אני יושבת עכשיו באחד המקומות היפים בעולם, שקט פה, ואני נעימה וריחנית כמו קלמנטינה, ואני לא בטוחה שבשלוש וחצי בבוקר הימרתי שככה יראה סוף היום שלי בריזורט וייטנאמי יפיפה, אבל דמיינו קלמנטינה נעימה נעימה נעימה, לא כזו שמישהו מקלף במשרד והריח נדבק לקירות, אלא קלמנטינה כזו עם ריח שמצפה את הנפש, ככה אני עכשיו. בול.

את הבוקר הסינגפורי שלי התחלתי כשליטל ואני מקרטעות לעבר צ'אנגי אהובנו, שדה התעופה המוצלח בעולם, ובצדק.
ארבע וחצי בבוקר היא לא שעה שאף אחד רוצה לפגוש אותי בה, ובכל זאת, איכשהו היה לי טרולי ודרכון עליי וכסף וייטנאמי, פלאס ליטל, חברה שאין דברים כמוה ביקום, גורה קטנת מימדים ומלאת צ'ארם, שכל דבר לידה נראה פחות חינני ממה שהתכוון.

ונכון, באמת שחשבנו שלואו קוסט שכותבים על הטרולי 7 ק"ג זו רק המלצה, אבל לא באמת הנחנו שיש באמת חברת תעופה שתיכנע לעיפעופינו הקוקטיים ואשכרה תדרוש מאיתנו כסף על אובר ווייט.
אובכן, טעינו.
מו"מ כושל עם נציגה סינגפורית, והחלטנו לדפדף את העניין ולשלח מזוודותינו לעבר הו צ'י מין סיטי, תחנה ראשונה בקונקשן שלנו לעבר פו-קוק, בה ממתין לנו ריזורט העל המהמם בוייטנאם, שהמתין לנו מרחק 2 טיסות קצרות.

מדדות לעבר הטיסה עם עצירת מאפין שוקולד (כלל ברזל: מאפין הוא באמת רק המאפין-טופ, הקרקעית שלו מיותרת לגמרי), וליטל ואני התחלנו את הבוקר שלנו עם חברות טובה במיוחד ואהבה גדולה ומפרגנת, תודו, לא רע בשביל התחלה.

טיסה של שעתיים אשכרה טסה לנו, הודנו לאלוהים שאף אחד מסביבנו לא דיבר עברית, ואל אלוהימא באמת, קצב המילים שהחלפנו, המילים, הצחוק, הליחשושים, הפירגון האינסופי.

ככה נחתנו בהו צ'י מין, כשאנחנו באמת לא מבינות האם אנחנו צריכות ויזה לטיסה הבאה אם לאו, ונו, איפה הגיוני יותר לקבל תשובה על זה אם לא באימיגריישן? אההההה, אובכן, לא. גם שוטרת האימיגריישן החביבה שנפלנו עליה התקשתה להחליט עלינו, ועל כן, תוך הפגנת הומור משובח (נוט), נשלחנו לקושש מידע עם נציגה מנומנמת באחד הדלפקים, שישבה ליד שניים שהתקוטטו מי לא יקבל אותנו, והיא זכתה.

טיול איתה לעבר אוסף פקידי הגירה וייטנאמים מנומנמים לא פחות, וגילינו שבעצם אף אחד לא באמת מסוגל להחליט על גורלנו המפוקפק בוייטנאם, שכן אומנם היינו בטיסת טרנזיט, אבל זוכרים את הטרולי עם האובר ווייט שנשלח אחר כבוד להו צ'י מין? הוא היה שמח שנאסוף אותו, ובשביל לאסוף אותו מהמסוע היינו צריכות ויזה, אבל בשביל פו-קוק לא.
מבולבלים? גם אנחנו, וגם מחלקת ההגירה בשדה"ת. כיף!

אחרי שהבנו שבקצב הנמנמת הוייטנאמית אנחנו בדרך לפספס את טיסת ההמשך, כמה דקות של מרוקאיות דווקא מכיוון הנוסעת האשכנזייה, ושברנו את שרשרת המנומנמים שהכריעה בסופו של דבר לעשות מהלך אמיץ- לשלח אותנו לאסוף את המזוודות ללא ויזה, אבל עם שוטרת מלווה אמיצה ששילחה אותנו לעבר טרמינל מרוחק ברגל, שגם אליו טסנו כשאני משכנעת את ליטל הצמאה למות שהיא לא באמת זקוקה למים, כי חבל על הזמן.

וכן, מסתבר שגם בטרמינל ההוא ציפתה לנו חוויה אנתרופולוגית מהממת (חוץ מלהשקיף על פקח חמוד ונציגה לידו שפלירטטו עצמם למוות, שזה מתוק משו-משו, אבל לא באמת שירת את מטרתנו), ועד הדקה האחרונה ניהלנו מו"מ שוב על המטען שבידנו, עד הכנעה סופית ומוחלטת (הקורא שניר- נכון שלא האמנת? הא!) של שתי נציגות הלומות שלא יכלו לנו, ושיחררו אותנו לעוט לעבר הגייט שהביא אותנו לאחד המקומות הבאמת יותר יפים שהמציאו.

תכירו, סלינדה, ריזורט חלומי בוייטנאם, או להלן: השבוע אני בת 42 וזה היה המקום הכי טוב לברוח אליו לנשום, כאילו היה שמיכת פוך שאפשר ללכת להתכסות בה עד שהכל יעבור.

וכן, אני לא אוהבת ימי הולדת בסינגפור, וכן, באמת שהתעופפתי לא במקרה בשבוע הזה.

לפני שנה בדיוק, בדיוק חודש אחרי שנחתנו לרילו חיינו, הפכתי בת 41.
אני לא חושבת שצריך להרחיב הרבה כבר, אבל בהגדרה, בדיעבד אני יכולה להכריז על זה כעל החודש הגרוע בחיי, שהסתיים בקול תרועה עם יום ההולדת שלי אז.

חודש של אבל מוחלט אז על חיי הקודמים שהתאדו להם, על החברות נס רפואי האלו שהגרלתי בחיים ולא היו לידי ביום הזה שתמיד היה לי נורא כיף בו, כל ההתחלה המקרטעת הזו פה כשבעיקר, כל מה שרציתי אז היה בעיקר למות, ולא ממש הייתה חשובה לי הדרך שזה יקרה.

ואז תאיר-כפרות-עליה ששיתפה פעולה עם בלונדיוניות חיי ועשתה הכל כדי לאסוף את שאריות גופתי הערטילאית מהאדמה, ודאגה לציין את 41 שנותיי.
בדיעבד התברר לי שגם המעשה המופלא הזה שלנצח אזכור לה ולבלונדיוניותיי, לא הצליח באמת להשכיח ממני את העובדה שבאותו לילה של יומולדת שלי פגשתי את סופת הגשמים והרוחות הראשונה של קו המשווה שאי פעם ראיתי, ושטילטלה את עולמי באותו לילה גם בשל עוצמתה האקלימית, וגם בשל עוצמתה הרגשית אז שהיכתה בי.

וכשנרדמתי באותו יום שהייתי בו בת 41, כל מה שחשבתי עליו אז הוא יומולדת 42.
כל מה שתהיתי אז היה אם אהיה אותו אדם מלא געגועים ושבור כמו חרס באתר ארכיאולוגי שנה אחרי. לא יכולתי לדמיין את עצמי אדם שלם ושליו בסינגפור הזו תוך שנה.

והנה, די ברור לי שסינגפור ואני כבר מזמן השלמנו, אני כבר סלחתי לה על שחירבה לי את היום הזה לפני שנה, והיא בתמורה מתאמצת להרוויח מחדש את אמוני בה.

כשליטל הציעה את וייטנאם בשבוע הזה, הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות בשבוע הזה בשגרה הסינגפורית, שאני צריכה אויר, צריכה אולי אפילו טיפה לברוח ולהיעטף בשמיכת הנוצות האוהבת הזה שהיא מניחה עליי בזמן הזה של חשבון הנפש של השבוע שאסיים אותו בת 42.

ואני פה עם חשבונות נפש שקטים עם עצמי, מחשבות שממלאות את ראשי, ליטל ואני הופכות מילים ומחשבות מכל עבר והמילים רק מטיילות בין שתינו ומקבלות חיים.

ובסוף היום הזה, במקלחת המפנקת הזו שחיכתה לי פה כדי לשטוף ממני את היום הזה, גיליתי ריחות מופלאים של קלמנטינות שעטפו אותי במיליון מולקולות ריח קטנות ונעימות שהזכירו לי את הקערות הישראליות מלאות פלחים ריחניים מלאי קסם של הפרי הזה.

ויטנאם טובה אליי והיא עוטפת ומלטפת ומכילה כל כך,
והיא מלאה ים, וירוק וקפה קר,
וכל מילימטר בה כאילו מלטף אותי ומבטיח הבטחות שהשנה הזו תהיה טובה במיוחד,
ואני כמעט מאמינה לה ש- 42 תהיה התשובה להכל. בחיי.

וקחו לכם את השיר שיהלי שמה לי באוזניים והוא יפה כל כך, תפתחו רמקולים, הוא שווה את זה.

"You were the shadow to my light
Did you feel us?
Another star
You fade away
Afraid our aim is out of sight
Wanna see us
Alight

Where are you now?
Where are you now?
Where are you now?
Was it all in my fantasy?
Where are you now?
Were you only imaginary?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded

These shallow waters never met what I needed
I'm letting go a deeper dive
Eternal silence of the sea. I'm breathing alive

Where are you now?
Where are you now?
Under the bright but faded lights
You've set my heart on fire
Where are you now?
Where are you now?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded"

("Faded" \ Alan Walker)