כבר בדרך לבן גוריון הרגשתי את המועקה אול-אובר מי. אבא שלי והילדים איכשהו הבינו את זה, והשקט באוטו בדרך היה מספיק עוצמתי כדי שאשמע עדיין אותו מספיק חזק.
בתור האינסופי הישראלי של יולי בנתב"ג הרגשתי את צער הפרידה לאט לאט משתלט עליי.
הררי האנשים, אפילו הישראליאנה הזו שהייתה אמורה לגרום לי לברך על עזיבת הלאבאנט עם הצמודים אלינו בתור שנסעו לבלגרד ועשו כל קלישאה אפשרית בתור כאילו לדחוק בי לנסוע בלי להתבאס- אפילו הם, עם הקולניות, נסיונות עקיפת התורים ברעיונות יצירתיים ("יאללה, תראה, התור לבלגרד ריק, מה אנחנו פראיירים לחכות עם אלו? ייקח לנו מאה שנה, פחחח") אפילו הם לא הצליחו לעורר בי את ההקלה על הפרידה.

ובעצם כל העסק הזה הרבה יותר מבלבל ממה שהוא, כי כבר אמרתי שאת כל מה שרציתי לחוות ולראות בישראל עשיתי, אמרתי כבר שאני צריכה את המקום שלי ואת ההולנדיה עם הסדינים הלבנים, אמרתי שאני צריכה את השגרה הסינגפורית שחסרה לי כל כך, אמרתי שאני צריכה את הבית שלי עם לין והסינגתולה.
איכשהו היה אמור להיות לי הרבה יותר סדר בנפש עם ההמראה הזו, אבל לא.

הררי האנשים שחלפו על פניי בנתב"ג לא ראו את הסערה בנפשי. אולי חשבו על היעד הבא, על הבושם מהדיוטי פרי או על המשפחה שמחכה להם בבית בישראל, הם לא יודעים שאני לא טובה בפרידות, שאני לא מסוגלת להכיל געגועים.

והנה לאט לאט אני נזכרת לעצמי איך בביקור האחרון שלי בחורף ישבתי עם גליוש שלי ודיברנו על שינויים, על סיום של דבר אחד והתחלת דבר אחר. ככה הגענו שתינו בעוד שיחה אינסופית לאיזה ספר על מעברים שגליוש קראה והיום כבר אצלי על יד המיטה הסינגפורית.
אם להיות קצת אכזרית למחבר הספר אנסה לתמצת את העקרון שבו, לפיו בין מעבר בין דבר א' לדבר ב' צריך שטח נייטרלי. בשביל להשלים מעבר טוב, שלם, צריך שיהיה איזה שטח סטרילי מטהר, מזכך, משהו שיאפשר עיכול, הפנמה, אולי אפילו שחרור.

מהאינטנסיביות הישראלית שאפפה אותי, מהמקום הבטוח הזה שלי שיודעים מי אני ומה מרכיב אותי, המקום שבו יש לסלט מיץ מהמם ויש את האפרסקים הכי טעימים שהמציאו, מהמקום הזה שלא היו בו מספיק שעות ביממה בחיים שלי, מהמקום הזה אני חוזרת לשלווה הסינגפורית, למקום שבו אני אפילו לא יודעת למי לחייג אם זקנה מולי נדרסת, אבל אני קוראת לו כבר בית.

וכמה קיטרתי על זה שחשבתי לפני חודשיים שזה הגיוני לעצור חמישה ימים בהונג קונג לפני שנחזור לסינגפור, ומה הייתי צריכה את כל זה במקום פשוט לעלות על טיסה אינסופית וזיליון כיסי אויר ולנחות אחרי כך וכך שעות בסינגפור וזהו. בשביל מה הייתי צריכה את הטרפת הזו ולדחות את המועד בו הייתי מניחה את המזוודות ואת הלב במקומם עד הפעם הבאה.

וזהו, כבר השלמתי עם זה שהזמנו מזמן את הטיסות ואת המלון וידעתי שנעצור 5 ימים פה בהונג קונג וזה מה יש, וזה בטח נשמע מהצד כמו איזה אוי-אוי-אוי, אבל חמודים- לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה כבר חמישה שבועות, לא היה לי מזה שבועות מקום שקט לעצמי, בדממה, ולא היה לי רגע של לבד בזמן הזה לא לנשום ולא לעכל כלום ממה שחויתי.
וחויתי.

וכאילו הונג קונג שמעה אותי, וכאילו היקום התגייס כולו לעסות לי את חדרי הלב, ומהרגע הראשון פה האי הזה האיר לי פניו והפך עבורי לשטח סטרילי בין ישראל לבין סינגפור.

מהרגע הראשון שנחתתי פה מג'וטלגת מהגהנום הבחנתי בסקייליין הדומה לסקייליין הסינגפורי, המגדלים, המרחבים, הסדר, האסייאתים מסביב עם ההגייה הבלתי אפשרית של אנגלית רצוצה, השלטים המוכרים והאוכל שנראה פתאום דומה לזה בפוד קורטים המוכרים לי. השמיים שהיו כל השבוע פה מלאי גשם כבר יומיים בהירים, הפארק הירוק הצליח למצוא בי שקט ושלווה אינסופית, והאנשים מסביבי מתגלים פה כמופלאים.

כל אדם שנתקלתי בו פה רק רוצה לקחת אותי ביד לכל מקום שאני מחפשת פה, כל שאלה ששאלתי נענית הרבה מעבר לתשובה שחיפשתי.

הבוקר נשברתי כבר עם הלק האדום היפיפה שהחליט לנטוש, ושאלתי את הבחורה המקסימה במלון איפה אמצא מקום להסיר אותו. תוך שניה היא רשמה לי את מספר הטלפון שלה וקבעה איתי מיד אחרי העבודה שלה שתיקח אותי למקום הטוב ביותר באי.
וככה מצאתי את עצמי בשעה שלוש וחצי צועדת פה ברחובות הונג קונג עם מאדו המדהימה שבמקום לחזור הבייתה מהמשמרת התעקשה לקחת אותי באמת למקום שלא הייתי מוצאת לעולם, ניגשה לחברות שלה שם וביקשה שיטפלו בי נפלא, והנה, על ידיי הונח לק הונג-קונגי כתמתם שיזכיר לי לפחות שבועיים את הרגע הזה שבחרתי את הצבע המוזר הזה, רגע שממילא לא עושה רושם שיעלם.

ובשניה של חוסר תשומת לב אתמול, עם רוח ערב מופלאה ונעימה והו-כה-לא-הונג-קונגית כמו שהבטיחו לי, הצלחתי למעוד טיפונת ולקרוע את כפכף ימין שלי, ככה באמצע הפארק מרחק חצי שעה הליכה מהמלון ובשומקום מסביבנו לא מצאתי שום זוג נעליים שרציתי לרכוש במקום לדבוק ביחף הזה.

וככה, בלי שום תכנון מוקדם, העפתי מעצמי את הכפכפים, ופתאום היה נראה לי הכי הגיוני בעולם ללכת יחפה, בלי שום הגנות, בלי להיבהל מהאספלט ומהתהיות מסביב למה אישה שנראית נורמלי דווקא תלך יחפה באמצע העיר.
ומכל הדברים שעברו עליי בחמשת השבועות האחרונים, פתאום קלטתי איך רגע אחד כזה של כאוס מוזר עשה לי טיפת סדר בכל הבלגן.

וקחו לכם את הקול המלטף של ריטה, עם הרמזים שלה, יחפה. גם היא.

"ראיתי רמזים בעלים 
רמזים מתוקים בעלים הקורנים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

זה בצחוק ציפורים, בקריצות רמזים 
רמזים בעלים, רמזים מתוקים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

אני יחפה, הולכת על רוח 
גופי בין ידיה כמו עץ של תפוח 
אני ריס שואל שנפל ללחייה 
בוא קח ותנבע משאלה משפתיה. 

שלחתי את הרוח לכל קצוותיה 
דיברתי איתה לבלוש אחריך 
שתביא לי לפה את הידיים שלך 
ותשים אותך כאן לידי. 

הרוח הזאת, אכפת לה עלינו 
כולה הבטחות, כולה רמזים 
שהנה אוטוטו, שעוד רגע תבוא 
שרק עכשיו אתה לא איתי"

("רמזים" \ יהודה אור-כשדים)