#118 על מדים חדשים לעובדי הרכבת, על איך ביטלתי לרקי שלוש טיסות בשביל סטארבאקס, או איך דברים משנת 88 נשמעים עדיין טוב אחרי 30 שנה

"The pages are still blank, but there is a miraculous feeling of the words being there, written in invisible ink and clamoring to become visible"

Nabokov

ההתלבטות הקבועה-
האם לכתוב לשם הכתיבה, הונטילציה, חרף שבכל ליבי אני מאמינה אין שום דבר מרתק בשגרה גם אם היא ממוקמת בסינגפור, או לא להפסיק לחפש אחר הדבר שעוצר את הלב, זה שיותיר רישומו באופן שיחייב אותי לכתוב עליו ולא לחדול עד שאסיים למצות את כל המילים.

כל פעם מול המסך הריק ההתלבטות הזו מתגנבת לי לקצה האצבעות, טרם למדתי ליישב אותה.
זה לא שחיי משמימים, יש לי אינסוף לחלוק עם ההמון, אבל בסוף כשאני מפלטרת מה לכתוב ומה לא, אני חוששת שאני לא מוצאת את המילים הנכונות לפעמים, לפעמים מבואסת שיכולתי הרבה יותר (שקר מוחלט, זה כל פעם מחדש, תמיד מרגיש לי שלא כתבתי טוב מספיק גם הפעם).

נשמע לי כל כך מופרך לשתף לפעמים בהבלי היום יום הסינגפוריים, אבל גם זה לפעמים קורה.

באחד האמשים, עת נהגתי לשרון אחותי שבלב, הקשבתי לחדשות באחד מערוצי הרדיו המקומיים.
פותחת סוגריים: עוד לא קרה שפתחתי פה רדיו, והמוזיקה פה נשמעה כמו בתחנת מוזיקה סבירה בשנת 2018.
בסינגפור ניתן לשמוע על בסיס קבוע (מלבד מוזיקה סינית מחרידת אוזניים כמו משרוקית כלבים) את הבקסטריט בויז, בוי-זון, סלין דיון עדכני לשנת 2003, אחת לכמה זמן שנת 95 מאד חזקה פה, שירים מהבת מצווש שלי משנת 87 מככבים פה כדבר שבשגרה, וכמעט שבראש שלי אני שומעת את נועם גילאור בלהיט בראש מקריין את השעה עם ר' מתגלגלת, ואני בכלל בכיתה ט' או משהו כזה, כי המוזיקה כאן תקועה חזק מאד על השנים בהן עוד הייתה לי חינה בשיער כמו כל הבנות בט' 3 והייתי משכנעת את עצמי שבשמש זה נראה אדמוני (רמז: זה לא).

החדשות פה, אומר באמת בזהירות- אין להן קשר למונח "חדשות" שיש לנו כישראלים. אין את הידיעה הראשונה המדאיגה (פשוט כי אין מה שידאיג), אין קריינים קפוצי פה שמקריינים בטונציה חמורת סבר את החדשות ברוב פאתוס, החדשות פה רק מפריעות להשמעה רציפה של מילי ונילי ואייר סופליי.
האזנה לחדשות האלו תמיד קורעת אותי מצחוק, ואני כמובן יכולה לתרום לכם את הידיעה הראשית באותה נסיעה בחדשות שברקע, לפיה מיום שני הקרוב על הציבור להיערך באופן מיוחד, שכן מדי עובדי הרכבת התחתית בסינגפור הוחלפו לאחר עבודת מטה של שנה.
מדי עובדי הרכבת הוחלפו. ידיעה ראשונה, שאגב, צוטטה מהעיתון הרשמי בסינגפור, ה"סטרייט טיימס", פאר לשכת הפרסום הסינגפורית הממלכתית.

כבר שנתיים כמעט שזה מה שאני שומעת, כבר שנתיים כמעט שאני על התפר בין שני עולמות- העולם שעדיין מסמן לי בנייד שיש התראת צבע אדום בכפר עזה, לבין העולם עם הידיעות ההזויות על החלפת מדי עובדי הרכבת, כאילו שזה מזיז למישהו פה את קצה הזרת אם הכפפות על הידיים של זו שמכוונת אותי לתחנת דובי גוט יהיו לבן שלג או לבן שבור.

בשבועיים האלו גם קיבלתי תזכורת מהחיים הרגילים שלנו עם גיל שהיה בארץ ונשם את הישראליאנה שלנו, אכל עם ההורים שלי, ראה את אחיינוש, אכל אצל הלוינים כאילו זה רגיל, היה ביישוב, כאילו חיים בהשאלה העולם הכפול הזה.
מהצד זה נראה שהכל פה כל כך פשוט ומפנק, כל כך חסר דאגות. לא בטוח אגב שזה גם לא נכון, אבל להתעלם מהדואליות הזו שאני חיה בה זה לא הגיוני.

ובכל זאת, אני לומדת לחיות בשני העולמות שלי, אפילו מיודדת עם זה כבר, משלמת את המחיר הנדרש ומרוויחה אינסוף מהצד השני, מוקסמת מארסנל האהבות שאספתי לי, יודעת שאין דקה של לבד כאן והביחד אינסופי.

וכן, אני אוהבת נורא כשהחברות שלי לידי פה, תעיד רקי ש*הורתה לי* לספר פה (החצופה עוד הכתיבה לי כותרת לפוסט) איך באותות ובנצנצים ביטלתי לה (לכאורה!) שלוש (!) טיסות כדי להרוויח איתה עוד יומיים מהנסיעה שלה מפה לשבועיים (פחות יומיים! הא!), איך רקחתי עם נורוויג'ן איירליינס תקלה טכנית במטוס שלה במטרה לשתות איתה עוד קראמל מקיאטו בסטארבאקס,
אני נורא אוהבת את הסינגפור שלי שתאיר יודעת לסמס ששתינו פה נטושות אז צריך קפה, איך שרון מזמינה לדייט עם השייק ההזוי שלנו, איך קרני מוודאה שאני אצלה בשישי וליטל מודאה שירשם שיש אצלה את האוכל שאני מתה עליו ואם מתבטל אצל קרני אז אצלה, איך חגה מודדת לי דופק קבוע,
איך מהארץ דבי ממשיכה בעקביות לשלוח את הלבבות וגילושקי עם המחשבות, איך גליוש היא גליוש, השממיות האהובות שלי, לינג עם עומר המתגייס פתאום באמצע החיים, רותי עם הלב הזה וירדן כאילו נוכחת לי ביום יום בכזו טבעיות,

וכל יום כאן אני מודה לאלוהים איך שדאגה לי להכי טוב בכל העולמות, יותר טוב מזה אין, חחחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, כמו הליידי שאני, לא לדאוג).

ונו, אתם כבר מכירים אותי, המוזיקה משנת קוקוס במערכה ראשונה מפציעה במערכה החמישית, אין הפתעות- צ'כוב דייק גם הפעם,
קחו לכם את קים וויילד המאמממממת משנת 88, 30 שנה, ראבאק, ותראו אותה עם המכנסיים הכי שוות ביקום שכבר שנים בעיניי נחשבות למכנסיים המושלמות וקימי? נו, מוש.

Someone I know is staring at me"
And when I look into her eyes
I see a girl that I used to be
I hardly recognize
'cause in the space of a year
I've watched the old me disappear
All of the things I once held precious
Just don't mean anything anymore
'cause suddenly
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I've never felt good with permanent things
Now I don't want anything to change
You can't imagine the joy you bring
My life won't be the same
And I'll be there when you call
I'll pick you up if you should fall
'cause I have never felt such inspiration
Nobody else ever gave me more because
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I watch you sleep in the still of the night
You look so pretty when you dream
So many people just go through life
Holding back, they don't say what they mean
But it's easy for me
Since you came
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
"No one could take your place

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s