#95 על מזוודות ששוות אויר, על ילדים מאושרים ואנשים מדויקים, או רגעים שהלב שקט בהם

שבוע מאז טאץ' דאון ישראלי, ואני יכולה לסכם את הזמן שחלף בעיקר באמירה שדווקא די נוח המושב של היונדאי השכורה, כי אני בעיקר עליו פה, ככה זה- חייה של נהגת מתבגרים בחופשת מולדת.

קצת פשטני לתאר את השבוע החולף ככה, אבל זה לא באמת מנותק מהמציאות, אבל הלוואי שזה יימשך ככה, כי הילדים שלי מאושרים שאין דברים כאלו- אז יש לי את זה וזה נחמד.

את היום הישראלי הראשון העברנו פה בהלם מוחלט אחרי שגילינו איך זה מרגיש בגרון לעמוד ליד מסוע ריק ממזוודות אחרי 20 שעות טיסה כשכל מה שרוצים זה להגיע לאיזו מקלחת ביתית ולהחליף לבגדים מוכרים ונעימים, אבל המזוודה עם הבגדים הנעימים לא רוצה אותה דבר ובעצם עוד נחה לה בשקט בהונג קונג, וככה, תחת הלם וג'ט לג, מצאתי את עצמי באמצע שבת עם כל עם ישראל בצומת ירקון קונה תחתונים, גרביים ובגדים לשלושתנו, רוטנת ומקללת את העולם שאני בכלל אמורה להיות כבר אחרי מקלחת ריחנית ושיער רטוב.

במשך 24 שעות גיבור הבית שלנו היה איש כתום שיער וחמוד בשם צביקי, נציג חברת התעופה שלקח על עצמו לשמח אותי ולמצוא 3 מזוודות תועות בפאסיפיק, להעלות אותן על טיסה דחופה מהונג קונג, ולשלוח אותן אליי בידיעה מוחלטת שהוא לא שולח אליי בגדים- אלא אויר, ומי שלא ראה את האסמסים שלי עם צביקי, לא יבין אהבת אמת מהי.

ביום ראשון השכמנו לקולות עבודות הכביש שמנעימות את זמננו מזה שבוע. הילדים כבר ספרו לאחור מתי נראה את כביש הגישה לחייהם הקודמים באורנית.
תוך דקות מהרגע שנכנסתי לכביש המוביל ליישוב ראיתי את המהפך הכימי של ילדיי. יונתן שידוע בקוליות האינסופית שלו ידע שעוד דקה הוא יפגוש את החברים המהממים שלו שמחכים לו, ואמר לי בשקט שהלב שלו מתפקע מהתרגשות עוד שניה. יהלי ידעה שגיל החברה המושלמת שלה מחכה לה 50 מטר משם.

את הרכב עצרתי ליד קבוצת ילדים עוד מעט בני 16 שמחכים לבני אהובי בהתרגשות, אחרי שנה בה הם הפכו להכי יפים בעולם, ראיתי איך בנות החבר'ה האלו נהיו יפיפיות תמירות מלאות חיים והבנים עם קול נמוך מים המלח וגבוהים ממני בראש, והם כולם עומדים ומתחבקים בכזו קוליות ומאגניבות, ותוך שניה הבן שלי נעלם לי מהעיניים וחוזר מדי פעם להפציע מולי בשבוע הזה כשהוא לא איתם.

יהלי, בזמן הזה, אומנם אמרה להם היוש והתחבקה עם הילדים המושלמים האלו שמגדלים אותה באהבה מגיל 0, אבל ליבה היה 50 מטר משם איפה שגיל חיכתה לה. לא הצלחתי לשכנע אותה לחכות איתי שניה, והופ, ראיתי אותה ואת גיל רצות אחת לשניה כמו בסרט ערבי מרגש, מתחבקות שניה כשאני מצלמת אותן מהצד עם דמעות מהדקות האחרונות שריגשו אותי בטירוף.
דקה אחרי הן אמרו לי ביוש והלכו לעשות את מה שהן עושות מאז כל הזמן- ממצות כל דקה עם השלישיה הכי משובחת של בנות שלא יודעות בכלל לריב אלא רק לצחוק בקולי קולות, יהלי, גיל ועדן, אי אפשר להפריד אותן אחת מהשניה, ואין לי מושג איך אחרי חודש אצליח לעשות להן את זה שוב.

מאותו רגע התפקיד שלי מתמצה פה בלקחת ולהחזיר את הילדים שלי מכל מקום אליו הם מבקשים להגיע ולוודא שבכל רגע יש לי בארנק סכומי עתק לפזר פה לממן את כל הטוב הזה.

ואני, אני בזמן הזה פשוט חזרתי להיות אני, הכי הארד קור.
הנוצות שלי פגשו בהתרגשות את צ'אים וחזרו טיפה לנשום בלי 200 אחוזי לחות. בנעמה בצלאל ישמחו לחלק את הבונוסים השנתיים ובפסטורלי אהובותיי חזרו לנשום תקין, אפילו בקסטרו יש מוכרת שמאושרת לקבל את העמלות החודשיות שלה. פתאום הכל מוכר, אני יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא ואיפה למצוא כל דבר, הכבישים מוכרים לי על רמת המילימטר והצד הימני של הכביש מעולם לא היה אטרקטיבי יותר, ותקשיבו- נהיגה עם הגה בצד שמאל זה פרייסלס.

והאנשים שלי, לא, באמת.
לו רק יכולתי להסביר במילים את החוויה המהממת לקלוט איך הכל ממשיך מאותה נקודה, בטבעיות אינסופית.
איך דבי ואני ממצות כל דקה, איך ליל ואני יודעות בול מה להזמין בחנדל'ה ככה בעל פה, איך גליוש ואני יודעות איך להשלים פערי צחוק והתרגשות ככה על אוטומט, איך נבי ואני מתפעלות את החברות מהרגע הראשון של החיבוק הזה אחרי המון זמן, ואיך פיליפ (שם בדוי) אהוב ליבי (תירגע, עבר לי) כבר יודע לסמס לי את ה'תמותי' הקבוע ואני מחזירה לו את ה'שייייווואאאוו, אתה כזה פח' ולהשקיע בי בלאנץ' מפוקפקת קורעת מצחוק שלנצח תירשם בספרי ההיסטוריה שלנו כשינמוך המסעדות בצ'לסי שישבנו בהן, פלאס העובדה שזו הפעם הראשונה שישבתי במסעדה בה עשו עיניים לגברבר שמולי (אבל היה תירוץ הגיוני לזה, חוץ מזה שפיליפ חתיך).

ואירית.
נו, אירית, שהחזירה לי יותר מהכל את הזהות שלי, את מדי בית משפט, את הטבעיות הזאת בין שתינו של ניהול דיון רק עם מבטים בעיניים- כולל רגע כזה של איזו בדיחה פנימית אחת מאלף באמצע דיון ועצירת האויר באיזה ליטוף כף יד שאומר הכל, של געגועים כנים ואמיתיים.

ומהנחיתה, הסימוסים האלו של השממיות היפות שלי שידעו שמה שחשוב זה שננשום ביחד את המוזיקה, ותוך דקות תמוש כבר הזמינה לנו את הערב המושלם הזה של שלומי שבן-שמארח את גרוניך- ואת שלום חנוך-שמארח את מתי כספי, ושירה כבר חיכתה לי בחניה לנהוג לקיסריה, עם הדמעות האלו והידיים המשולבות של שלושתנו והנשיקות האינסופיות על הראש כל פעם של מישהי אחרת שמנשקת את הראש של זו שלידה, עם הצחוק המטורף האינסופי הזה על איזו איליין מסיינפלד שרוקדת לידינו ועל מיליון מילים אישיות שרצו בין שלושתנו.

והאויר הזה עם הקור של קיסריה, והקולות האלו של מי שעל הבמה שהמיס אותנו, והשניה הזו של שלומי שבן שחשבתי שלא יכול להיות רגע יותר שלם ומדויק שלי בו, כי הוא היה חף ממניירות עם קול מדויק על המילימטר, עם מילים כאלו פשוטות וטובות ועם הפסנתר הזה שמגיע לכל מילימטר בגוף.

ובשניה ההיא קפא לי הזמן וידעתי איך הכל יהיה כאן בסדר, ואיך מרגיש לנשום בישראליות הטבעית הזו שלי, וכמה שאני יודעת שיש למה לחכות- לבלונדיניות שלי, לאורניתיות, ללוינים אהוביי, לשנירים ולכל מי שעד לפני שנה היה היום יום שלי, ושייווואאו, זה לא רע בכ-לל.
בחיי.

וקחו לכם את שלומי שבן וקרן אן המופלאים עם המילים האלו של שלומי שבן והלחן הבוב דילני המדויק על המילימטר, את הקול של שלומי שמדבר עם הקול הזה של קרן אן, כי את השיר הזה אני שומעת בלופ כבר יומיים כי הוא באמת מופלא ועושה לי הכל נכון, ולנצח יחזיר אותי לנקודה מדוייקת מושלמת בזמן של מולקולות אויר-האנשים הנכונים-ואושר אמיתי.

"ואולי זה הצבע של השמש שדהה 
ומכסה את הצומת בו אני עומד 
או שאולי זה משהו באוויר או משהו אחר 
אבל מותק, את אצלי בראש. 

I don't mean to trouble please don't put me down or get upset 
I am not pleadin 'or sayin' I can't forget 
I do not walk the floor bowed down an' bent buy yet 
Daddy, you've been on mind. 

אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר 
איפה היית לא ישנה לי 
ולא יציף אותי בצער 
גם לא אכפת לי איפה או עם מי תתעוררי מחר 
רק שמותק, את אצלי בראש. 

I'm not asking you to say words like yes or no 
Please understand me 
I got no place for you to go 
I'm just whispering to myself so I can pretend that I don't know 
Daddy, you've been on my mind 

כשתתעוררי מחר יפה הביטי בראי 
ולא אהיה שם לצידך לא אהיה קרוב אל תופתעי 
I'll just be curious to know 
If you can see yourself as clear 
As someone who has had you on her mind 
מותק את אצלי בראש 
daddy you've been on my mind"

מודעות פרסומת

10 תגובות בנושא “#95 על מזוודות ששוות אויר, על ילדים מאושרים ואנשים מדויקים, או רגעים שהלב שקט בהם

  1. האמת? עשית לי חשק לבוא לבקר בארץ (מה שיקרה כנראה באוגוסט… אבל אנחנו עדיין בהדחקה ועוד לא הזמנו כרטיסי טיסה) – מה שלא חשבתי שבאמת אפשרי.

    אהבתי

  2. קוראת אותך וחושבת, באמת שלא צריך יותר מהחיים הפשוטים והנהדרים שלנו. צריך להעריך כל רגע. והינה המילים של עידן רייכל
    "לפני שיגמר" יושבים לי בול על מי שאת ועל נקודת המבט שלך על החיים:
    "….לקום כל בוקר ולצאת אל החיים, לנסות הכל לפני שיגמר.
    לחפש מאיפה באנו, ולחזור בסוף תמיד להתחלה.
    למצוא בכל דבר עוד יופי ולרקוד עד שנופלים מעייפות או אהבה.
    מכל הרגעים בזמן למצוא אחד ולאחוז בו.
    להגיד שהגענו.
    תמיד לזכור לרגע לעצור, ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו….."
    🎶🎵🎼

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s