אולי חשבתי לעצמי שאצליח יותר טוב בעניין הסקת מסקנות על איך אני באמת מרגישה פה, שלושה ימים לפני שאני עוזבת את ישראל שלי שהפעם עשתה בשבילי הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשרי.

אני יודעת לתאר כל מחשבה שהייתה לי כשעליתי למטוס לפני כמעט 5 שבועות והיום נראה לי שלא ידעתי כמה אחשוב אחרת, ידעתי שהפער יהיה בין כמה ארוך הביקור הזה מול כמה קצר, אבל לא ידעתי להעריך עד כמה הפערים יתחדדו למימדי האינסוף. חשבתי שאדע לתת סטטיסטיקות והסברים מנומקים האם בביקור הבא בישראל נמשיך לדבוק באורך חופשה כזו או לא, חשבתי שאדע האם הספקתי לראות את כל מי שרציתי ויכולתי, אם הספקתי מספיק שוני או קיסריה ואם עשיתי סדר עם נניח א' או עם ר' או וואטאבר, אם היו לי מספיק רגעי בלונדיניות, שממיות או מופלטות- כולם שמות קוד של אושר גדול בחיי.

אז לא, לא הספקתי הרבה. מקסם השווא של החופשה הארוכה הזו התגלה כלא פשוט. המחשבה הראשונית שלי היא שלא הספקתי שום דבר, שתיכננתי עוד מיליון דברים שכבר לא יקרו, אלא אולי עוד חצי שנה כשאפציע לביקור.
אחרי הפוסט האחרון מאיה כתבה לי שאני צולחת את הביקור כמו עם סנדלי חבלה, שאני מדלגת עם סוליות רכות כמו עננים מעל מוקשים צפויים, ונראה לי שכמו כל דבר שמאיה אומרת, פתאום היה לי מן סדר כזה שאומר שזה נכון, המוקשים באמת קיימים, אבל יש דרך להישאר איתם בחיים.

בזמן הזה, הסתבר לי די מהר שהילדים שלי הצליחו לייצר עבור עצמם איזו מעטפת מוגנות אינסופית שלא ידעתי שאפשרית. משך קצת יותר מחודש הילדים שלי מנסים להדביק פערים של שנה בחודש אחר, מנסים לייצר לא רק זכרונות עבר, אלא זכרונות עתיד, מנסים למצות כל דקה עם החברים שלהם שמרכיבים את הזהות עבורם.
אפרנטלי מדובר במשימה שוחקת נפש כמו שאני כבר גיליתי, אבל אני מודה שעד עכשיו אני מופתעת מהדרך שבה בסוף, הקאמפורט זון של שניהם, כשקשה להם להכיל, הוא הבחירה אחד בשניה. היחידים שמבינים זה את זו הם שניהם, הם לא צריכים לדבר הרבה כדי להבין מה עובר עליהם.

יותר מחודש שאני לא ישנה על הסדינים הלבנים בבית שלי, יותר מחודש שאני מתעוררת לשאלה "קפה?" בעיניים אוהבות של אמא של גיל, יותר מחודש אני מתמרנת לפחות פעמיים ביום בין אנשים אהובים שאני מתעקשת לשמר איתם זכרונות ולהשאיר את האהבה גדולה.
יותר מחודש שאני עייפה כמו שלא הייתי בחיי, ישנה על אדים ממש מכמות שעות שינה ממוצעת נניח באחוזת ראשונים. יותר מחודש אני מוצאת את עצמי עם עיניים שורפות ממש שמזכירות לי את קורס קצינות.

אני מבינה לבד שזה עומס ענק של לא מעט זמן, אבל קונה אותו משום מה בשתי ידיי.
איכשהו כל הקושי הזה- הרגשי והטכני, העייפות המופרעת והעוצמות המאד מאד גבוהות, כל אלו נראות לי סבירות לחלוטין כרגע. איכשהו אני עושה לעצמי איזו קישור בין עייפות לעייפות טובה, מלאה בדופק גבוה, מלאה ברגשות ועוצמות ענקיות שלא חשבתי שאפגוש שוב ושיחררתי כבר מזמן.

שעות של נהיגה אינסופית שקטה על ההגה, לפעמים הרבה יותר ממה שהגיוני.
אני עדיין לא מצליחה לעבור את המשוכה הזו של לבטל את המיוט ברדיו של האוטו, ובמקום מוזיקה מתבדרת בנוצותיי, אני נוסעת באוטו וחושבת בכל רגע נתון מחשבות של אולי 20 איש, ולא של אדם אדם אחד. ניסיתי, בחייי שניסיתי לכבות חלק מהמחשבות האלו, אבל אני כבר מזמן מבינה שזו מלחמה אבודה מראש פה, ושזהו, זה ה- given, זה מה שיש וזה נתון שאני לא אוכל כבר לשנות.

ופתאום האויר כאן שלח אותי לצעוד קילומטרים בחוץ כמו פעם, להקשיב שוב להלמות הלב שמזמן הרדמתי, פתאום אני מרגישה שוב כמה פשוט לי כאן, כמה האנשים מסביבי מוודאים שאני יודעת כמה אני אהובה ומאושרת, וזה לא טריוויאלי.
היה לי השבוע איזה רגע עם ליל כשהכל היה כל כך הגיוני ונטול מאמץ, ופתאום עף לי מן רגע כזה שלשניה הייתי חייבת למקם את עצמי מחדש על ציר הזמן, כי לשניה הייתי ההיא של לפני שנה.

והכל כל כך לא מסובך, השיחות עם ירדן מצליחות להימשך תמיד מהשיחה האחרונה והצחוק הגדול מהבטן, וענתי מצליחה לזקק ממני רגעים מלאי רגש, ודבי היא שמיכת הנוצות הענקית שלי בכל רגע וכמות הזמן שהדבקנו הייתה לא הגיונית ממש. אירית עשתה את הלא הגיוני והחזירה לי את הזהות הכי אמיתית שלי ואיפשרה לי את הידיים האוהבות והמלטפות שלה ואת הצחוק האינסופי של דאלי שמילא לי יום שלם שהזכיר לי הכל בדקה.
ונועה שלי שהעיניים האוהבות, הצחוק הזה, המילים המשותפות שאנחנו חולקות ולא שייכות לאף אחד אחר, המילים הכמוסות שלנו והעולם הזה ששייך רק לשתינו עם המלצרים שתמיד ינסו להשחיל מילה עם שתי המתולתלות האלו עם השיער הבלונדיני ולא יצליחו.

והריחות הנעימים שיהיו לי מהפעם הזו, הנשימות, הטעמים, הלם הלב, הדופק הגבוה והאהבה העצומה שמציפה לי את חדרי הלב, הידיעה ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, הידיעה שאני עולה על מטוס ולא אהיה כאן כשהלב ימשיך לפעום כאן, הידיעה הזו לופתת את נפשי ולא מרפה.

וקחו לכם את אדל מיי לאב, שיש מי שיגיד שאפשר להקיא נצנצים מרוב שהיא דביקה, אבל היי, הבחורה יודעת להגיד דברים. והיא כל כך מדייקת.

"You have given me something that I can't live without
You mustn't underestimate that when you are in doubt
But I don't want to carry on like everything is fine
The longer we ignore it all the more that we will fight
Please don't fall apart
I can't face your breaking heart
I'm trying to be brave
Stop asking me to stay

I can't love you in the dark
It feels like we're oceans apart
There is so much space between us
Maybe we're already defeated
Ah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah,
everything changed me

We're not the only ones
I don't regret a thing
Every word I've said
You know I'll always mean
It is the world to me
That you are in my life
But I want to live
And not just survive"

https://g.co/kgs/NT4ueG