#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

שבועות שלא כתבתי, ולא כי הייתה חסרה לי השראה או משהו, להפך- הייתי מוצפת בדברים שמילאו לי כל מילימטר בגוף ובנפש. בכל פגישה פה אני ננזפת (ובצדק) על הזנחת הבלוג, קיבלתי אינסוף על היעדר המשמעת שלי לחלוק את המחשבות שלי, טענות (מוצדקות לחלוטין) שככה זה לא בסדר, והכל נכון. הכל נכון. אני אשתפר, נשבעת, יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

לפני כמה חודשים הייתה למאיה ולי איזו שיחת כותבות כזו על הדילמה האינסופית האם לכתוב מתוך אילוצי משמעת עצמית- לשבת מול עמוד ריק ולהגג עד שמגיעה ההשראה ויוצא פוסט (ולחילופין- גם כשלא מגיעה ההשראה ויוצא פוסט פח בלי שהתכוונתי לכזה). אני לא יודעת מה התשובה הגנרית הנכונה, אבל עבורי הכתיבה מחייבת כמה תנאי סף שאני כבר שנתיים וחצי דבקה בהם- אני צריכה את הרגע הזה של שאר הרוח, הרגע שבוער בי להוציא את המילים החוצה והן מסתדרות מעצמן.

גיליתי שמטוסים מאפשרים לי את הרגע הזה, והנה, אני במטוס עם הקטנה שלי ללונדון לנשום קצת, וההשראה הגיעה, לפחות נדמה לי.

כבר ארבעה שבועות שאנחנו גרים ביחידה מתוקה לגמרי באורנית, בחופשת מולדת שעבורי היא הרביעית, עבור הילדים היא השניה. החלטה עקרונית שקיבלנו מלקחי החופשה הקודמת היא שאנחנו חייבים הפעם את המקום שלנו, את הארונות המסודרים בבגדים עם מזוודות רחוקות מהעין, עם אוכל במקרר, עם אבקת כביסה ומרכך בריח הישראלי המופלא הזה שהצלחתי להגיע אליו אחרי שנים של ניסוי וטעיה ואין אותו בשומקום אחר בעולם, עם שיגרה אורניתית כזו שתאפשר לכולנו להרגיש את הבית שלנו במרחק אבסורדי של אולי דקה וחצי מהבית היפיפה שלנו שגרים בו אנשים אחרים וילדים אחרים, ורק פאפי חתולת העל עוד שומרת לנו עליו ומשקיפה עלינו מרחוק, אולי בכלל מבלי להבין מי אלו שמסתכלים עליה בכזה געגוע.

ביום שסגרתי את היחידה לנסיעה הזו הרגשתי את השקט אחרי כל המתח שפחדתי ממנו. לחשוב איך רחוק ממני הרגע הזה בסטארבאקס הסינגפורי שלי מתחת לבית כשאני מוודאה שהכל בסדר ומאשרת את השכירות הזו לקיץ, ועוד שבוע אנחנו כבר נפרדים מכל הטוב הזה. אין לי מושג איך הזמן מכפיל מהירות כשטוב, אני חייבת לפצח את העניין הזה.

בשניה שנכנסנו לדירה גיליתי מה שלא שכחתי מעולם- שאני מוקפת בחברויות שאין כמוהן בעולם. המיטות היו מוכנות כבר עם מצעים נעימים, בארונות במטבח היו סטים של צלחות וכוסות, באמבטיה היו מקופלות כבר מגבות, על הכיריים היו מונחים סירים, הידיים הטובות של נבי ודבי היו בכל מקום אליו הסתכלתי, הרגשתי את הבית מלא בגוד ווייבס, אי אפשר לפספס את זה בכלל.

בבוקר שבת הראשונה שלנו כאן דפק בדלת השכן מלמעלה עם צלחת מלאה בלינצ'סים חמימים וטריים, חייך חיוך גדול ובירך אותנו בשמחה גדולה. תוך דקותיים נזכרתי איך כל קפיצה לסופר להביא קורנפלקס עם חלב מסתיימת אחרי שעתיים אחרי אינסוף חיבוקים ופגישות אקראיות, איך כל קפיצה לפסטורלי לתת נשיקה לגילושקי היא בכלל תחנת עצירה וגעגוע, איך צעידת חצות פה עדיין מאפשרת לי לזהות מקילומטרים הליכה של כל מי שליווה אותי שנים בהליכות לילה, איך המוזיקה באוזניים נכונה ומדויקת לי, איך הכל נכון לי וטבעי כל כך.

כשנכנסנו לדירונת ראיתי איך המראה באמבטיה מכוסה מראות פסיפס כאלו שקושטו בשבילנו על הקצה של המראה. באופן הזוי, אחת לכמה ימים נופלת לה מראת פסיפס קטנה מודבקת כזו, והן הולכות ומתמעטות לנגד עיניי, כאילו סופרות יחד איתי לאחור. אני משתגעת מזה, כי הייתה לי תיאוריה שהפסיפסים החלשים הם אלו שקורסים ואז יוותרו הפסיפסים החזקים האלו שישארו ולא ילכו לשומקום, אבל מתברר לי שגם בענף הפסיפסים אין פטנטים שאין לאנשים- הם ממשיכים לנשור אחד אחד ולספור כמוני ימים.

אני מפתחת תובנות לעצמי על כל ביקור, מנסה לפצח את החוקיות: הביקור הראשון שלי היה אופוריה מוחלטת, היה מושלם ומפוצץ געגועים, השני עם המשפחה היה ריצה אינסופית סביב הילדים וניסיון להספיק כל מה שרק יכולתי, השלישי היה קריסה מוחלטת של אקסיומות שחשבתי שלא ישברו- שם כבר שילמתי לגמרי את המחיר על המרחק הזה עם האוקייאנוסים והצד השני של העולם, שם הבנתי כמה קשה להישאר נוכחת נפקדת כשאין נוכחות פיזית. כשחזרתי מהביקור השלישי ידעתי שיש לי חצי שנה לאסוף את עצמי ולמצוא מחדש את כל מה שאהבתי וידעתי שעושה אותי מי שאני.

דווקא הביקור הרביעי איכשהו סידר לי את הדברים. אולי זו השמש הטובה, העגבניות המושלמות והתאנים, אולי זה כי מה ומי שאני הכי אוהבת נמצא לידי, אולי כי דברים הסתדרו להם איכשהו אצלי בראש והשלמתי עם קיומם, אולי ואולי ואולי ואולי- כי תשובות אין לי, אבל השאלות עוד פה.

אני מניעה את האוטו מהשניה הראשונה פה ונוהגת בצד הנכון של האוטו ובצד הנכון של הכביש, ברדיו יש את המוזיקה שעושה לי מסאז' לנפש בקולי קולות עם חלון פתוח, בכל מקום יש סלט מושלם עם ירקות מדויקים ולימון מלא מיץ, כשאני מבקשת תה בכל מקום יש תמיד את ההבנה שנענע היא תה לגיטימי לחלוטין גם בלי תיון, כל נותן שירות שנתקלתי בו היה אדיב ושירותי באופן הו-לא-כה-סינגפורי-ראש-בקיר-סטייל. אני נכנסת למשרד והכל מרגיש הגיוני בו- האוירה הזו, השיחות שקולחות תוך שניה למחוזות מוכרים, אינסוף שיחות עמוקות עם אירית שעושות לי סדר ומזכירות לי איך בוחרים אחיות לחיים.

אני נכנסת לישוב לפעמים ועד שאני מגיעה כבר ממתינים לי 676457 לבבות מדבי שמחכה לקשקש כאילו לא היינו דבוקות אחת לשניה לפני חודש אצלי, החברות של מהיישוב שחולקות איתי שנים על גבי שנים של חברות פה לעולם לא מאכזבות, גליוש ואני יכולות למצוא את עצמנו בשיחת חולין כל כך מנותקת מהעובדה שהשיחה הזו קרתה לאחרונה לפני חצי שנה, לינור ואני יכולות לדון באסמסים שגרתיים כאילו כלום, השממיות שלי מזכירות לי איך האוקיאנוס לא אומר כלום, דייט של שעות עם יעלי אהובתי הניו יורקית בקפה מופלא בשנקין נשמע כל כך טריוויאלי פה, לאהבה שלי פה יש מקום משלה, והוא מקום אינסופי וגדול.

הכל הגיוני פה, הכל.

ואני מנסה שוב למצוא את האיזון, כי אני יודעת שממתין לי שברון לב של ממש שוב כשאחזור לשגרה הסינגפורית המופלאה שלי בניוטון רואד המהמם, עם לין שלא ראיתי חמישה שבועות וקשה שלא להתגעגע אליה (ולא, לא בגלל שהיא עושה כביסה), לחתולי האהובה שלי והבית שאין בו קירות אלא רק חלונות שמשקיפים מהקומה ה- 25 על האי היפה ביותר שהמציאו שיש בו שקיעות אדומות שאין כמוהן בשומקום אחר, עם האנשים המהממים שעוטפים את חיי שם ואני כל כך מתגעגעת אליהם (כן, הקוראת רקי, כן, תעשי צילומסך כי אני אכחיש), לשיחות האינסופיות עם ליטל שחסרה לי ברמות של כואב פיזי ולרגעים האינסופיים עם חגה, לשיחות המהממות עם תאירושקי ועם הארוחות המעולות עם קרני, לשיחות המצחיקות עם שרון שמתחילות תמיד ב'את כבר לא אוהבת אותי' (יה רייט, חולה לך על הטוכעס הגרום שיש לך כבר, דוגמנית על מהחלל), לארוחות שישי ששומעים בהן צחוק אינסופי וחברות טובה (הקורא אבי הרשקו: אנחנו חוזרים בראשון הבא, שישי אצלנו, הבטחתי חמלה).

ובינתיים, בין ישראל לסינגפור אני בדרכי לגיחה למקום שיעשה לי את מה שאף מקום אחר כבר לא יעשה לי לעולם- לונדון. קטנתי היפיפיה שחולמת על "המילטון" שתראה עוד יומיים בהתרגשות עצומה ישנה על ברכיי במטוס שלוקח אותנו לעיר שבשבילי היא דמעות של געגוע אינסופי, עיר שהמדרכות בה מלאות באהבה גדולה, בפאלומאר ובמסעדות עם לזניה פח, בפרימארק ובקובנט גארדן, מקום שכל מילימטר בו אני אוהבת.

את האיזונים אעשה כבר בטיסה ארוכה ארוכה אחרת, הבייתה, לסינגפור.

וקחו לכם את פלורנס והמכונה שאני אוהבת כל כך, עם הקול של פלורנס שאני יכולה למות ממנו, והמילים, הו, המילים.

Looking up from underneath"
Fractured moonlight on the sea
Reflections still look the same to me
As before I went under
And it's peaceful in the deep
'Cause either way you cannot breathe
No need to pray, no need to speak
Now I am under
Oh, and it's breaking over me
A thousand miles out to the sea bed
Found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
And all this devotion was rushing over me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
Though the pressure's hard to take
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
But now I am under, oh
And it's breaking over me
A thousand miles down to the sea bed
I found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
(So cold and so sweet)
And all this devotion was rushing out of me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
And it's over and I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Oh, slipping underneath
So cold and so sweet
In the arms of the ocean, so sweet and so cold
And all this devotion, well, I never knew at all
And the questions I have for a sinner released
In the arms of the ocean deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
Never let me go, never let me go
And it's over
I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Ah, slipping underneath
"Wooh, so cold, but so sweet

מודעות פרסומת

11 תגובות בנושא “#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

  1. עיליתקה שלי, הפעם לא אמורות להיות לי תלונות, נפגשנו לבד ואפילו פעמיים, נפגשנו החברות הטובות בערב נהדר, קשקשנו במרכז פה באורנית ואפילו פגשתי את הנסיך הקטן של המשפחה, אכלנו יחד ארוחת ערב משפחתית עם הילדים וגיל היה פה איתנו בחצי הגמר ובגמר!! אין ספק הספקנו…..אבל עדיין זה לא מספיק. איך יתכן??? איך זה שעדיין רוצים עוד ועוד??? תהני עם יהלי בלונדון, תחזרי בשלום הבייתה ותעכלי את כל החופשה הזו ואנחנו נתראה בדצמבר על האי הסינגפורי בקומה ה-25!! שיגיע כבר…😍🤩💕

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s