#116 שני לגים, בלטות לדוג בהן ווייפיי לא קיים, או על כוח העל של מעיל מיוניקלו

אוזבקיסטאן איירליינס, לג ראשון, ישראל-טשקנט.

מוצפת מחשבות התיישבתי בין המון אוזבקים פלאס הקבוצה המאורגנת לטיול בטשקנט עם ניקולאי המדריך החינני (פחות במציאות, אבל זה יושב טוב בסיפור). כרגיל גררתי את גופתי לעבר הגייט רק כשהמודיעה במודיעין כבר התחננה שאעלה למטוס, ואם הייתי יודעת מה ממתין לי כאן, ייתכן שהייתי גוררת עוד 2 דקות בחוץ.

אובכן.

לימיני יושבת לה אוזבקית נחמדה וככל הנראה רעבה מאד, שכן לצידה מונחת מרגע בו התיישבה לידי שקית מבורגר ראנץ', עם כל הטוב של ריחות ההמבורגר והצ'יפס. לשמאלי עדר וואחשים מבוגרים וחמודים שחסמו למשך זמן מה את המעבר כשהגיעו למקומם, שכן מן המפורסמות הוא כמובן שהכי סביר לנהל שיחות ערניות במעבר כשחצי מטוס מחכה לשבת, וכשדיילת מעירה לך על זה בנימוס אך הגיוני לענות לה "הללללללו, תירגעעעעעעעי, כפרה, תשתי משו, פה זה ישראל", אבל על מה יש לי לקטר, עדר הוואחשים הנחמדים פרשו עליי חסות מהשניה שראו כשניסיתי להעלות את הטרולי ששקל כמו פיל סביר בסרי לנקה, מה שגרם לממושקף מבינהם להגיד "בואי חמוווודה, אני יטפל בך", משל הייתי עלמה במצוקה, אבל מה כ'פת לי, העלה את הטרולי? העלה.

טרם המראנו גיליתי שהוואחשיה הזו הביאה עימה גרעינים. כן כן, גרעינים לטיסה. אני עוד מנסה למצוא מילים להסביר את תדהמתי מהעניין, אבל אין מה להתלונן פה הרבה, כי בשיחה בינהם הוחלט גם איזו שקית תשמש לקליפות, הכי תרבותי שהמציאו. אם אני מניחה נכון, הם בסביבות החמישים המקודמות לחייהם, עונים על כל קריטריון גנרי של הוואחש הממוצע- מכנסיים משופשפים בגזרה ישרה, קולניים להחריד מבלי להבין את הבעייתיות ("מפריע לה? שתשים אוזניות, כפרה" ולחילופין "אל תטרידי את חבר שלי יותר", מסוג השיחות שמנוהלות פה בעברית לדיילת האוזבקית שכבר בדרך לחתוך ורידים ומזלה האינסופי שהיא לא מבינה מילה, למרות שאני מהמרת שהיא הבינה את הכיוון. אגב, הם שומעים ברגעים אלו מוזיקה מהנייד שלהם על רמקול, ולא, לא מדובר על יודית רביץ- אמרתי וואחד גנרי? כל הסטריאוטיפים התנקזו להם לוואחשיה שמימיני.

מאחורי שתי חופרות על מהחלל, שתי מפונקות עם ההגיה המאנפפת החביבה עליי כל כך. ככל הנראה מעופפות לקונקשן כלשהו, אולי אחרי צבא או קצת יותר, מהדיילת הן ביקשו ווייט וויין ודנו ארוכות שהוא מה-זה לא איכותי, ואני החזקתי את עצמי לא להסתובב אליהן ולהגיד להן "חמודות, אוזבקיסטאן איירליינס. אתן לא במחלקת עסקים, כן? תסגרו עם אבא שיממן לכן להבא קתאי איירלינס, תסמכו עליי, אחלה יין לבן יש שם, קרציות", ועד לפני עשר דקות, מפונקת א' שמאחוריי בדקה את מסך הנגיעה הלא עובד שמולה, ודפקה לי שעה על הגב עד שהסתובבתי אליה עם מבט מיואש כבר, כי ראבאק, את מבינה שהמסך הזה כבר לא יעבוד ויש מישהי לפנייך, סתומי.

כך או כך, בישראל הבוקר רק מסתיים. השכמתי בשש בבוקר אחרי שנרדמתי אולי בשתיים וחצי אחרי עוד יום שבו הכנסתי 28 שעות ל- 24. למרות שיש לי גיים פלן כאן שאומר שאסור לי לעצום עין בלג הראשון ושאני חייבת לישון בלג השני כדי למזער את קטסטרופת הג'ט לג שממתינה לי (ולכן אף נערכתי היטב בסטימצקי עם כל לטיפשה / את / ווג שהיה במלאי, הם בוודאי שמחים מביקורי הבוקר) בשניה שהמראתי קלטתי כמה אני מוצפת בכל מולקולה בגוף שלי, ואיך פתאום הגוף שלי אמר "פוס משחק" והרגשתי איך כל שלושת השבועות האחרונים מרימים ראשם ואומרים לי "די. תנשמי, נגמר, את בדרך הביתה". והנה, נושמת.

לג ראשון של המסע הביתה מסתיים לו עוד מעט. את השעון העברתי לזמן סינגפור ואולי ברום השחקים שאני בהם כרגע יש אור בוהק של יום, אבל אני חוזרת לנשום לאט לאט בזמן השני שלי. העייפות שנפלה עליי מהשניה שהתיישבתי וחגרתי עצמי תפסה אותי לא מוכנה בכלל, חלק ניכר מהטיסה אני במלחמה עם עצמי לא לעצום עיניים, למרות שאני לא בטוחה שזו עייפות מהזן של מחסור שעות שינה, אלא שהגוף שלי פורע כרגע את ההבטחה של הלב- לנוח, ועכשיו.

לג שני, טשקנט-סינגפור.

שדה התעופה האוזבקי הוא המופרך ביקום, שנת 2018 ואנשים מקוששים פיסות ווייפי. כבר פעם רביעית שאני שם, וכל פעם יש לי ציפיות שיקרה הלא יאומן בשדה התעופה הזה שמלא, איך לומר במשחק מילים שכזה- בתעופה עצמית של שדה תעופה מהדור החדש. ובכן, מדובר באחד משדות התעופה שגורמים לשדה דוב להרגיש חדש ומצ'וכלל, בחיי, ושתדעו שהתלבטתי בין שדה דוב לשדה במחניים. עד כדי כך. והנה ההבדל בין שדה תעופה אוזבקי חסר מעוף לבין כל שדה תעופה בעולם נורמלי- שם תמיד יהיה מי שימכור לך ווייפיי במחיר מופקע, אלא שהקונספט הזה טרם הגיע לאוזבקים. כשפניתי להמבורגריית הפח בשדה שהופיעה ברשתות הווייפיי והצעתי לשלם על החיבור, בעלת המקום, כפריה אוזבקית עם שיער בצבע פטל מנופח מתועפות ספריי לא הבינה מה אני בכלל מציעה, ובאנגלית מקרטעת קשות הציעה לי לעמוד על בלטה ספציפית ליד גייט 8 בי, שם יש איזו אגדה שהחיבור לשדה אשכרה עובד. הלומה מההזיה שהוצעה לי אומנם עיקמתי פרצופי, אבל כמו ילדה טובה הלכתי להתייחד עם הבלטה. רמז: לא עבד.

תראו, הפוסט הזה טרם נשלח וצפוי להישלח עת אפגוש אם תרצה השם את שדה התעופה צ'אנגי. עניין פעוט שעשוי לקלקל את העניין הוא שהטיסה לסינגפור היא טיסה משותפת של אוזבקיסטן איירליינס, ואהההמ אהההמ, אייר מלזיה, כן כן, ההיא מהמטוס הנעלם מהאוקיאנוס ההודי, טיסה שמלאה במלזים שנוסעים במטוס הזה הלאה לקואלה לומפור, עוד מקום שכיף בו במיוחד עם דרכון ישראלי. כיף.

איכשהו באופן לא צפוי אנחנו 3 ישראלים שיושבים אחד ליד השני במקרה מוחלט, מה שהפך אותי לחביבת הקהל פה עם המגזינים האשפתיים הדלים האלו שרכשתי כאמור הבוקר בסטימצקי. תוך 3 דקות בערך התעדכנו מי נוסע לאן ולמה, ודווקא בכיוון הזה של הכדור תמיד נעים לפגוש אנשים כמוני.

בבית הישראלי של הוריי חזרתי להיות הילדה בת ה- 16 שלהם. 3 שבועות אמא שלי הפצירה בי לא לצאת עם שיער רטוב מהבית, ללבוש משהו חם ו"מה זה החולצות הדקות האלו שאת לובשת לי בחורף", ואפילו קיבלתי שטיפות באמצע הלילה כשהיא חיכתה שאחזור הביתה. אני אשה בת 42 וחצי יש לי ילד בן 16 וחצי, ועניתי החודש לשלוש שיחות של "איפה את? תחזרי הביתה, אני מחכה". אפילו הצלחתי להתווכח עם אבא שלי כמו ילדה נורמלית שמתקשרת עם אבא שלה יותר מפעמיים בשנה. הספקתי להיות דודה לאחיינוש ולהכיר בן בן דוד חדש ומושלם (היוש אדם זהבי), ישראל האירה לי פניה.

הספקתי להיות עם כל מי שהתעקש להיות חלק ממני, והרגשתי כל כך מבורכת.

בבית הסינגפורי שלי מחכה לי ילדה מושלמת שכל השבוע הייתה חולה בלי אמא שלה. כל השבוע האחרון מידי שלוש שעות קיבלתי אסמס על החום שלה, על לחץ הדם שלה, שהיא מעוכה, ואני לא הבנתי איך הגיוני שהיא לוחשת לי "אימוש, תחזרי" ואני לא חוזרת מיד, שהרי נטרפו לי כאן הקלפים- תמיד הפחדים הם מה יקרה אם אני בסינגפור ומישהו מהמשפחה בישראל יחלה, ואז קרה ההפך המוחלט כשאני בישראל ואמורה לעקוף שם את הפחד, אבל הפחד עושה עליי סיבוב ועושה הפוך לחלוטין ממה שחשבתי, ומישהו בסינגפור חולה כשאני בארץ. גו פיגיור.

והיא, הקטנה הזו, חומלת עליי מרחוק. לא בוכה לי למרות שפח לה, מהללת את הטיפול בה, אומרת לי לא לדאוג. ילדה בת 11 מרגיעה את אמא שלה. היא יודעת לדבר איתי בוידאו ולהצחיק אותי למות, כשהיא עושה לי את הפרצופים המצחיקים האלו שלה שרואים בחלונית רק את העין שלה או פתאום יש על המסך חתולה בהלם שהיא מצלמת לי ונותנת לה קרדיט על יכולות ההחלמה שלה. אגב- אפרנטלי במהלך השבוע הזה יונתן פרש עליה תועפות של אהבה ודאגה, ויש אפילו שמועות שבשלב כלשהו הוא אמר לה שהוא אוהב אותה (על זה הוא אמר לי מקודם "אמא, עזבי, היא חולה, היא מדמיינת כנראה, לא יכול להיות שאמרתי כזו שטות, קאם און").

בשבוע שעבר קרסו לנו המזגנים בניוטון רואד הסינגפורית. להקת המיזגונאים שהתייצבה בביתנו קבעה בפסקנות שהגיעה העת להחליף לנו בבית את כל המזגנים (כלומר 700), מה שחייב את פינוי הבית לשבוע לטובת ניילון הבית והחלפת כל המזגנים. כשאני חוזרת הביתה, אני עוד מגיעה לדירה שאליה הם הועברו (קומה 24, האימה), והנה שוב חוזרת לי השיחה עם גליוש ועינת על האזור הנייטרלי שיש בין תהליכים, ואולי, למרות שאני מקטרת בטירוף שאני לא חוזרת ישר להולנדיה שלי, לבית היפה שלי, לכל מה שאני מתגעגעת אליו כל כך, אולי זה בעצם מה שנועד לייצר לי רגעים של איזון, לארוז הכל מסודר ולחזור לחיים באופן הכי נקי.

זהו, הישורת הסופית. 7 שעות מפרידות ביני לבין הבית בניוטון רואד, 7 שעות שמרגישות לי כמו נצח. 7 שעות עד העיניים המוכרות שמחכות לי.

והנה אני מבינה פתאום- לפני שעליתי על המטוס לישראל רכשתי מעיל יוניקלו חם לאור הקור שהמתין לי בדרך, המעיל הזה מונח עליי גם עכשיו ומחמם אותי בקור של מטוס שמשייט במינוס 60 מעלות ואני ממצה איתו כל דקה. אני לא זוכרת מתי נקשרתי כל כך לבגד או פריט לבוש כמו שנקשרתי למעיל הזה שעטף אותי בקור שכבר שכחתי שקיים והיה אחראי להמון חום. ובעצם, פתאום הבנתי, שכשאגיע הבייתה אאחסן את המעיל ביחד עם כל הזכרונות שצברתי איתו. וכשאאחסן אותו בארון עד הקור הבא, זהו, אאלץ להודות, זה מאחוריי. מעיל עם כוחות על.

השיעור החשוב ביותר שלמדתי בשלושת השבועות האחרונים: אין פירוש מילולי אמיתי למילה HOME, אלא הפירוש שבלב.

וקחו לכם את בלייק שלטון, קצת קיטש, אבל הקיטש שעשה לי את זה.

"Another summer day has come and gone away
In Paris and Rome
But I want to go home

May be surrounded by a million people I
Still feel all alone
I want to go home
Oh, I miss you, you know

And I've been keeping all the letters
That I wrote to you
Each one a line or two
I'm fine baby, how are you

I would send 'em but I know
That it's just not enough
My words were cold and flat
And you deserve more than that

Another airplane, another sunny place
I'm lucky I know, but I wanna go home
I've got to go home

Let me go home
I'm just too far from where you are
I want to come home

And I feel just like I'm living someone else's life
It's like I just stepped outside
When everything was going right

And I know just why
You could not come along with me
This was not your dream
But you always believed in me

Another winter day has come and gone away
In even Paris and Rome
And I wanna go home
Let me go home

And I'm surrounded by a million people I
Still feel alone and I want to go home
Oh, I miss you, you know

Let me go home
I've had my run
Baby I'm done
I'm coming back home
Let me go home

It'll all be alright
I'll be home tonight
I'm coming back home"

מודעות פרסומת

7 תגובות בנושא “#116 שני לגים, בלטות לדוג בהן ווייפיי לא קיים, או על כוח העל של מעיל מיוניקלו

  1. אוף… תחזרי כבר. קשה לנו מהרגע שהמראת לך לשחקים האפלים של דרך המשי האוזבקית. תנשקי בטירוף את הנסיכים ותזכירי לגיל שלא ראינו אותו מזמן.

    אהבתי

  2. איזו כתיבה כיפית. ואכן למרפי יש דרכים משלו להתעלל בנו, כמו לתזמן מחלות של קרובים בדיוק כשאת נמצאת במרחק של שלושה לגים ממנה. אהבתי את הבלטה המיתית עם הקליטה האפשרית ביום של ראות טובה. כנראה לא היה יום כזה באותו יום בדיוק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s