס שגזרנו עליה קושי גדול עם החזרה לארץ אחרי שלקחנו אותה משם, וזה שובר לב.

וכן, אני מכירה בעל פה את כל התיאוריות ואת כל הנחמות, מכירה את כל האמירות על איך נתתי להם את החינוך המשובח הזה (ולקחתי אותו ממנה, תודה), איך נתתי להם אנגלית (הגעתי לכאן בת 41 והאנגלית שלי הייתה מצוינת גם בלי שמדתי באוקספורד), איך ראיתי עולם (ראיתי גם קודם, רק שהוא היה ממוקם אחרת), הכל אני מכירה, אבל אני מכירה כבר את שלב חשבון הנפש שהייתי משוכנעת שהיה מנת חלקי רק בהלוך, ולא היה לי רבע מושג כמה הוא כלום ואפסי לעומת חשבון הנפש הנוקב שממתין לי בצד השני, לספירת הפצועים.

ואני יודעת, אתם אומרים לעצמכם שזה יסתדר כמו כלום, כל מי שמכיר אותי צוחק לעצמו ואומר 'היא דואגת מהחזרה? היא?', אז כן, רק מי שהיה במקומי מבין מה אני מתארת פה, מה אני חווה, ההבנה שהחלק הקל היה ההחלטה על הרילוקיישן, כל מה שהגיע אחריו היה הקשה והמורכב, ואני כנה עם עצמי מספיק להודות שאני אפילו עוד לא מבינה מה ממתין לכולנו.

ובינתיים, בינתיים אני מתנחמת בשניצלים שאחרי שנתיים וחצי פה פיצחתי את ההסבר מה הופך אותם לטעימים- פירורי לחם ישראלים פושטים מהחנות הכשרה. בשניצלים יש סוף סוף הלימה.

"ואולי צריך להיות
מספיק רחוק
כדי לא לגעת
מספיק קרוב
כדי שכלום לא יעלם

ואולי צריך להיות
מספיק שבור
כדי לדעת
מספיק חזק
כדי להישאר שלם"

(ברק פלדמן)

וזה בדיוק מה שמנע ממני לשבת ולכתוב חצי שנה כי ידעתי שאלו המילים שיגיעו, אבל גזרתי על עצמי כנות ואותנטיות ביום שבחרתי לכתוב פה ואני עומדת בהתחייבותי, אז כן, חזרתי, לאט לאט להסדיר מחשבות, לאט לאט.

* ובזמן הזה הצטבר לי חוב גדול שאני מבצעת בהכנעה, אבל אל תשאלו איך ולמה:
אבי הרשקו הוא האיש המוכשר ביקום, נאה במיוחד ומוצלח באופן חד פעמי. נדרשתי להבהיר שהוא גם רך למגע, אבל התחייבתי על אמינות פה ואני לא שוברת לעצמי את המילה.

ואחרי כל זה, קחו לכם את אמיר דדון הנפלא כל כך שמרגש אותי נורא עם אותם צבעים ואותיות, אפקט סטרופ במוזיקה ישראלית נוגעת. לבחור נכון. אנסה.

"בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות

מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור

מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור

בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור

אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון"

מודעות פרסומת

10 תגובות בנושא “#126 על חזרה לכתיבה, על דברים שלא כתבתי, או על אפקט סטרופ והלימה שמצאתי סוף סוף בשניצלים

  1. אוהבת אוהבת אוהבת♡♡♡ החופשה איתך והימים בסינגפור בביתך החם והאוהב היו הימים הכי נהדרים והמושלמים שאפשר לבקש.
    כייף שחזרת לכתוב כי אין על כשרון הכתיבה שלך והיכולת שלך להעביר מסר בצורה מדוייקת כמעט ציורית. ממש אפשר להרגיש ולדמיין את סערת הרגש ומערבולת הנפש שלך. כמעט 3 שנים המרחק מפריד ביננו אך מבחינתי זה רק עניין טכני כי 3 שנים אני מרגישה קרובה אליך מאי פעם. נשיקות וחיבוקים♡

    Liked by 1 person

  2. ליתי, כמה אמיתי ונוגע ללב.
    נראה לי שהאמירה הכי ישראלית והכי מעצבנת אולי הכי מתאימה הפעם: יהיה בסדר!
    שולחת חיבוק.

    אהבתי

  3. התגעגעתי סינגה, לתובנות, למילים שלך שאני שומעת באוזניים איך את אומרת אותן בקצב אש. מבינה את כל החששות מבלי לחוות אותן על עצמי, שמחה עבורכם כמשפחה שכן עזרתם עוז ויצאתם אל הקצה השני של העולם, למקום שונה לחלוטין, ריחות, טעמים, הווי, נטולי משפחה ומלאי חברים. עברתם פרידות וקליטות, ועכשיו אתם מסתכלים על השהות מהצד השני שמתכונן לשיבה אל המוכר. ברור שהיו כאן ויתורים, ברור שהיו הסתגלויות, וברור שעכשיו יהיו את אותם דברים גם כשתחזרו, וברור שיהיה קושי, וברור שלא יהיה פשוט לאף אחד, ודברים שהילדים יעברו מהמקום הזה שפתאום באמצע החיים הרבגוניים שלהם הם חוזרים חזרה לבית שלא יהיה מוכר, כי לא חוו אותו בהתבגרותם, אבל יקירה, יש להם אתכם, יש להם עוגן יציב, וחיבוק הורי מדהים. אין ספק שגם לכם לא יהיה פשוט לחזור, אבל אתם חוזרים הביתה, הביתה אל העגבניות והקוטג׳ ושקדי המרק ושוקולד תות, ולזה שאפשר להפגש בלי לפתוח יותר מידי יומנים ושהחברים והחברות ממש כאן לעטוף אתכם בכסות אהבה.

    אהבתי

  4. איך העיתוי הזה של לעבור על אימיילים הוביל אותי לאימייל שמבשר שכתבת בלוג , סאנשיין , בדיוק כשהראש קודח ממחשבות על מה עשינו , מתי חוזרים? יושבת מול המסך , חושבת , מוצפת געגועים מטורפים ודמעות חונקות את גרוני , יודעת שלא יהיה קל אבל בטוחה שההתאלקמות תהיה יותק קלה כי זו את האמא ! ! שולחת חיבוק ענק’ ממני

    אהבתי

להגיב על רתם לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s