#100 על צחי, או כמה שפרידות זה פח

בחזרה לשגרה הסינגפורית הנעימה כל כך, השקטה, המקום שלי, לין, הסינגתולה, הנפש.

והנה הגיע הדואר מה- ofs, וצריך להגיע לרכוש לילדים את הציוד ואת מדי הפנימיה השוויצרית, וצריך להגיע שוב לאולם המסודר הזה שיש בו שקט מתורבת כזה וכולם עומדים בתור מדויק כזה, ויש צד של ציוד ויש צד של מדים, ולכל ההורים שם זה בטח יהיה הכי פשוט, אבל לי יחסר שם צחי.

לפני שנה בדיוק, אבל ממש, עמדתי באותו אולם.
רוב הסיכויים שרציתי נפשי למות מהסינגפור שנפלה עליי ומההזיה של אותם ימים ראשונים שלנו באי.
הילדים באותם ימים היו תחת מישטור כבד של חבילת גלישה בהיקף דומה לחבילת גלישה משנת 2006 בערך שעלתה כמו כיליה צעירה ובריאה, לא הכירו נפש חיה פה ובעיקר רצו לרצוח אחד את השני.
גם חתולה עוד לא הייתה בבית, ומה שכן היה בבית זה כמויות אינסופיות של עצבים ותיסכול מהעובדה שמכל החיים מלאי החברים שהיו להם שבועיים קודם, הם נחתו פה למקום שאין להם חבר אחד אפילו כדי לפלטר איתו את מה שנפל עליהם עם ההחלטה של ההורים שלהם לעזוב לסינגפור.

ואז, שבוע וקצת אחרי הנחיתה שלנו בסינגפור, הגעתי לאולם הצטיידות הזה של ה- ofs, והייתי צריכה לנסות להבין מה קורה מסביבי, להתעצבן שאני לא יכולה לעזור לילדים שלי, לנסות לשמור על קור רוח באיזו לוגיסטיקת היערכות לשנת לימודים שאינה כוללת רשימת ספרים וכלי כתיבה שליאת מכינה לי ואני מצפצפת לה ואוספת, ופתאום כל הבלגן הזה היה לי אינסופי ורציתי למות.

מהצד הבחנתי במישהו שמזהה אותי, יודע מי אני. לא היה סיכוי באותם ימים שאצליח להיות קוהרנטית מספיק כדי לחבר את השם לפרצוף, הוא ניגש אליי בביישנות משהו, ואמר "היי, את ליתי, אני צחי, נעים מאד".
ומאז, ככה, הכי פשוט לתאר את זה, נולד לי אח גדול שאין כמותו.

באותו ערב הוא שלח את אורי הבן שלו שהיה בשכבה של יונתן, להזמין את יונתן להיפגש איתו. יונתן, נידלס טו סיי, סירב. בבית היו עצבים בגובה להבות ממש, יונתן שכבר היה על סף קריסה מהלבד הזה שנפל עליו באמצע החיים, איבד את זה כבר, לא רצה שום דבר, גם לא לשתף פעולה עם השידוך עם אורי.
מהצד היה ברור לי שצחי מבין מה קורה לי בבית והוא לא דחק. לא צייץ, רק ציין שאורי ממתין ליונתן אם יונתן רוצה.
אין ריגשי שלא עשיתי ליונתן על זה- שזה לא מתאים, שזה לא מנומס, שלא מסרבים לאורי. אחרי אולי חצי שעה של הפצרות, יונתן נעתר להזמנה של אורי וירד לפגוש אותו, כי כמה מדהים זה שמכולם פה, הם גרים לידנו.

כשהוא חזר הביתה אחרי כמה שעות, חזר לי יונתן אחר לחלוטין. חזר לי ילד שמצא בשניה את החבר שאיתו ילך שנה בחברות נפלאה, בזכות צחי שידע מה עובר הבן שלי בכזו תבונה רגשית עצומה, עוד לפני שאני אפילו ידעתי את זה.

אני לא יודעת איך זה קרה, בעיקר כי כבר לא חשבתי שבגיל הזה עוד מוצאים כאלו חברויות נפש, אבל אין גבול לאהבה האינסופית שלי לאיש הזה שהפך לאיש הקרוב שלי פה, זה שאני מפלטרת איתו דברים והוא, עם השילוב הזה של השכל הישר והמבריק עם האינטיליגנציה הרגשית, הפך לזה שהפך לי את סינגפור למקום בו יש לי משפחה אמיתית.

אתם אולי לא מבינים, אבל חלק מדהים מכתיבת הבלוג, הוא מה שקורה לי אחרי שאני שולחת עוד פוסט. התגובות על כל פוסט עושות לי הכל לכדאי, ויש את השניים האלו שיכתבו לי בשקט אחרי כל פוסט חדש מה חשבו, בקצרנות ובניתוח של הדברים- מאיה וצחי.
שניהם יכתבו לי אחרי הפוסט בוואצאפ- מאיה תיתן לי את הפידבק על הכתיבה, על המוזיקה שלה, על הטקסט, תיתן את האינפוט של הפסיכולוגית ("איפה זה פוגש אותך?"), תגיד את הדבר הזה שאחשוב עליו הלאה.
צחי יכתוב מה עשיתי לו ללב.

וזה האיש, כולו נפש, כולו הומור טוב ונפש של סופר מוכשר מאין כמוהו, איש עם משפחה מופלאה, עם יכולת לתת לי פייט על כל דבר- החל מתפיסות עולם, תפיסות חינוך (כן, כן, אני מסלילה את יונתן, כן, 8200), מכיר לי כל פינה באי וגורר אותי בשמש ובלחות של 200 אחוזים לטיולים לשמורות עם לטאות וללאנצ'ים הטובים באי, האיש שבסוף פסח מכין לנו מופלטות שאני בכלל לא אמורה לאכול אבל הן מושלמות, האיש שכל שישי אני אגרור אותו ואת המשפחה הזו שלו להגיע לארוחת ערב פה והוא יגרור אותי לכל מיני מקדשים ומקומות.

וידעתי בערך מהדקה השלישית שאני עושה כאן טעות כשאני נקשרת אליו, כי האיש הזה בקיץ חוזר עם המשפחה שלו לישראל. והנה הגיע הקיץ הזה, כוסומו, והנה הוא באמת חוזר.
וזה באמת שהיה ידוע אבל לא בטוח שהאמנתי לזה, כי אני לא בטוחה שנתתי הסכמה מדעת שהוא ייקח איתו גם את מאיה הקטנה שלי, אהבת חיי, ואת רוני שלימדה את יהלי לעשות שיעורים באוטובוס ואת יונתן לסכם לבחינות, ואת אורי שנתן ליונתן את החברות הטובה הזו שאין הרבה כמוה.
וכן, הוא לוקח לי איתו גם את זוהר שלו שהיא אחת מהחברות הבאמת, אבל באמת ראויות ואהובות שהיו לי אי פעם, זו שלפני מסיבות אנחנו עושות סלפי ובודקות אם אפשר לצאת ככה, זו שמצחיקה אותי עם כמה כלום לא מסובך איתה וכמה היא מלמדת אותי פשטות מהי.

וגם כשהיה לנו כעס על שטויות בינינו הוא ענה לי שכעסים יש רק במשפחה ורק כשאכפת, ובסרי לנקה הוא הקצה לי שעות אינסוף של שיחות והומור שלא יעלמו לי לשנים, ולמרות שאני מכינה אותו נפשית כבר שבועות שאבכה כשניפרד, הוא פוטר אותי כבר שבועות בטון הזה עם היד של "נההההההההה, יהיה בסססססדר" הזה שלו, וממלמל מילים של מרוקאית מבוגרת שמתעצבנת על הילדה הקטנה שנתפסת לה בשמלה, אבל היום בערב, בין צ'ילי קראב לבין צ'יקן רייס בפרידה הזו שמחכה לנו מהם וממאיה האהובה שלי, הוא ידע לתת לי את המבט החומל הזה ולרחם עליי באמת שאני נשארת פה בסינגפור בלי הג'ינו'ס שלי.

ואני מצטטת אותו במילים שהוא כתב לי על פרידה:

"אל לך להתעצב
בבוא העת לומר 'שלום'.
הפרידה חיונית היא
קודם שתוכל לשוב ולהיפגש.

ופגישה מחודשת,
בין אם עברו רגעים,
או גלגול חיים,
אכן מובטחת
לאלו
שהיו ידידים"

(ריצ'ארד באך)

בהצלחה, ג'ינו'ס אהובים. עוד לא נסעתם והגעגועים ענקיים.

וקחו לכם אחרי כל העצוב הזה את בננהרמה המאממות, שפעם, בימי 1984 העליזים נראו לי הדבר הכי מגניב שהמציאו בעולמות, והיום אני רוצה למות בשבילן איך יש תיעוד של כל הטוב הטוב הזה שהן לבשו, אבל היי, איטס א קרול סאמר, פרידות סאקס.

"Hot summer streets
And the pavements are burning
I sit around 

Trying to smile
But the air is so heavy and dry

Strange voices are saying
What did they say
Things I can't understand
It's too close for comfort
This heat has got right out of hand 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel, cruel summer
Now you're gone 

The city is crowded
My friends are away
And I'm on my own

It's too hot to handle
So I got to get up and go 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel,
It's a cruel cruel summer
Now you're gone
You're not the only one"

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “#100 על צחי, או כמה שפרידות זה פח

  1. ליתי
    מהרגע שאתם החלטתם על הרילוקשיין את נכנסת למסע. מסע של פרידות מסע של הכרויות ומסע מעצים של איסוף חוויות.
    מנגד את יודעת כמה לבבות שבורים של משפחה וחברים השארתם פה ? הרבה.
    אז יפה שלי אני מתחילה לספור בעברית ואת תתחילי לספור בסינגפורית.
    אוהבת אותך בעיברית

    אהבתי

  2. עיליתקה אהובה, כמה עצוב!!! אני זוכרת שכתבת בפוסט לפני הרבה זמן עד כמה הקיץ בסינגפור הוא קיץ של פרידות וחברים ומשפחות שחוזרים חזרה לארץ משארים אחריהם חברים טובים שנשארים עם לב כואב. תמשיכי להקיף את עצמך באנשים טובים וחברים טובים תומכים ואוהבים. 💘 ד"ש מהמטיילים בקנדה, בדרך לוונקובר…🚃

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s