אולי אני ממקמת את הזיכרון הזה בשנת 85, ייתכן שפחות, אבל בעיקרון יש בו דלת בחדר של רעות, אחותי. על הדלת יש אותיות כסופות באנגלית של להקת "מדנס". איפה שהוא יש לה בחדר מרצ'נדייס תקופתיים של קאלצ'ר קלאב ובוי ג'ורג', וכן, גולת הכותרת- דוראן דוראן.
כמו כל סאקרית עם אחות גדולה, מיד טרחתי להעריץ גם את הלהקה הזו, שכן מן המפורסמות הוא שאחיות גדולות בשנת 85 בטוח מבינות במוזיקה שמשמיעים ברשת ג'.

חלוקת רכוש: היא על ג'ון טיילור, אני הסתפקתי בשאריות של סיימון לה-בון. פשרה סבירה סך הכל לדעתי, אבל אני אקדים כבר עכשיו לגלות לכם את הסוף- אפרנטלי היא הימרה קצת יותר טוב.

את התבגרותי המוזיקלית (שיש שירמזו שהיא מחפירה, אני מוחה) אני זוקפת לזכות הדוראנים. משם הבנתי את הקטע של המוזיקה שאפשר לשמוע בריפיט, הבנתי את הגרוב הזה שמנהל אותי עד היום, והוא היה בול מדויק עליי ועל האוזן שלי.
לגמרי תקועים לי כל מיני "להיט בראש" פאתטים למות, רק כי שתינו היינו מרותקות לשידור עם התרגום המופרך והכתוביות הנלוות, צופות בקליפים הכי מופרכים ביקום (רמזו לי לשלוח אתכם לראות את "וויילד בויז", אני ממליצה על "ריו") וחולמות איך ג'ון טיילור יבחר באחותי לרעייתו וסיימון לה בון יקדש אותי לאישה.

איכשהו אני נהייתי בת 42, אחותי בת 47, השנים חלפו והדוראן דוראן נותרו קראש הילדות שלי. כל פעם שיצא משהו חדש שלהם הקשבתי באדיקות, מרוב מחוייבות אינסופית לשמר את הקשר שלי לילדה בת ה- 12 שהייתי.

סינגפור, 2017, מירוץ הפורמולה וואן.
כל ערב הופעות מטורפות של הבסט אוף דה בסט. לפני חצי שנה התחלנו לברר מי מופיע השנה בפורמולה, גיגלנו אול אובר, ונפל לי הלב.
דוראן דוראן פה, שיווווואאאווווו!

לצערו של גיל, לא היה מחיר ביקום שלא הייתי משלמת לראות אותם. לשמחתו של גיל, המחיר היה סביר, למרות שבואו נודה, אני לא חוויה גדולה כשאני עושה ריגשי.

הופעה סינגפורית שנקבעת לשעה שש, אגב, מתחילה בשעה שש. לא שש ודקה, לא דקה לשש, שש. עד השעה דקה לשש ירד עלינו גשם זלעפות, רבע טייפון, שתדעו.
בגלל שאיי דונט דו מטריות (הקוראת אמא, תתעלמי, לא, זה עוד לא עבר לי, לא, אני לא אחטוף דלקת ריאות מזה) כבר תיכננתי למצוא את עצמי רטובה כמו בוב ספוג ממררת בבכי, אבל אלוהי הוואטאבר עצרו את הגשם דקה לפני שג'ון טיילור נכנס.
כשהוא נכנס לבמה, היה קיץ. נשבעת. בשניה.

ואז, למשך שעתיים, הייתי בת 12 מוקסמת, עם עיניים של בת 42, מסתכלת על האנשים האלו על הבמה שהחזירו לי אויר, רואה את סיימון לה בון עוד שנה בן 60 רץ 3 מטרים מולי ושר לי את כל מה שידעתי בעל פה יותר משלושים שנה, ואת ג'ון טיילור בן 57 ויפה כמו אז אם לא יותר (ניק רוהדס לא נחשב, סורי, אף אחת לא באמת נלחמה לא עליו ולא על רוג'ר או אנדרו טיילור, באמת סליחה) ואני מחשבת לעצמי בראש כמה זמן עבר (רמז: המון).
ובחיי שתהיתי כמה אמין היה אם הייתי מספרת לעצמי של אז שיום אחד, יום אחד אראה אותם 4 מטר ממני, יזלגו לי דמעות מרוב התרגשות כשהם ישירו את "ריו", וכל זה יהיה בסינגפור.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להאמין שזו לא הזיה.

וכשידעתי שההופעה הולכת להיגמר אספתי את הדמעה על הלחי וידעי בוודאות מוחלטת שזה אחד הרגעים הכי טובים שהיו ויהיו לי בחיי.
ואז חזר הגשם, ססססאמק.

וקחו לכם את השיר שאגבה 200 פעם מהמצלמה שלי, אחרי שסיימון לה-בון שר אותו מילימטר מולי, בשקט, בלי פירוטכניקה, משהו שלא קשור לדוראן של שנות השמונים, אלא לדוראן של האנשים הבוגרים, המבוגרים האלו שראיתי, מלאי הגרוב, ששעתיים רקדתי איתם בטירוף, מאושרת למות.
תקשיבו לשיר הזה, כי באמת, הוא מרגש אותי עד דמעות.

Any other day and you might have gone walking by"
Without a second look
Any other way but I'm still mystified
I'm just trying to change my luck
Staring out the world and waiting for the one
But the world won't look away
The world does not explain

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?

Playing with your life or is it destiny
Which sets you on a path
Is it out of choice that you're here next to me
Or just the aftermath
Of moments as they pass

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
And looking for answers

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
"And looking for answers

("what are the chances")