#104 מזדקנת ולא בחן, על אימון דברים פצועים, או מצאתי את התשובה להכל

אני כבר בת 42 וכמעט שבוע. במונחים סינגפורים אני בת שנה וחודש וכמעט שבוע, שזה בעצם אורך חיי האני האחרת, ההיא שלמדה הכל מאפס.

בחמש דקות הספקתי לסקור לליטל את כל מיחושיי העדכניים לאותה דקה, שהזכירו לי שאני לא מזדקנת בחן גדול: ברך שמאל שלי מתה סופית (היא התאבדה בסרילנקה, אבל מדי פעם היא חוזרת להתאבד גם לוקאלית), התעוררתי עם איזה משהו שהציק לי ברגל ימין, אני מקוררת מאז שחזרתי מוייטנאם, יש לי קרב מורלי עם עצמי בג'ים על ההליכון אחרי הקילומטר השלישי (אפשר לסנן לעברי "חרפה", לא איעלב הרבה), ובאופן כללי אני מגלה שהיי, אני מזדקנת, אנד איט איזו נוט א פריטי סייט.
מבית הקפה בהולנד וילג' הסינגפורית זה מרגיש כמו ממש חורף- מולי הרחוב גשום לחלוטין, קר לי כאן למות ואני עם אף קפוא ועליונית רכה עליי (כן, כן, אמרתי "עליונית", רשמית אני מהתנ"ך), למרות שבואו נודה שמדובר בפיקציה שבמשך השנה הזו למדתי להפנים- אם יש משהו שאין פה, זה חורף.
עוד מעט מגיע השלב הזה של השנה שבו הגוף כבר מחפש באויר את המולקולות האלו של מזג האויר המשתנה לקראת ראש השנה. אני כבר סינגפורית מספיק זמן כדי לדעת שהמולקולות האלו כבר לא יהיו פה.
גשם? כן, יהיה והרבה. רוחות? המון, ובקומה 25 הן מטורפות. שמיים מתקדרים? גם. צינה וקור? אובכן- פחות, כלומר פחחחחחחחח.

דברים כבר קורים לי פה בפעם השניה, במחזוריות שנתית.

אני כבר מרגישה מתורגלת בשגרת החגים הצפויה פה, כבר מכירה את חודש הרוחות הרעבות (טרו סטורי) שהתחיל פה שוב, וכבר יש לי העדפות איפה לראות את הוואקוס המקומיים מעלים את המנחות שלהם פה למתיהם, שרון ואני שוב מדברות על מנות לארוחת ראש השנה (בשנה שעברה היה אוכל כמו לכל גדוד 51 בחטיבת גולני אחרי מסע כומתה, מעניין אם נסיק מסקנות השנה. רמז: לא), כבר עלה העניין של 'חייבים להזמין את פסח הבא' באיזה וייטנאם או גאד פורביד תאילנד (יונתן הטיל וטו), מתחילים פה חגים שכבר חגגתי פה, ופתאום אני כבר מבדילה בין "הארי ראיה" לבין "דיפה וואלי" שעד לפני שנה חודש ושבוע היו נשמעים לי אולי כמו ריזורטים אקזוטיים במזרח ולא חגים אתניים.

וכן, חגגתי פה יומולדת סינגפורי שני.

כנראה שלא ידעתי, אבל אין מילימטר בגוף שלי בשנה שעברה שהאמין שייתכן שאחרי שנה אהיה מי שאני היום.
באירוע חברתי מקסים פה אצל תאיר כבר הייתה בצד המוזר של הותיקות, עניין אנתרופולגי מרתק, בהינתן העובדה שאני עוד לא מנווטת פה בלי ווייז. אני. מהותיקות. פחחחחחח.
לא ידעתי שבתוך שנה אשלים עם פרישתי מהמרוץ, שאלמד לשחרר את האוטומט שלי לגדול ולצמוח ובמקומו אלמד לקטון ולהצטמצם, שאלמד מחדש לנשום, שאפרד מהמתח היום יומי של העשיה הזו (שלא פייר לתאר אותה כאילו לא הייתה פחות ממושלמת) של הלו"ז הישראלי המשימתי האינסופי, שאלמד לאהוב מחדש הכל ולוותר על כל הדברים שהאמנתי שהם אלו שמגדירים אותי.

מכל הימים, דווקא ביום ההולדת שלי הזדמן לי לקרוא טור של פרופ' יורם יובל שסיפר שהוכש בידו ע"י נחש צפע. כן, בחיי, זה רק נשמע לשניה לא הגיוני ההקשר הזה לפוסט שלי, חכו רגע ותבינו.
מההכשה האיומה הזו שסיכנה את חייו, יצא פרופ' יובל (טפו) רק עם יד כואבת ומשותקת לזמן מה. במילים מאד פשוטות ונקיות הוא מתאר את הסבל והרצון להניח ליד הכואבת שלו, להרפות ממנה, אבל חרף רצונו הוא מבין שאם יעשה את זה, הוא עשוי להביא לנזק ממשי.
הוא מתאר תופעה של "אי שימוש נלמד", תופעה קלינית שמאפיינת נניח יד שבורה או רגל פצועה זמנית, ובפשטות- מי שלימד את עצמו לא להשתמש נניח בגפה שלו, יקשה עליו מאד ללמוד להשתמש בה מחדש. פרופ' יובל סוקר את המדען שחקר את התופעה, ומספר שהחוקר גילה את הפתרון הכל כך פשוט למנוע אותה- לגבס ולהגביל את הגפה הבריאה, שכן בכך יידחק הגוף לאמן מחדש את הגפה הפגועה, ולא להיבנות על הבריאה, הנוחה, הזמינה.

בקסם שלו מספר פרופ' יובל איך הבין מהכשת נחש על המיינד סט-אפ שלנו, איך אנחנו מרדימים חלקים כואבים זמנית ושוכחים לעשות בהם שימוש אחר כך, מתרגלים לאמן רק את הקאמפורט זון, החלקים הקלים לתיפעול.
ותוך כדי שאני קוראת אותו אני מבינה מה הוא אומר, מה הוא כותב לי ואיך זו מן מתנת יומולדת 42 שהונחה לי על סף דלתי.

קיבלתי מתנה גאונית,
תזכורת לאמן גפות ושרירי נפש פצועים ורדומים, לא להתרגל לשקוע בתוך קאמפורט זונס, לחבוש מדי פעם את השריר הבריא, את הברך שלא כואבת לי, את חדרי הלב המתפקדים, כדי להפעיל את מה שנפצע או כואב וככה להתחזק ולהתעצם.

וכמו עוד מתנת יומולדת הונח מולי השיר של דסי פפרמן ששירלי האהובה שלחה באחת מקבוצות הוואאצאפ המוש שלי (כבר אמרתי לכם שאצלי כל המושלמות, לא? לא שיקרתי), וכמו נצנצים מהאויר המילים עשו לי טוב בלב:

"לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה,
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ, עִזְבִי.
יֵשׁ לָךְ מָלֵא זְמַן.
לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת.
וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ,
תְּנַסִּי.
מָה אִכְפַּת לָךְ.
אֵין זְמַן טוֹב מִזֶּה.
וּבִכְלָל.
מָה זֶה הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא כָּזֶה רוֹפֵא…
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר.
זֹאת אַתְּ, שֶׁבּוֹחֶרֶת.
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְמַהֵר לְעוֹלָם.
זֹאת אַתְּ שֶׁמְּמַהֶרֶת.
הוּא לֹא בּוֹרֵחַ,
זֹאת אַתְּ שֶׁבּוֹרַחַת.
לְאָן?
וְהוּא גַּם לֹא נִגְמָר, הַזְּמַן.
זֹאת אַתְּ שֶׁנִּגְמֶרֶת"

אין ספק, 42 זה התשובה להכל. תהיה שנה מצוינת. תודה לכל מי שעשה לי את היומולדת הזו מה שהיא.

Don't think sorry's easily said"
Don't try turning tables instead
You've taken lots of chances before
But I'm not gonna give anymore
Don't ask me
That's how it goes
'Cause part of me knows what you're thinking

Don't say words you're gonna regret
Don't let the fire rush to your head
I've heard the accusation before
And I ain't gonna take anymore
Believe me
The sun in your eyes
Made some of the lies worth believing

I am the eye in the sky
Looking at you
I can read your mind
I am the maker of rules
Dealing with fools
I can cheat you blind
And I don't need to see anymore
To know that
I can read your mind, I can read your mind

Don't leave false illusions behind
Don't cry 'cause I ain't changing my mind
So find another fool like before
'Cause I ain't gonna live anymore believing
Some of the lies
"While all of the signs are deceiving

(אלן פארסונס פרוג'קט, אבל אחינועם שרה פי אלף יותר מוצלח מהמקור, תבדקו אותי)

מודעות פרסומת

15 תגובות בנושא “#104 מזדקנת ולא בחן, על אימון דברים פצועים, או מצאתי את התשובה להכל

  1. יה ביתי במת אל מליכה (בת המלכה כן?)
    כשהשמיים קודרים הכל מעורפל. גם בלב יש מועקה והכל כואב יותר ונראה הכל עוד יותר. כאב הברך לא בגלל הגיל בובה והצננת תעבור עוד יומיים. ויש לזכור שמחר שוב תיזרח השמש והעננים יתפזרו. אחורי זה נדבר.

    אהבתי

  2. אחותי המתוקה – שלא תלכי לי בגשם ושלא תתחלי פתאום להינמס לך כמו כפית סוכר בתה צמחים. האמת היא שזה אושר גדול לשמוע שגם אצלך יש כאבים ומיחושים. אני מנהל כבר למעלה מעשר שנים שיחה ארוכה עם הגוף שלי כמו במסע כומתה. הגוף נופל ואומר לי"אבל המפקד, באמת שאני לא מסוגל, הצרת החוליות בגב, הבירכיים שצריכות שיפוץ, אי סדר בפעימות החלשות של הלב" ואני עונה לו בלשון צה"לית "לא מסוגל זה אח של לא רוצה. תמשיך ללכת". אז ולקאם טו דה קלאב. חשבתי שנשים מושלמות לא מזדקנות – אז אושר גדול למצוא אותך במחנה שלנו.
    ובשבוע שעבר, כשמטוסים לא המריאו בגלל הטייפון המטורף מכל החלק הדרומי של דרום-מזרח אסיה, חשבתי עלייך, למרות שאצלנו "בצפון" בסביבות ננאצ'ינג, היה יבש. ודווקא רצינו קצת גשם במקום הלחות והחום הנוראי. לא נורא, עוד מעט יגיע חורף, ושלג וכפור, ואת תמשיכי לקטר על הטמפרטורות הגבוהות..
    ובארץ ישראל שלי הנעלמת מתרבים החצבים ואפילו הטמפרטורה ירדה קצת מתחת ל 30 מעלות.
    אז אולי פה באמת המקום הטוב ביותר בעולם.
    לשיקולכם.
    (והיום חשבתי איזה מזל שהילדים שלך לא מתחילים את שנת הלימודים בתיכון באורנית – סיבה מספיק טובה להישאר בסינגפור)

    אהבתי

  3. עיליתוש, שולחת לך החלמה מהירה😘
    כתבת מקסים!! כרגיל את מרגשת.
    חיבוקים ונשיקות מהאזרחית (כן כן ממש היום זה רישמי, הצטרפתי לקופ"ח!! חחחח)

    אהבתי

  4. את כנה, מצחיקה, אינטלגנטית בטירוף ובמעט שאני מצליחה, אני קוראת אותך, חיוך דק משתרבב לו על שפתיי, אשריי(-;
    מלא חוכמה יופי ושלמות משתקפת ממך, הסינגפורית…
    שנה טובה
    אישה יפה 💓

    אהבתי

  5. אחות, אני כל כך אוהבת לקרוא אותך, כשרון נדיר שלך לאפשר לקורא להריח אפילו את הריחות שסביבך. אני כל כך נהנת ממך. אין ספק שקיבלת הרבה מתנות השנה. גם הכאבים מסתבר הם מתנה. מי כמוני יודעת… אוהבת אותך ומאחלת לך שנה קסומה כמוך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s