בעצם הדואליות היא הסיפור פה.

שבועיים לתוך חופשת המולדת.
חופשה? אני לא מאה אחוז חותמת על המינוח, אבל מולדת זו כן.
בעצם, לא בטוח אם מערך התקשורת שלי פה חושב כמוני.

מולי מונח 100% מהזמן הנייד הסינגפורי שלי. מבחינתו אני עדיין בזמן סינגפור, ככל שזה תלוי בו אני מתעדכנת באופן תדיר על התנועה בניוטון רואד, אחת לכמה זמן אני צופה בחיווי מזג האויר לפי צפויה סופת גשמים קצרה ולא מבינה על מה הוא מדבר, לוקח לי כמה שניות להבין שבעצם מבחינתו לא באמת עזבתי את נובינה שלי- השכונה הכי מושלמת שהמציאו, עם בית הקפה הקבוע שמכין לי בול את המפורק-דל שומן-חלש חלש חלש שלי בול על המילימטר, עם הסושי הכי טרי בעולם והמולקולות המסודרות והמבהיקות שמסתבר שמתרגלים אליהן נורא נורא מהר בעין ואחריהן הכל נראה לא נקי ומבולגן.

כאילו הכל מזכיר לי פה את המקום הנוכחי בחיי.
כשהגעתי לפה הייתה הכרזה די ברורה, לפיה מבחינתי אפילו ארומה עדיפה על כל מסעדה שמגישה אפילו בטעות משהו מז'אנר המוקפץ, אסייאתי, משהו עם סויה או עם טיפה אטיטיוד של פיוז'ן מזרח רחוק. וכך, כמובן מצאתי את עצמי בניגוד לכל הצהרותיי בדייט הורס עם אישו ונועהל'ה שלי ב"זוזוברה", לא, באמת, אין לתאר.
ולמה רק ככה, שכן מורעבים למות אנחנו מנהלים שיחה עם המלצרית שממליצה לי על מנה מהממת, מתארת לי אותה ומצביעה עליה בתפריט בהמלצה חמה, תכירו- "סינגפור קארי". המממממממ. לתוהים, אגב, אין קשר בין המנה לבין כל קארי המוגש בסינגפור, למעט העובדה שמדובר באוכל חריף למות, שזה הדימיון בערך היחיד בין המנה העאלק סינגפורית לכל קארי סינגפורי באשר הוא.

אני עמוק בתוך פתח תקווה (כן, הרמתי להנחתה, אני ממתינה לכל הבדיחות. יופי, סיימתם? נמשיך), ובעצם עונה מפתח תקווה על שאלות ב"ישראלים בסינגפור" על קומה 55 במרינה ביי סנדס.
גלי שלחה לי הבוקר תמונה מהקפה שלנו, אני מסתכלת מאם המושבות על המקום שמרגיש לי כל כך בית ונמצא 15 שעות טיסה ממני. אני מגדילה את התמונה וברור לי לגמרי מאיזו נקודה היא צולמה ובכמה אחוזי לחות הייתה גלי באותן דקות, אני קוראת את מאיה בהזדהות מדהימה על דברים שהיא כותבת מהקונדו שלה ואני בקונדו, איך נגיד, פתח תקוואי, טיפה שונה.

אני לא קוראת אף עיתון פה ולא מקשיבה לרגע לחדשות פה אפילו לא בטעות, אבל יכולה לספר לכם בהרחבה על המשבר של לי הסיין לונג ושני אחיו, על הלך הרוח הסינגפורי לאור המשבר הקשה בין רוה"מ הסינגפורי למשפחתו (רמז: לא נעים, אבל יצא מלך).
לא יודעת אם זה איזה ניתוק, אבל מהשניה שאספתי את היונדאי השכורה הרדיו על מיוט מוחלט, למעט הרגעים בהם אני נוסעת עם קטניי שמשמיעים ברוטציות מוזיקה שלהם פלאס מזמזמים ביחד- יונתן נשמע כמו ממקהלת אפרוחי סינגפור ויהלי כולה מושקעת במילים, וכמות הפעמים ששמעתי שיר בשם "אימורטאל" כבר עברה את מתחם הסבירות.

והנה, אתמול היה אוסף רגעים מהממים בברמצווש של רועיקי של שרון וסמי פה.
הסתכלתי מסביב וכל העליה הסינגפורית של יולי 2016 הייתה לידי, וזה היה כל כך מוזר שכולנו היינו בנוף הישראלי כשבעצם כולנו שייכים לסינגפור, כולנו בעצם אנשים על מזוודות כשהבית שלנו זה גריינג' גרוב, ניוטון ג'מס, פאלם ספרינגס ועוד שמות מוזרים של קונדוס ופה אנחנו אירעיים, עם רכבים שכורים, עם תיקים ובהם שמפו-מרכך-מברשת ומשחת שיניים.

ותוך שתי דקות הילדים מצאו את אלו שהעיניים כבר התרגלו לראות ואלו שהנפש קרובה אליהם כאילו אינטואיטיבית, ואנחנו תוך שניות מתעדכנות על הקלות שבה מצאנו פה בגדים וכמה טוב פה האוכל ומסכימות על הטעם של העגבניות המעולה, הבדיחות הקבועות המוכרות לי כל כך מהשנה האחרונה והשיחות שהפסקנו לפני חודש המשיכו כאילו לא נפסקו, ורק התפאורה הייתה בריכה חגיגית בישראל והטיעון העיקרי היה שהיקום וידא שנשלם על שנה ללא כביסות בשבועיים האחרונים, וכולנו מתגעגעים קשות להלפרס האדירות שלנו, ואי אפשר להאשים אותנו.

והקטנים שלי, המעולים האלו, הם כבר בהצפה מוחלטת, הם כבר היו חייבים את האויר לעצמם, הם היו חייבים להבין שאי אפשר להדביק פערים של שנה שלמה בשבוע וחצי, ואני מרגישה שהם משלמים מחיר לא קטן על הניסיון להישאר בלופ הישראלי שהם כל כך אוהבים.
ובעצם, גם אני פה מנסה לעשות פירוק והרכבה של החיים המוכרים לי כל כך, ואני מגלה שאני עדיין זוכרת כל רחוב וכביש ויודעת איפה למצוא גוד פוד ולפתור כל בעיה בשניות, וכל זה תוך כדי רגעים אינסופיים של חברויות טובות שממתינות לי פה והופכות את הכל לשווה.

ומהשניה שאני פה אני מסתובבת קבוע עם איזה גוש לא ברור בגרון, מן מתח אינסופי ולא מוסבר שאני מבטיחה לעצמי שאפצח, אבל סו-פאר טרם פיצחתי אבל זה מדי פעם מניח לי, ועדיין, עם הגוש, יש לי כל כך הרבה סיבות לשמוח בחלקי המופלא פה, בחברויות האמיצות שהמתינו לי, במזג האויר הנפלא, אורנית הזו שלי והאנשים שעוד מחכים לי פה והלב דופק לקראתם.
ויש לי את זה, זה לא מעט, וזה נחמד.

וקחו לכם להקשיב לרגע לאדם לוין, אהוב ליבי חתיך העל מהחלל, בשיר שאני שומעת שוב ושוב ומתאהבת בו כל פעם מחדש, ויש בו הכל כרגע. הכל.

"So nice to see your face again 
Tell me how long has it been 
Since you've been here 
(since you've been here) 
You look so different than before 
But still the person I adore 
Frozen with fear 
I'm out of love but I'll take it from the past 
I'll let out words cause I'm sure It'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure.
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 

Maybe it's the bitter wind 
A chill from the Pacific rim 
That brought you this way 
(that brought you my way) 
Do not make me think of him 
The way he touch your fragile skin 
That hunts me everyday 
I'm out of love but I can't forget the past 
I'm out of words but I'm sure it'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure, 
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 
Like I never been gotten before"

Gotten https://g.co/kgs/f87B5U