כמעט שנתיים מאחוריי פה.

ראיתי השבוע כמה תמונות מלפני שנתיים בדיוק. הפיד הפייסבוקי לא נותן הנחות, התזכורות מפציעות בלי רחמים- הילדים פיצים, יונתן עוד עם גשר על השיניים ונמוך ממני, עוד אי אפשר לדמיין איך הוא יגדל תוך שנתיים להיות הבחור היפה ביותר ביקום שיושב לידי עם גיטרה חשמלית ואוכל לי את הראש על מוזיקה, ואיך אחותו תצמח כמו גבעול, תתבונן בי מבעד למשקפיים חכמות ותלמד אותי אצילות והשראה מהי.

אי אפשר היה לדמיין אז מה יתחולל בחיי בשנתיים האלו.

בדיוק לפני שנתיים עוד ישבתי במשרד עמוסה בדד ליינים, שותה 17 כוסות קפה ביום עם אירית ושתינו עוד לא מאמינות להזיה שמחכה לי תוך חודשיים.

ככל הנראה כבר קיבלתי באותה עת טלפון מיועצת ביה"ס של יהלי, בקול מדאיג, כשאני עומדת במטבח במשרד מכרסמת אגוז מלך תועה וסורר שחיכה לי, ואני מנסה להבין מה ליועצת בי"ס ולי, ולמה היא אומרת לי שנראה לה שיהלי נמצאת בסערת רגשות "עם סיפור מוזר על זה שהיא עוזבת לסינגפור". כן, אכן סיפור מוזר.
וכן, השמועות כבר הפכו להיות באויר יותר, כי כבר חודש חלף אז מאז ששיחררתי לעולם את הבלוג וסיפרתי שכן, זה נכון, וזה קורה.

כבר התחיל הזמן הזה אז שכל ביקור בסופר הפך להיות התחלת טקס האשכבה הפרטי שחויתי אז, המבטים, השאלות אם נכונות השמועות, אם אני בטוחה בזה, "מה תעשי עם הקריירה", "איך הילדים יסתגלו", "חשבתם על זה עד הסוף?", כל תיק שעבדתי עליו נכנס להאצה כדי לא להשאיר כלום פתוח, אירית כבר מצאה את מי שתחליף אותי במשרד היפיפה ואני רציתי כבר למות וקיויתי בכל ליבי שהיא תהיה איומה ולא מקסימה כמו שהיא, כי זה לא פייר.

אני ממש זוכרת את עצמי מפסיקה לרכוש בגדים עם שרוול ארוך יותר כי הבנתי שזה מיותר, ממש זוכרת איך הבנתי שאין מה לקנות עוד ינשוף בפסטורלי עד שאדע איפה אחיה באי המרוחק הזה בקצה היקום. ממש זוכרת איך כל פגישה עם חברים השאירה אותי חנוקה מדמעות, איך רותי לימדה אותי בשקט לקטוף דאגות מהשמיים ולהניח אותן בסלסלה, איך דבי ואני צועדות בשתיקה לאורך 9 קילומטרים, איך אני יושבת עם פיליפ (שם בדוי) כשהוא חוזר מלונדון ומספרת לו ולנבי איך אני מפחדת מהכל והוא עם חוש ההומור הפח שלו אומר "רק תסמסי לי שאת כבר על הטיסה, כבר סופר דקות" אבל שעה אחר כך מסמס לי "נבלה, יהיה בסדר, את תראי".

כל כך הרבה קרה בשנתיים האלו.
השלתי את זהותי, נפרדתי מאמיתות מוחלטות, הבנתי שהכל השתנה לי, אפילו התרגלתי לזה שהתחילו לקרוא לי עילית וכבר פיתחתי לזה אדישות (סליחה אבא ואמא, אבל ראבאק, אתם התחלתם), אנשים חדשים נכנסו לחיי בעוצמה גדולה, התחלתי ללמוד לנשום נשימות ארוכות ארוכות, למצוא שקט שלא ידעתי שקיים, למדתי להיפרד מחברויות שחשבתי שלא יעלמו מחיי לעולם ולמדתי שיש חברויות שגם אוקיאנוסים לא יצליחו להפריד, השלתי את מדי בימ"ש, את חצאיות העיפרון, גיליתי שארון מלא בגדים לא אומר שיש לך מה ללבוש כי הכל לא מתאים לחיים האלו, וכן, גיליתי שהאוכל פה כוסומו, משמין.

עם הזמן התגנבו לחיי אמיתות חדשות. עם הזמן הבנתי שהסיבוב הזה של החיים גם זימן לי אושר אינסופי שלעולם לא אצליח לבטא במילים את עוצמתו.

לפני כמה חודשים ראיתי ברכת יומולדת ששבתה את ליבי, הם מבוגרים כבר, בדרכם לשנות השישים, אנשים מדהימים ואהובים עליי מאד, הוא כתב לה שהם הכירו בגיל 22 ואלו היו 22 שנים מבוזבזות.
כמה הקסים אותי המשפט היפה הזה, כמה פשטות הייתה בו, לא הייתה התחכמות.
גרם לי לחשוב המון על הזמן המבוזבז, על הזמן שחומק לנו מבין האצבעות, ועל המחשבה הזו שאני חייבת לעשות שימוש נכון יותר במשאב הזה, לא להתייחס אליו בקלות דעת.

יעלי אהובתי, ניו יורקית המחמד שלי, חובבת השירה וחנוך לוין שלחה לי את זה, כאילו קראה את המחשבות שעפות אצלי בראש כבר ימים, ומצאה את החנוך לוין המדויק שנגע בדיוק, אבל בדיוק בדילמות האלו של הזמן שהיה ונמס:

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד
ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תְאַבֵּדנה
את זוהרן ואת בְּרָקָן,
שהראשית התרחקה
ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרנו המועט מלכתחילה
הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.

גם אם תהיי שלי עכשיו,
לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.
אבל אמרי: היכן היית?"

וכן, לפני שנתיים נוספות, אני חושבת על אלו שטסו לי ונעלמו לי מבין אצבעותיי, היו כלא היו, ומתחילה לחשוב על השנתיים האלו שמחכות לי.
מה יהיה בהן,
מה יהיה אחריהן.
מי אהיה אחריהן.

ומהבוקר אני מסתובבת עם מחשבה מלטפת על איך שומעים מוזיקה נכון, כי אפשר לשמוע אותה באוזניות או באוטו ולעוף, אבל אפשר להוסיף לה מגבר ולחוות אותה שלמה, עוטפת, מדויקת ומכוונת על המילימטר.
ככה אני רוצה,
עם המגבר.

ואחרי חנוך לוין שם למעלה, ועם זמן אבוד מול זמן שלא יאבד עוד, עם המגבר, ככה מדויק ומלא ומלטף קחו את פאראמור המופלאים עם הקול הזה המיוחד, הפשוט, הלא מתחכם, בול כמו שאני אוהבת.

Man you really know how to get someone down
Everything was fine until you came around
I’ve been chasing after dreamers in the clouds
But after all wasn’t I the one who said
To keep your feet on the ground?
Man you really brought me back down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

You got me tied up, but I stay close to the window
And I talk to myself about the places that I used to go
I’m hoping someday maybe I’ll just float away
And I’ll forget every cynical thing you say
When you gonna hear me out?
Man you really bring me down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

Reality will break your heart
Survival will not be the hardest part
It’s keeping all your hopes alive
When all the rest of you has died
So let it break your heart

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

They say that dreaming is free
"But I wouldn’t care what it cost me