כבר המון זמן לא כתבתי, ממש מאז שנחתי בסינגפור אחרי הביקור בארץ, חלף כל כך הרבה זמן.

כן, לקח לי המון זמן להתאפס, אולי שבוע אינסופי.
הראש והלב שלי עשו רוטציה, שניהם לא היו רגועים המון זמן, היה לי המון מה לעכל, מחשבות, זכרונות, רגעים שלא הצלחתי לשחרר, והתוצאה לא איחרה לבוא- ישנתי בממוצע מקסימום 4 שעות בלילה ממש טוב, ותשמעו- זה לא היה דבר אטרקטיבי במיוחד. היה לי קשה, הייתי כבר על הקצה, הכל הרגיש לי לא מעובד ולא שקט, לא עזרו לי לא מלטונין ולא שיכנועים שאני חייבת לישון, כלום לא כיבה לי את הראש, הלב והעיניים.

לא הייתה לגוף שלי הרבה ברירה, בסוף הוא נכבה רק כי אי אפשר יותר ככה על אדים וכל הזמן דמעות על קצה העיניים, ואז, כשעוד לא נחתתי בקושי בבית, רותי באה.

היא כבר כיכבה פה בבלוג בתור מי שלימדה אותי לקטוף כוכבים ודאגות ולהניח אותם בסל, מה שגורם לי עכשיו לקלוט שלא יישמתי במיוחד את השיטה כשיכולתי וכשהייתי צריכה, וכוסומו, יכולתי לחסוך כל כך הרבה זמן ולקטוף זכרונות ולשים אותם בסל וזהו.
במשך 10 ימים היא נכחה פה בחיי, נוגעת לא נוגעת, מתנהלת איתי פה כאילו תמיד הייתה, כאילו זה המקום הטבעי שלה, חורשת את סינגפור ומתעקשת להכיר אותה טוב ממני.
10 ימים בהם היא נטמעה פה ביום יום שלי, הולחמה אליי, ואף זכתה לכינוי של רקי "רות סוף".

אם יש לאדם סביר אספקת מילים יומית, רותי ואני מיצינו אספקות שהיו מספיקות לשנים, יובלות. כל כך הרבה דברים עברו לנו מאז גיל 18 שהיינו צריכות לדבר עליהם, ואם היינו צריכות להיזכר במי היינו אז, ילדות לפני צבא, היקום שלח אותנו לחפש איזו שטות (שבחיי, לא מצאנו עד עכשיו) שגרמה לי לפתוח איזו מגירה ולמצוא בה יומן בן 200 שלי, ובו, אנפאקינגבליבאבל, תמונה בת 25 שנים של שתינו בלילה קפוא בניו יורק, ילדות בנות 18 שהעולם בכף ידן, מאושרות ושמחות שלא מתארות לעצמן ש- 25 שנה אחר כך ישבו על מיטה סינגפורית וירדו להן דמעות התרגשות מכמה דברים קרו מאז.

לפני כמה זמן ראיתי איזו הרצאה בטד על הרגלים. ככה למדתי שצריך 21 יום להטמיע כל הרגל באורח החיים, אבל בשביל להטמיע את רותי נדרשו בסך הכל 10 ימים, כי כשהיא כבר לא הייתה כאן בבוקר אחרי, עדיין חיכיתי שתגיע אליי בבוקר לחדר, שנימרח חצי בוקר עד שנזיז את עצמנו וככה נעביר שעות על גבי שעות של זמן חברות טובה מלאה באהבה יום אחרי יום, וכשהבנתי שהיא כבר לא נמצאת, הרגשתי את הוואקום הזה ששוב מתגנב ושוב צריך פלסטר אינסופי לסגור אותו.

כשרותי נפרדה ממני בצ'אנגי עד הקיץ ועד ששוב תבוא לארוז איתי מזוודות לפני שאעזוב בפעם האלף, השגרה שלי, ממנה נפרדתי לפני שהמראתי לארץ, חזרה אליי.
לאט לאט חזרתי לסינגפורית שנהייתה ממני כאן, ליום יום הטוב הזה שלי פה, לאט לאט חזרתי למה שמעיר אותי כל בוקר ומרדים אותי לפני שינה, לחום הסינגפורי, לדילוג בין העולמות שאני חיה בהם.

וסוף סוף התפנתי לעבד את הנסיעה הזו שעוד לא הספקתי להבין עד הסוף, שוב הבנתי שיש לי אינסוף תזכורות מסביבי על מה השארתי מאחוריי ומה נוכח לי בלב, ושוב אני מנסה ללמוד איך להתנהל נכון ולשמור על עצמי, לא להעמיס יותר מדי ולהנמיך ציפיות.
זה כנראה מחייב אימון אינסופי, והאמת היא שכבר לא הייתי בטוחה איך אאמן שוב את הלב לחזור לעצמו, ובכלל לא הייתי בטוחה שזה הגיוני להגיע למקום הזה שוב ושוב, ואני רק באמצע הדרך שלי אם לא בתחילתה.
הבנתי שאי אפשר ככה כל פעם לאסוף את עצמי מחדש ולהניע שוב ושוב והידיעה שזה מה שממתין לי הלאה עייפה אותי עד האינסוף.

ואז שיחה עם סמדר העיפה לי את הראש.

יש אנשים ששיחה אגבית בבית קפה הופכת לים מחשבות טובות שלוקח להם ימים לשקוע. אני לא בטוחה שאפילו היא חשבה כשסיפרה לי עם העיניים הנוצצות שלה על תרגיל יוגה שהיא מתרגלת כבר שבועות, שזה יהיה המפתח לכל כך הרבה סדר בראש שלי.

סמדר, סמדר היא אחת הנשים היפות שמרגישות לך תמיד שהן בדיוק יושבות על ענן. היא מהממת למות ואפילו מעצבת של "שאנל" בעברה מרוב שהיא מוכשרת, אבל כל זה אבק בעיניה, כי איכשהו היא גילתה שהיא ויוגה זה לאב בירדס, היוגה החליקה לה את עור הפנים, גרמה לעיניה לנצוץ תמידית, לחיוך שלה להיראות אותנטי ואמיתי.

באמצע שיחה קולחת ופינג פונג מלא השראה בבית קפה מקסים בטיונג בארו, היא סיפרה לי על התרגיל הזה שהיא לא מצליחה לעשות כבר חודשים, וכל יום, כל יום המאמן שלה מוביל את הגוף שלה לתרגל את אותו תרגיל 5 פעמים, כל יום הוא לוקח את הגוף שלה פיזית ומייצר איתו את אותה תנועה שהיא לא מצליחה לעשות בעצמה.
יום יום חמש פעמים, ויום יום היא מאפשרת לו להוביל את התנועה הזו ולעזור לה לתרגל אותה אינסוף, מתוך הבנה שבסוף הגוף שלה כבר יבין בעצמו איך לעשות את התנועה הזו גם בלעדיי המאמן, יום אחד היא תקום ותצליח לעשות בבטחון את הכיפוף הזה שהיא מנסה כבר חודשים, המאמן שלה יעמוד מהצד ולא יפריע והגוף שלה כבר יוביל את הנפש לאיזו הלימה שתעשה סדר ותאפשר לסמדר לא להזדקק שוב למאמן כדי להשלים את מה שלא הצליחה.

וכן, ישר תהיתי למה היא תזדקק למאמן אחרי שתצליח עם התנועה הזו בסוף למרות שזה פשוט עוד לא קורה. היא לא חשבה פעמיים, היא אמרה שהיא תצטרך אותו לאתגר הבא.

ובשניה אמרתי לה חכי, אני חייבת לרשום לעצמי את השכל הזה שיצא ממך, אני חייבת לא למסמס את זה, זה בדיוק מה שחיפשתי, חיפשתי את הקיו הזה שיתן לי להבין איך אני צריכה להאמין באימון הסיזיפי הזה לכאורה שאני מרגישה שפשוט לא מצליח לי להגיע איתו להלימה הזו בין הגוף ללב, ופתאום היה לי איזה סדר טוב כזה שידעתי שאני צריכה לתת פה וואחאד אמון באיזה משהו שגדול ממני באלף מידות, איזה מאמן אמורפי, עד שהתנועה הזו, התחושה הזו, תסתדר מעצמה.

וקחו לכם את הקורס, הנהדרות עם הקול הנקי הזה והמילים הנורא נורא יפות האלו מלאות האהבה.

Say it's true"
There's nothing like me and you
I'm not alone
Tell me you feel it too

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

Close the door
Lay down upon the floor
And by candlelight
Make love to me through the night

Cause I have run away
I have run away, yeah yeah
I have run away, run away,run away
I have run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, i'm never gonna stop
Falling in love with you

With you, my love
"With you