#101 על התאהבות אמיתית, אנשים בצבעים שקופים, או על מתמטיקה שאני ממש מבינה בה

אני חושבת שהרווחתי את הזכות לכתוב כבר טקסט אהבה פה למקום הזה שאני חיה בו.

בתחושה שלי כל הכוכבים (או הרחפנים, להלן) הסתדרו להם לאט לאט כדי לכבוש אותי סופית עם פלאי האי הזה, כאילו ידעו שאחרי שחזרתי מישראל אני צריכה להתאהב במקום הזה שוב, הפעם בעוצמה ענקית כי הוא שינה פניו כשלקח לי כמה מאהוביי והחזיר אותם בסוף הרילו לישראל.

את השבוע אני ממצה בטקסי פרידה אינסופיים שבעצם נועדו ללמד אותי לשחרר, לוותר, להסכים שהמקום שלי והאנשים סביבי ישנו את מצבם הטבעי. באופן פראדקוסאלי שכלל אינו הולם את מידותיי, את הפרידות האלו אנחנו בעיקר ממצים עם תועפות הומור, בדיחות שחורות, המון אוכל טוב ואלכוהול. בכל פעם שאני מרגישה את הדמעות בגרון אני לוגמת מים קפואים ומתחייבת בפני עצמי לשמור על סטייל ולו חלקי, לוקחת אויר ודוחה את הקץ ליום רביעי בו באמת אפרד מאהוביי שאשכרה עולים על המטוס וזהו. אין עוד.

גם יונתן ממלמל מידי כמה זמן "אני לא מאמין שהם עוזבים", ובאמת, קשה להאמין, אבל האי שינה פניו, כאילו קיבלנו שנה של חסד מופלא.

רק לפני שנה כשהגענו צפינו פה בחגיגות יום העצמאות ולא הצלחנו להזדהות עם כלום- לא עם תחושת הפסטיבלים האינסופית פה, הדגלים, ההפקות המטורפות, המטוסים נושאי הדגל ברוב הפאתוס, עמדנו מהצד וכלום לא באמת נגע בנו. היינו פה אולי שבועיים והיה נראה לנו שאנחנו עוד עטופים בתחושת זרות קלה, אולי טיפת צניעות אחזה בנו כדי לא לנסות להזדהות עם מה שעוד לא היה אותנטי בנו. כל הישראלים שהעלו תמונות לפייסבוק פה על הטקסים המטורפים נראו לי ככאלו ותיקים ומבינים כל כך מוטמעים בהוויה הסינגפורית, ובאמת שלא ראיתי איך אהיה שם בעצמי אי פעם.

ובסופ"ש האחרון התקשר אלינו האיש המתוק הזה שאמר לנו שמחכים לנו שני כרטיסים לוי.איי.פי של החזרה האחרונה של יום העצמאות פה. עשרות אלפי סינגפורים עושים כל דבר כדי לקבל הזמנה לחזרות האלו, לטקס הזה, והיום אני מבינה גם למה.

אחרי לבטים החלטתי שכן, בטח, יאללה, נלך כי אני כבר בנפשי סינגפורית מן המניין.

והו, חווית חיים. בכמה שעות הבנתי את הנראטיב הסינגפורי, איך נבנה, איך מתפתח, את הדרך שבה הסינגפורי רואה עצמו חלק אמיתי מהמדינה שלו, פלאס הרכיב הזה שאין באף ישראלי ממוצע- אפס ציניות. פה מתחיל ונגמר ההבדל.

הסדר המופתי, האירגון המופלא, הרצינות, היעדר החובבנות, הפטריוטיות, ההשקעה, בתוספת היעדר הנראטיב הישראלי המפורסם לפיו "נחסוך, יעלה כמה שיעלה" (הקרדיט לציטוט הגאוני של רפול שייך לאבי, בחיי, תודו שמבריק), כל אלו ייצרו מולי את האתוס הסינגפורי שאין דומה לו.

וכך, מרגע שהתחלנו את המסלול לעבר האיצטדיון החלומי על שפת המרינה, מכל עבר היו סביבנו האנשים הסגולים שבחיוך אינסופי התרבו מכל עבר וכיוונו את כולם באדיבות מופלאה. מסביבנו היו כולם אנשים אדומים, כי בהזמנה (ממנה התעלמנו בנון שלנט) התבקשנו 'להרגיש חופשי להגיע עם בגדים בצבעי הלאום', אדום ולבן. אינסוף אנשים הגיעו בחולצות אדומות- גם המבוגרים והקשישים וגם הילדים, כולם התייחסו לעניין הלבוש לא כהמלצה, אלא כזכות גדולה להזדהות עם המדינה שלהם בכזו אהבה.

בין לבין ראית בכל מקום את האנשים הירוקים עם מדי צבא סינגפור, אלו שלא איבטחו את הטקס, אל תטעו. הם היו שם גם כדי לכוון ולשמור על הסדר, וגם כי הם נערצים בכל עבר. כולם צעירים עם כומתות מיושרות באופן מדויק, כולם עם מדים מעומלנים כדבר שבשגרה, כולם נעימי הליכות, ולידם האנשים החומים, השוטרים, אלו שרואים בסדר חזות הכל.

מרגע בו התיישבנו והתמקמנו, לקח לנו שתי דקות לקלוט את הלוקיישן- מימיננו קו הרקיע היפה בעולם, הנהר, הבניינים היפיפיים, שקיעה סינגפורית. משמאלנו המרינה ביי סנדס והפרח הפתוח והיפה של המוזיאון, מכל עבר התבוננה בנו העיר המופלאה הזו שהיום היא ביתי.

מסביב התמלא האיצטדיון באינסוף האנשים האדומים שמנפנפים בהתרגשות בדגלים לפי פקודה, מולנו לאט לאט נעמדו הילדים הצבעוניים שהתפקיד שלהם היה פשוט לרקוד במעברים, בעדינות, בתנועות מקסימות, חלקם היו ילדים מיוחדים שהיו כמו כל דבר בסינגפור פשוט חלק מהנוף, ראית בעיניים שלהם את הגאווה להיות חלק מכל הטוב הזה שהם גדלים לתוכו.

כל האנשים האלו עם כל הצבעים האלו היו בדיוק מה שסינגפור- חסרת צבע עור, חסרת לאום, חסרת דת, יש בה הכל והכל מלא באופי והכל בסדר. השירים שהיו על הבמה הרשמית הושמעו במלאית, בסינית, בהודית, באנגלית, הילדים הצבעוניים זימזמו את כל השירים ולא יכולת לדעת מי מהם מדבר בבית איזו שפה, כי הכל היה נשמע עליהם נכון.

והמופע כולו היה שיר הלל לתרבות, לזהות, להתחייבות הכנה והאמיתי של כל אדם באי הזה למדינה הזו, הדגלים הנישאים ע"י טובי הטייסים שהגיעו בדיוק בבית השני של המנון המג'ולאה סינגאפורה לפי כל כללי הטקס בדיוק מול מיקום עיניי ראש הממשלה (אתם תצחקו, אבל היה על זה תחקיר רציני מאד אחרי החזרה הראשונה, כשהדגל לא היה בדיוק ממול מיקום האישיות הנערצת), תצוגת התכלית של עילית הצבא וכוחות הבטחון ברצינות מלאת פאתוס שהעין הישראלית למדה להתפקע מצחוק עליה, 300 הרחפנים המאירים שהסתדרו לפי פקודה בשמיים וסימנו את כל סמלי העיר והמקום, וסימנו לב ענק בשמיים שהגיע מסינגפור לכל מקום שהלב שלי היה בו, ואפילו הרצינות בה מאדאם ספיקר אוף דה פרלמנט התקבלה ברוב כבוד לנהל את הטקס באצילות אינסופית עם חיג'אב ותלבושת מסורתית שבכלל לא נתקעת בעיניים לאף אדם.

והבנתי את הטרנספורמציה הזו שקרתה לי תוך כדי השנה הזו, הבנתי את ההזדהות עם המקום הזה, עם האנשים שבו ועם המורכבות שלהם. הבנתי שאני כבר לא זרה בתוכם ולא זרה בתוכי, ובשניה אחת הבנתי שאני אוהבת פתאום את המקום הזה כאילו היה שלי, בלי שהוא בא על חשבון הזהות הישראלית שלי.

ונזכרתי איך כשהייתי בהריון עם יהלי העברתי אינסוף שעות לפני השינה בתהיה איך לכל הרוחות אמצא מקום בגוף שלי לעוד אהבה בעוצמה שהייתה שמורה ליונתן, לא הבנתי את המתמטיקה הזו שאפשר לחלק את האהבה בין שני ילדים. רק כשיהלי נולדה הבנתי איך פיזית בלידה שלה נולדה אהבה נוספת של 100%, עצמאית, שאינה תלויה בדבר ואינה מבטלת כהוא זה את האהבה העצומה שיש לבכורי.

ופתאום הבנתי שהמתמטיקה הזו, יש לה פנים רבות, ויש אהבות שמכפילות את עצמן, עצמאיות ולא קשורות לכלום מלבד לעצמן וליקום בו הן מתקיימות.

והן 100% אהבה מלאה, שלמה, שאינה תלויה בדבר.

והנה, קחו לכם את קרן אן המופלאה שרה את מתי כספי, ברכות אינסופית, שרה איך לא דיברנו עוד על אהבה, כאילו לא נאמר כבר הכל ועוד ייאמר.

"לא דיברנו עוד על אהבה
ולא ירדנו אל סופה
אין דבר, הלחם לא יחסר מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לישון איתך
לנשק אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על משפחה
ולא זימרנו את שבחה
אין דבר, הרוח לא יסער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לקום איתך
ללטף אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על הזקנה
ולא תארנו את חינה
אין דבר, התופת לא יבער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה למות איתך
לחבק אותך לאט לאט
אותך"

(אהוד מנור \ מתי כספי, "לא דיברנו עוד על אהבה")

https://www.google.com.sg/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0ahUKEwiZkIaj8bPVAhUKOo8KHQnkANMQ3ywIJzAA&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKBbEpcE7FGk&usg=AFQjCNGzfIy2TH3Z487RvzwNRw4e2GF-vA

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “#101 על התאהבות אמיתית, אנשים בצבעים שקופים, או על מתמטיקה שאני ממש מבינה בה

  1. וכמה נכון המשפט הזה "פתאום הבנתי שהמתמטיקה הזו, יש לה פנים רבות, ויש אהבות שמכפילות את עצמן, עצמאיות ולא קשורות לכלום מלבד לעצמן וליקום בו הן מתקיימות." . אוהבת אותך וכמו תמיד מחכה לך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s