אני אלופה בלהחליט שאני לא רוצה להיכנס לנושא מסוים. רוב הסיכויים שאני גם מאד מנומקת לעצמי- "אין לי באמת עניין בזה", "זה לא באמת ענייני", "אין לי איך להועיל", יש לזה אלף ורסיות שכולן מסתיימות בסופו של דבר בהחלטה עקרונית שלרוב אני לא נסוגה ממנה- אני לוקחת צעד אחורה בדברים שמכבידים לי על הנפש.
בשבילי זו אמת מוחלטת.

באיזו שהיא מידת הגינות אני חייבת להודות- זו מתבררת לרוב כהחלטה מטומטמת לחלוטין, אולי יש בה כדי לשמור על עצמי בטווח הקצר, אבל בלונג-ראן זה מתגלה לי תמיד בתור החלטה שמזכירה את הילדים האלו שמשחקים בפיק-א-בו, כאילו שאם אני לא רואה כלום כי עצמתי את העיניים חזק חזק, זה כנראה לא קיים באמת.

אולי אני לא מקשיבה עד הסוף ולא מסתכנת בזה שאני אצליח בניגוד לתחזיות להתמודד עם הקושי? אולי הגיע הזמן בגילי המופלג שאלמד לקחת נשימה ולצלול למקומות שאינם תמיד הקאמפורט זון שלי?

בשיחה ארוכה ומתגלגלת אני מבינה ששוב אמת מוחלטת שלי אינה מוחלטת כמו שחשבתי, קאמפורט זון איז סו אובר רייטד. אני מבינה לאט לאט שלפעמים אני צריכה להיפתח לחשיבה שונה מזו שהתרגלתי אליה, לא לחשוש מלשאול (גם את עצמי) שאלות קשות, והמורכב יותר- להתמודד עם התשובות שלפעמים קשות כפליים.
אני פתאום תוהה אם כל האמיתות המוחלטות משרתות איזו אג'נדה מסוימת שאינה בעלת ערך כמו שאנחנו מורגלים לחשוב, ובכלל- פתאום אני שואלת את עצמי שוב מה זו בכלל האמת המוחלטת הזו ולמה היא בכלל טובה.

אנשים שלא נבהלים מקאמפורט זון, אנשים שלא נבהלים ממה שנראה כמו אמת מוחלטת, הם השיעור שלי.

את חג השבועות השני שלי בסינגפור חגגנו שוב עם הישראליאנה המשובחת מסביבנו.
החג המוצלח ביותר בשנה ריכז את כל הישראלים לבושים לבן עם כמויות אינסופיות של אוכל מהמם שיכול היה להאכיל מדינה רעבה קטנה באפריקה. היה נהדר למרות שנשרפו לי הבטטות שתיכננתי להביא כי נתתי להן עוד 5 דקות כשהתאפרתי, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד.

תאיר, רודנית המחמד שלי שמצליחה לעשות קסמים כל פעם מחדש, היא שעמדה מאחורי האירוע הטוב הזה.
קילומטרים של הודעות ואירגון בוואצאפ שפתחה, עד המילימטר האחרון היא דאגה שיהיה מושלם כדי שבשעה חמש אחה"צ יהיה הכל מוכן להאפי שבועותינג ולאינסוף ישראלים מהממים.
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: את סינגפור, או את התחביב שלה, להיות ממוקמת על קו המשווה.

כבר בשעה 10:00 בבוקר קלטתי את השמיים הופכים לנוראיים. שעות שהגשם לא פסק, לא זוכרת שהיה כאן גשם כל כך מופרע, רעמים כל כך מטורפים, גשם אינסופי ירד מהשמיים הסינגפורים ולא פסק, והשעון הלך והתקדם לעבר השעה ארבע.

בשעה 15:11 נשברתי ושאלתי בזהירות אם רק אני רואה את הגשם. זה הרי היה ברור מה אני שואלת, כי ימים של תיכנון ירדו למול עיניינו לטימיון.
אני מודה שחשבתי לפני ששלחתי את ההודעה הזו בקבוצה, וחששתי שתאירושקי מבואסת עד קצה ליבה הטוב.

הגשם- אמת מוחלטת.
איך אפשר להתווכח עם גשמים שלא חדלים כבר שעות מלרדת? לא הייתה הפוגה לרגע משך שעות על גבי שעות, כל אפלקציית מזג אויר התחייבה על 50% היתכנות לגשמים כבדים, והיינו בצד הלא טוב של ה- 50%.

לו אני תאיר, הייתי כבר מתחילה לתפעל את זה כאסון הומאניטארי, אבל אני לא תאיר, כי לתאיר יש הסברים שהגיוניים רק כשהם מגיעים ממנה, ואני אצטט, כי במילים שלי זה היה אמין כמו שרה נתניהו, ואצלה? נו, זה הגיוני רק כשהיא כותבת לי "זה כי ביקשנו שכל הגשם ירד עד האירוע ואז ינוקו השמיים".

והגשם ירד בדיוק עד האירוע,
והשמיים נוקו,
ואני נשבעת במיס פיגי שזו האמת.

והיא לא אדם רוחני במיוחד, תאיר, היא פרקטית ועם רגליים על הקרקע, אבל יש לה את ההגיון הזה שאומר שלא כל מה שנראה כמו אמת מוחלטת אכן כזה, ולקח לי זמן לראות את זה, אבל החלופה הייתה להתבאס המון ולהפוך את זה אכן לאסון הומאניטרי, ובסוף התוצאה הייתה אותה תוצאה: גשם לא ירד. לא ירדה רבע טיפה, להפך. השמיים נפתחו והאויר היה נקי, ותאיר לא דאגה לרגע.

ומצאתי את עצמי השבוע מהרהרת בזה, כי מבחינתי הקאמפורט זון שלי של אדמה שלווה ורגועה התערער והשאלות לא פסקו. והייתי צריכה להחליט אם אקשיב לגשם האינסופי שהיה האמת המוחלטת לשעתה, או אאמין שתגיע השמש, ובחרתי בשמש. והיא הגיעה.

וקחו לכם את קאלום סקוט שנעים לי נורא באוזן ושר כל כך יפה, הוא שווה את זה, בחיי.

There goes my heart beating"
Cause you are the reason
I'm losing my sleep
Please come back now

There goes my mind racing
And you are the reason
That I'm still breathing
I'm hopeless now

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason

There goes my hands shaking
Cause you are the reason
My heart keeps bleeding
And I need you now

If I could turn back the clock
I'd make sure the light defeated the dark
I'd spend every hour, of every day
Keeping you safe

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason
You are the reason
Yeah, yeah…

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
"That you are the reason