שגרה מופלאה, כמה מדהים שחזרו לי החיים פתאום.

אתמול עצר הסקול-באס המוכר בקונדו, תמונות מסורתיות של תחילת שנה תחת איומים ומחאות ("באמאשכ'ם, תחייכו! תעשו כאילו אתם מחבבים אחד את השניה, גררר" ובסוף התמונות הספונטניות מספרות פי אלף יותר טוב את הסיפור), ושני יורשיי שהתעוררו פתאום בשעה שלרוב נרדמו בה עד השבוע עלו עליו בדכם המוכרת ל- ofs, הוא לכתה י', היא לכתה ו'.

שנת לימודים סינגפורית שניה התחילה, דברים מתחילים לקרות שוב, בפעם השניה.

פתאום הבית חזר לשקט שלו, לשלווה המוכרת, הסדר הסינגפורי המופלא חזר על כנו. מדי הפנימיה השוויצרית המוכרים כל כך על ילדיי, הרגע המיוחד הזה של יהלי ושלי כל בוקר כשאני אוספת לה את השיער, מנסה לשכנע אותה שהיום אולי אאסוף לה לצמה והיא תמיד עונה "נהההה, היום קוקו", תוך כדי שהיא מלטפת לי קבוע את יד שמאל ככה מבלי להרגיש, ואני אוספת לה את השיער למרות שיד אחת שלי תפוסה בליטופים האינסופיים שלה. ברקע הסינגתולה ההו-כה-עירנית-כוסומו רצה בשמחת בוקר מחדר לחדר ומנתרת בשוונגים על המיטות כמוכת אמוק, צליל המים השוצפים במקלחות בבית, הריח הנעים של הבגדים הנקיים מתפזר בחדרים, ואז הצליל הזה של הדלת הנסגרת של הבית והדממה הנעימה שפעם יכולתי לחתוך ורידים ממנה, והיום היא כל כך אהובה עליי.

פעם השקט היה מטריף אותי. בחודש שעשינו את הרילו היה לזה ביטוי מדויק בקאלאנדר שלי בטלפון, שם אני מכניסה הכל, כי אין מה לעשות, בורכתי בזיכרון של דג זהב- 7 שניות, ופאף! נעלם כל מידע שלא נרשם, שזה בניגוד מוחלט אגב לעובדה שבמוח שלי אגור כל כך הרבה מידע אחר שאני זוכרת ברמת הפיקסל, המולקולה של הריח, הטעם, הצליל, הלב. עד אותו חודש בו המראנו לרילו שלנו ב- 24, הקאלאנדר שלי היה צבעוני ומלא עד אפס מקום, לא הייתה שעה שהיה לי בה חלון, תימרנתי את שעות היממה עד לכדי אומנות. מה- 25 לאותו חודש של רילו הקאלאנדר היה ריק. למשך ימים שלמים הקאלאנדר שלי היה ריק, למעט פיסות לוגיסטיקה שהכנסתי, כמו טכנאים, הובלה, סידורים פה ודברים שאסור היה לשכוח.

אני לגמרי זוכרת את האימה, את הדאגה של מה אעשה עם הוואקום האינסופי, עם האין. חרדות כנות של איך אלמד לחיות עם הקאלאנדר הריק, איך לא יהיו לי בו דיונים ולא יהיו יותר מדי בית משפט מושלמים בשחור לבן עם הסטילטוז המדויקים וחצאיות העיפרון, איך לא יהיו בו הופעות בשוני, איך לא יהיה בו את הבלונדיניות, איך לא יהיו יותר לקוחות שמגיעים וצריכים טישיו כשהם מספרים לי את הדברים הכי כמוסים של חייהם ומשוועים לעזרה במשרד היפיפה שאירית ואני תיכננו עם סימונים ברגליים איפה יתחיל כל משרד, איפה יהיה המטבח, איפה ימוקם שולחן המזכירות, איך לא תהיה לי שגרת פסטורלי המושלמת בשישי ביישוב עם גילושקי והסופר שכשנכנסים אליו יוצאים אחרי שעה מלאי אהבה, איך לא יהיו לי הצעידות לילה האלו ודבי. אני זוכרת כל כך את המתח הנוראי הזה של איך אחיה עם הקאלאנדר הריק הזה, קיבינמאט.

ואז החלו חודשיים ארוכים של אבל אינסופי שכבר כתבתי עליו חשופה וכאובה אז, ואחרי אותם חודשיים של דמעות ופרידה מליתי ההיא, חילחלה בי ההכרה שאני לא ברילו באנגולה עם נחשים ושממיות מחוץ לבית, והשגרה הסינגפורית החדשה והטובה התחילה ללטף אותי לאט לאט.

פתאום השקט הפך לפחות מאיים. פתאום הבקרים הסינגפורים היפיפיים נוטפי הלחות והחום כבשן הפכו לנעימים ועוטפים. פתאום גיליתי את די המקסימה מהקלולס-גואט, הקפה השכונתי המושלם שלנו שצחי הכיר לי, שיודעת איך להכין לי בול את הקפה שמעטע הזה שאני שותה, החלש-חלש-חלש-לואו-פאט-מילק המדויק שהיא תמיד מניחה לי על השולחן ואומרת "מורנינג, ליתי" בחיוך של סינגפורית בעובי של דף איי 4.

כסא הנדנדה המושלם שמתן הניח לי בהפתעה במרפסת האורניתית מונח עכשיו במרפסת עם הנוף הכי מופלא בסינגפור ומלא ברגעים מהממים מלאי קסם של שקיעות וזריחות במקביל לפעמים, החברות הנהדרות האלו שלי פה והמילים האלו שממלאות לי את הלפטופ לאט לאט, ופתאום גיליתי איזה דבר מדהים זה הימים האלו שבהם הקאלאנדר שלי ריק באופן יזום מדי פעם ומלא רק בי, בשקט, במחשבות.

ועכשיו, בשעת לילה נעימה, בסטארבאקס שלי פה עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל ועם פסקול שממלא בי אהבה אינסופית ברקע. פתאום הכל מסתדר לו מחדש כמו פאזל, ישראל שהייתי בה עד עכשיו נחה אצלי בשלווה בלב עכשיו והגעגועים לאנשים מהמקום עם הסלט הכי טעים בעולם והאפרסקים האלו מתמקמים בנוחות לא מעיקה כמו זו ששרתה עליי כל כך הרבה זמן, גיליתי שכשאני חושבת על צחי וזושה הם פשוט מתקשרים ונמצאים פה איתי, האנשים החדשים שממלאים פה את האי נהדרים ונעימים, האנשים הישנים פה נפלאים לי כל כך ונוכחותם מדויקת.

ומחר אני חוגגת עם האי הזה יומולדת 52 והוא יחגוג איתי עוד שבועיים יומולדת 42, וכאילו האי הזה מתנהג כמו אח גדול ממני בעשר שנים, ומלמד אותי דברים שרק אחים גדולים מלמדים, וזה לגמרי הגיוני לריב ולהשלים מדי פעם עם אחים, לא?

וכן, תיכננתי לשים לכם את סיימון אנד גרפונקל אהוביי עם הסאונדס אוף סיילנס שלהם שריגש אותי השבוע כל כך והיה כל כך הגיוני לשים פה עכשיו, אבל חשבתי שאולי דווקא קחו לכם את מה שסטארבאקס פה מנגנים לי מעל הראש, הכי יפה שיש, תודו. מלא באהבה.

We are a part of the night"
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I hate to get all emotional
This separation leaves us vulnerable
I'm so aware of what you must think of me
I used to have so many tricks up my sleeve

Wish I could be the one who's shining, who's always on
But now the fear of day is driving to right my wrongs

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I guess you knew what you were getting into

I'm temperamental and a kind of recluse
But we defy any category
We set out, we set out to live two separate dreams

?Do your friends say I'm playing the artist card
But they don't sympathize when it gets too hard

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

Careful not to overexpose
Do you remember what we started this for?
The image we made up is bigger than us
(So much bigger)
It was a vision built from the ground up
"So it's ours to crush

(Part of the night" \ cold war kids")

http://en.musicplayon.com/Cold-War-Kids-Part-Of-The-Night-La-Divine-Album-Video-575011.html