"לדייק".
בחיי הסינגפורים אני לומדת לדייק.

בזמן הסינגפורי הזה שלימד אותי יותר מהכל להיות מן תיבת תהודה לעצמי וללמוד להקשיב לדברים שקורים לי, אני בעיקר לומדת יותר ויותר לשים לב ולהקפיד לדייק- לא ללכת מסביב, לייצר הלימה אמיתית עם מה שיוצא ממני לבין מה שאני באמת רוצה.
לקח לי 42 שנים לדלג על המהמורה הזו של להקשיב להכל חוץ מלעצמי ופתאום נהיה לי סדר בראש.

שעות אינסופיות של פינג פונג עם מי שמסביבי, רצף שיחות לא אקראיות בכלל, ואני מגלה כמה התרגלנו כולנו להגיד את האובווייס, להוציא מעצמנו מן אוטומט מילים שאינו קשור בכלל למה שאנחנו רוצים.
שיחה ארוכה ארוכה עם חגה יקירתי ושתינו מצאנו את עצמנו הופכות את האמירות האלו שאומרות הכל מסביב במקום להתרכז במהות בדברים שהופכים הכל לפשוט יותר, וזה ממשיך את הפינג פונג האינסופי שלי עם ליטל על כל עניין הדיוק במה שקורה לנו, על כנות עצמונית כזו.

שיחה משמעותית אחרת שלחה אותי לחזור אחורה כמה שנים, ולקחת לעצמי שוב את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
כשקראתי אותו אז בחיי הקודמים הייתי פרקטית כדרכי וניסיתי לחשוב מה לקחת ממנו, כי הוא דיבר המון 'מסביב' יחסית למישהו שמטיף לטוהר המילה.
יעידו הקוראים מאיה או אבי שקנאת הסופרים שלי למילים המדויקות שיוצאות להם מהמקלדת היא עילה לקללות עסיסיות ואיחולים לא פוטוגנים למחלות מסתוריות שיתקפו את הלפטופ שלהם. אני באמת רואה באנשים שיודעים להשתמש נכון במילים מדויקות כאנשים עם תכונות על.

עדיין מפתיע אותי שבכלל הגעתי פעם לברברת הרוחניקית הזו של "ארבע ההסכמות", אבל אני כל כך שמחה שמשהו החזיר אותי אליה הרבה יותר בשלה (ומי שירמוז שאני בשלה *מדי* ימות, הלו).
וככה כבר כמה זמן מתגלגלת בי המחשבה על כמה פשוט לקחת כמה דברים, לצמצם את ארגז הכלים הענק שלנו לכדי מעט כלים, אבל אלו שקיימים- הופכים לשימושיים מאד, וארבע הסכמות נשמעות לי כמו מספר נסבל ביותר לצרף לארסנל הכלים.

ודון מיגל רואיס הזה, כמה הוא סיבך אמירות כל כך פשוטות אבל כמה יצא לו מדויק, כי אני מתחילה לחבר קצוות לאט לאט ומבינה כמה קל לי עם אנשים שמבינים את עוצמת המילים, שלא מניחים הנחות מוצא ועל פיהן קובעים עמדות נחרצות, כאלו שעושים תמיד כמיטב יכולתם.

אנשים שמדייקים,
האנשים האלו שלא מוותרים, הם הפרס.

ופתאום יש המון סדר בכאוס.
אני מסתכלת על המקום הזה שאני נמצאת בו עם הנקיון האינסופי והחקיקה המוזרה, המקום שבו כל בוקר אני מתעוררת לגשמים הזויים באמצע הקיץ, המקום בו ליבי במזרח ואנוכי במערב, המקום שבו אני חצויה ושלמה באותה עת, המקום שהבוקר שלי הוא לילה במקום אחר ולהפך, ופתאום השבוע, אחרי בלגן אינסופי בראש שלי, פתאום בשניה אחת נהיה סדר ושלווה ונהיה נורא נורא מדויק, ואם להיות הגונה- לא פייר לתת לעצמי את הקרדיט פה, הדיוק והשקט לא הגיעו בזכותי, אם כבר ההפך.

ולקח לי המון זמן לנסות לעבד את המילים האלו, אבל ככל שהזמן חולף הן מסתדרות להן באיזה סדר הגיוני ומפתיע כזה. תארו לעצמכם אוסף אינסופי של קוביות במיליון צבעים וצורות מפוזרות, שפתאום מחולקות בסדר כל כך לא מסובך לקוביות אדומות, צהובות, ירוקות, לבנות, עגולות, מרובעות, פתאום נהיה סדר כזה הגיוני עם איזו מתודה לא מורכבת בכלל.

ולשם אני מכוונת, לסדר הזה בלב. שהדברים יפלו למקומם הנכון, המדויק, וכל מה שצריך זה להיות מוקפת באנשים שמסדרים את הקוביות האלו בלי מאמץ, באופן טבעי, עד שזה סדר שנעשה מעצמו.

וקחו לכם את כריסי היינד המדויקת על המילימטר, שהמילים שלה הם בדיוק מה שכיוונתי אליו, שיר שכשאני שומעת את התו הראשון שלו הכל מסתדר מדויק, כי כשזה נכון- זה לא באמת מסובך.

Oh, why you look so sad, the tears are in your eyes"
Come on and come to me now,
and don't be ashamed to cry
Let me see you through,
cause I've seen the dark side too

When the night falls on you, you don't know what to do,
Nothing you confess could make me love you less

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you

So if you're mad, get mad, don't hold it all inside,
Come on and talk to me now
Hey there, what you got to hide?
I get angry too, well, I'm alive like you

When you're standing at the cross roads
And don't know which path to choose
Let me come along, 'cause even if you're wrong

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you.
Baby, even to your darkest hour, and I'll never desert you,
I'll stand by you

And when, when the night falls on you baby,
You're feeling all alone, you're wandering on your own

I'll stand by you
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you, baby even to your darkest hour,
"And I'll never desert you