#115 על האירוניה במילה "חופשה", על הפוגות משנות חיים, או על לזניות זוועה אבל שירים מהממים

ממש בתחילת הרילו קראתי את "בקרת מולדת" של אביב פרץ, שהפך למסמך המכונן שלי לפני כל ביקור ישראלי. אני יכולה לקרוא בו שוב ושוב וכל פעם לגלות בו מילה חדשה, אמירה שרק הבנתי פתאום, מחשבה חדשה, אמת שלא ידעתי עליה.

הוא כתב ואני קראתי בשקיקה:

"וכאילו לא די בכך, הביקור מטיח בפניך את הידיעה המעציבה, שבזמן שחיית את חייך במקום אחר, החיים במולדת המשיכו בלעדיך. להלכה, אתה יודע את זה. אלא שביום-יום נוח לך לדחוק את הידיעה הזו אל מחוץ לתודעה שלך. ואילו בזמן הביקור הידיעה הזו פורקת עול, משוטטת לה בחופשיות ומתגוללת עליך באשר תפנה. כך שאתה מסתובב כמו היית מבקר, המתהלך בתערוכת צילומים במוזיאון הנושאת את השם "מעקב אחר הזמן בפעולתו". זה נמצא בנקודות הקטנות. למשל, כשאתה חולף על פני בית קפה מוכר ולפתע מבחין שנסגר, קופא לרגע במקומך ומשתאה מול החנות החדשה שנפתחה על חורבותיו, בלי להותיר ממנו זכר. אבל זה בעיקר צורב בנקודות הגדולות, כשאתה מתראה עם אנשים היקרים ללבך, ומגלה שהם נמצאים במקום אחר מזה שהיו בו בפעם האחרונה שראית אותם, רק לפני כמה חודשים. בין אם זה מקום שמח יותר או עגום יותר – אתה לא היית שם ללוות אותם בתהליך. החמצת אותם. זה גילוי שמערער אותך, כי היית תחת הרושם שאתה מצליח לתחזק חיים כפולים, לחיות כאן אבל עדיין להתעדכן באדיקות ולהתמצא היטב במה שקורה שם. ואז נוחתת עליך ההבנה שהתחושה הזו שאפפה אותך מוטעית, שהאדן הזה שנשענת עליו בבטחה רופף, שיש מחיר מוחשי להיעדרות".

אני קוראת ומרגישה שאביב נבר בנבכי נשמתי כשכתב את המילים האלו.

הביקור השלישי בארץ מזמן לי אמיתות חדשות, הכרה בהבנה שלזמן ולמרחק יש מחיר ממשי, אמיתי, שלאוקייאנוסים האינסופיים שמפרידים בין ישראל לסינגפור יש עומק שאני רק מתחילה להבין. אני מסתכלת על המדינה שהשארתי אחריי לפני יותר משנה וחצי, וחוזרת אליה כשהיא אחרת ואני שונה, כשחלק ממי שהשארתי אחריי כבר התרגל בחלקו להיעדרי מהמרחב, אני רוצה להאמין שקוגניטיבית אני מבינה את המחיר ואת המשמעות, אבל בלב אני עוד לא ממש מוכנה לשאת בו.

לקח לי זמן עד שאירית עשתה לי את פירוק והרכבת החשיבה בדיוק הזה שרק היא יודעת לעשות עליי. פתאום הכל חזר להיות פשוט ולא מסובך, פתאום המילים לא כובסו עוד והאמת הונחה על השולחן ליד היין הטוב והשיחה האינסופית שהתגלגלה כרגיל בינינו בלי הרבה מאמץ. דבי במבטים שלה אספה אותי אליה שוב ושוב, ליטפה את ראשי ושלחה לי את הלבבות הקבועים האלו שמזכירים לי מי היא עבורי תמיד, פיליפ (שם בדוי) היה כרגיל מי שהוא, ומהרגע הראשון מיצה כל בדיחה בארסנל ההומור הדלוח שלו עליי כדי לוודא שאני זוכרת שמה שנכון- נכון. ירדן ואני היינו צריכות ארבע דקות כדי להשלים הכל במילים המהירות האלו שלנו שמכסות את כל הדברים החשובים, ותמוש ושירו פרשו חסות על מחלקת גוד ווייבס שלי.

מהרגע בו נחתתי בישראל לפני שבועיים ויום אני מתרגלת מחדש למה שהיו חיי. בכביש שכל כך מוכר לי מצאתי את סינגפור 3 פעמים מזכירה לי שאני בכיוון ההפוך (פחד למות), כשאני צריכה לקנות משהו אני מכירה כל סמטה וכל מילימטר איפה למצוא כל דבר במקום המדויק שלו, לדברים הכי פשוטים בסופר יש את הטעם הכי מופלא שיש- העגבניות עם הטעם הזה והמיץ, הגבינה הפושטית הלא מתחכמת, ארוחת הבוקר הכל כך מושלמת, מזג האויר נטול הלחות בו שכשיש גשם אז גם יש הלימה עם הקור, המוזיקה ברדיו.

ועם זאת, הכל כך שונה. גם בי.

אני מגלה מרגע לרגע כמה מורכבת התקופה הזו שבאיזו בדיחה המציאו לה את השם "חופשת מולדת" (צינית ומופרכת כמו אחותה, "חופשת הלידה", יה רייט), כמה עבודה מקדימה זה דורש ממני וכמה הלמות לב היו לי לפניה ובמהלכה. מהשניה שהתחלתי במסע לארץ שמתי לב לחוסר האיזון שמרגיש בי טיפה מוכר כבר, אחרי הפעם השלישית. החלטתי בדעה צלולה לקבל את מה שזימנה לי הנסיעה הזו, ולמצוא בה את כל הטוב.

מגלה לכם את הסוף: זה הצליח. זה קרה.

לראשונה בחיי עשיתי הפוגה לעצמי, עזבתי הכל ובחרתי לנשום בשקט מוחלט. בחרתי בעצמי, ולקחתי את האיזון לנפש שלי לזמן קצר בו הייתי מנותקת מהכל חוץ מעצמי.

בקילומטרים שהלכתי עם ידיים קפואות בכיסים, הצעדים האינסופיים שאיפשרו לי את הגילוי האינסופי המתמשך הזה שהתעקשתי עליו למרות שאינו הקאמפורט זון שלי, השעות שחלפו בזמן הזה במהירות לא הגיונית בכלל ואיפשרו לי כל מה שלא איפשרתי לעצמי עד עכשיו, להכיר את עצמי אחרת. לנשום.

לזמן קצר עצרתי את הטירוף הזה שאני מפציעה אליו מדי כמה חודשים, ועפתי למקום שקט, רגוע, מצאתי לי מה שהרגיש לי בדיוק כמו הבית.

השבילים שהלכתי בהם, המדרכות, הטעמים. האנשים שחלפו על פניי- אף אחד מהם לא ראה את הסערה בנפשי, אף אחד מהם לא ראה את המורכבות, את הלב, אף אחד מהם לא הבין כמה לא טבעי המראה הזה שלי ככה עטופה כולי מהקור ועדיין מרגישה כמו לבה מבעבעת.

איך אפשר להסביר לאנשים שהגוף שלי כבר לא זוכר איך מרגיש ינואר כזה? איך מסבירים שלא הצלחתי בשום דרך לדמיין איך זה מרגיש, לא הצלחתי להיזכר איך אפשר להרגיש כמו שהרגשתי, ולא ידעתי שכשכל כך קר בגוף יכול להיות כל כך חם בנפש.

האם ניסיתם פעם לעשות הכל שונה ממה שאתם ערוכים לו? האם יצאתם אי פעם מכל מה שמתאים לכם ובחרתם באומץ לנסות להיות עם עצמכם, בניגוד לכל מה שהורגלתם, כאילו מרדתם בחיווט הראשוני שלכם? אני מוקסמת מכמה פשוט היה לי, כמה הכל הרגיש לי נכון, כמה הרגשתי שאני במקום המדויק מתבוננת במה שעושה אותי מאושרת באופן בלתי נתפס ממש, עד שכשהפנתי את גבי להמשיך לדרכי הרגשתי את השברים הפיצים האלו מתגנבים לחיי ומזכירים לי לחזור להרגיש את זה שוב ושוב, להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי ככה.

אני אחלק את חיי ללפני ואחרי, אני אזכור לעצמי איך עצרתי הכל ובחרתי לנשום. בחרתי נכון.

המסע הזה לא פשוט לנפש שלי, אבל האנשים בו גורמים לו להיות ראוי ומוצדק, ואני מבורכת מאד להיות במקום הזה, ומשננת לעצמי שוב את המילים היפיפיות שאביב מסיים איתן את הפיס המכונן הזה:

"ובעלותך למטוס, עולמך שוב נבקע לשניים ונתיב מחשבותיך שוב מסתעף לשניים וים רגשותיך שוב נקרע לשניים, ורק את מַמָּשׁוּתְךָ אינך יכול לפצל, היא חגוּרה למושב וממשיכה כאחת".

תודו שהוא מדייק.

וקחו לכם את ריטה אורה המהממת שהתאהבתי בה כל כך עם השיר המושלם הזה ששמעתי באיזה מקום פח שהגיש את הלזניות הגרועות ביקום, אבל בעיניי הוא אחד המקומות הנהדרים שהמציאו.

"Time flies by when the night is young
Daylight shines on an unexposed location, location
Bloodshot eyes lookin' for the sun
Paradise we live it, and we call it a vacation, vacation

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Truth comes out when we're blacking out
Looking for connection in a crowd of empty faces, empty faces
Your secrets are the only thing I'm craving now
The good, and the bad, and the end
'Cause I can take it, I can take it

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Take me anywhere
Oh, anywhere
Anywhere away with you
Take me anywhere

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Anywhere away with you"

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “#115 על האירוניה במילה "חופשה", על הפוגות משנות חיים, או על לזניות זוועה אבל שירים מהממים

  1. וואו. כהרגלך כתבת מדהים וזוכרת היטב את התחושה של נפש חצויה. לקח לי עשור אחרי שחזרנו להרגיש שוב שלמה, שלמה בכל המובנים. זו חוויה מטלטלת, מעשירה, מעצבת במלוא מובן המילה. 💗

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s