בכל פעם שאני יורדת מהבית לעבר היונייטד סקוור לידינו אני רואה מרבד עצום של צמחיה ירוקה יפיפיה נמוכה. לקח לי ימים לקלוט שמשהו בה תופס לי את העין, ימים.
בזוית מסוימת חשבתי שאני מדמיינת, שזה בראש שלי, אבל שינוי נקודת התבוננות גילה לי דבר מדהים-
העלים הירוקים נראים רק ירוקים מלמעלה. כשמסתכלים עליהם מלמטה, מהצד השני של העלה שכאילו פרוס לכיוון השמים, מתגלה שוב מה שהנסיך הקטן ידע תמיד- "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין":
בחלק הפנימי של הצמחיה הכל ארגמן, בורדו עמוק.
כל עלה כאילו מחזיק זהות כפולה. אין שום דבר בו שעשוי לרמז על העומק ועל הקסם הסמוי מהעין, על מרבד הצבע האדום האינסופי הזה, החבוי מהמבט.

ביום האחרון של שנת 2017 אני עוצרת שניה ולוקחת נשימה עמוקה, לומדת עדיין בגיל 42 לתמרן בכאוס אינסופי של ירוק למעלה ואדום בורגונדי בחלק הנסתר.

יום בסימן פרידה, אני אף פעם לא אתרגל לעומק ולצער שיש בכל פרידה.
צריכה ללמוד לשחרר יותר בקלות, שכן שוב אמרו לי היום "את צריכה לקחת יותר בקלות" בפעם ה- 477687 (רמז: לא יקרה, ניסו רבים וטובים קודם).

לפני שבועיים זוהר שלי המתוקה שיכנעה אותי להקשיב לה, לתת לה לנתח בי כמה דברים.
סקפטית כדרכי בכל הרוחניקיות הזו אמרתי לה "יאללה, לכי על זה", היא הצטנעה כתמיד ואמרה שתעשה כמיטב יכולתה. והופ, שוב הרגשתי איך אני שקופה לעיתים.

"ליתי, את צריכה להתעקש לחשוב רק דרך הגיון, לא דרך הרגש", היא התעקשה.

היא אגב מכירה אותי, היא ידעה שזה נכון, ועדיין, זה לא תמיד מצליח לי. אני מעבדת הכל בפילטרים של הלב, קשה לי לשחרר למרות שיש פרידות שאני יודעת שיגיעו, וכנראה אם היה לי קצת יותר שימוש בשכל הייתי מבינה שהן מתחייבות המציאות ומשחררת יותר בקלות.

אני לא מתרגלת גם בגילי להסתגל לחשיבה קרה יותר שהייתה מנטרלת לי כמות אינסופית של כאבי לב או סתם התמודדות יותר פשוטה.
אני אגב לא בטוחה שזה משהו שאני צריכה לעשות, אני עושה חישוב מהיר ברטרוספקטיבה ומגלה כל פעם מחדש שעדיף לי לחיות עם הסנסורים ככה ולחוות הכל עד המילימטר והעומק, מאשר להסתגל לקרתנות ולחיפוף הרגשות כדי להעביר את עצמי למוד יותר קליל, ואז הדילמה האמיתית היא כנראה עניין של הגדרת האיזון, אותה דילמה שעליה אמר הנסיך הקטן (שבאמת, יה אללה, כמה שכל שם לו אקסיפרי במילים כל כך יפות) "אם אני רוצה להכיר את הפרפרים, עלי לדעת להסתדר עם שנים-שלושה זחלים".

וכל יום מזמן לי כמה זחלים וכמה פרפרים, ועכשיו אני מתחילה להרגיש את הזחלים האלו שמתחילים להתגנב לפני שאני נפרדת מסינגפור שוב לביקור שקט בישראל, שוב לפגוש את העגבניות הטעימות האלו ואת החביתות הכי טעימות שאבא שלי עושה הכי טוב בעולם והקישקושים בספה עם אמא שלי, שוב להיות חלק מהבלונדיניות שלי, מהמופלטות, מהשממיות, לכל מי ששוב יזכיר לי כמה אני קשורה אליו וכמה נוח לי איתו.
אני מזכירה לעצמי ששוב אצטרך להגן על עצמי ממה שמזמן לי הזמן הזה לנפש וכמה קשה לי שוב להיקשר בעבותות המוכרות לי כל כך לאהוביי בידיעה שזה פג תוקף אחרי כל כך מעט זמן.

והאיזונים, שוב לחפש את האיזונים,
שוב זחלים ופרפרים,
שוב עלים ירוקים בחוץ וארגמניים מבפנים,
שוב פרידות,
שוב להיות מוגנת ושמורה מהחלק החיצוני וזהירה כל כך מבפנים.

ביום האחרון של 2017 החלטתי לאזן אחרת ב- 2018. לחפש בעצמי את הצבע הנסתר מהעין, להקשיב יותר להגיון שבי כמו שזוהר אמרה ולקבל את הזחלים בהרבה יותר סלחנות אם אני רוצה יותר פרפרים בלב.
שוב אבטיח לעצמי מה שהבטחתי לנסות כל השנים, ופחות הצלחתי. אולי עדיף שאשחרר גם את זה.

שנה טובה, אהוביי.

וקחו לכם את א-הא ומורטן החתיך למות באחד השירים הכי, אבל הכי יפים ומרגשים שלהם. אבל הכי.

It wasn't the rain that washed away…"
Rinsed out the colors of your eyes
Putting the gun down on the bedside table
I must have realized
It wasn't the rain
That made no difference
And I could have sworn it wasn't me
Yet I did it all so coldly
Almost slowly
Plain for all to see

Oh c'mon please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
How can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
I've been losing you

I can still hear our screams competing
You're hissing your s's like a snake
Now in the mirror stands
Half a man
I thought no one could break
It wasn't the rain
That made no difference
Nervously drumming on: Run away
But I want the guilt to get me
Thoughts to wreck me
Preying on my mind

So, please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
For how can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
"I've been losing you