בדרך לשדה התעופה יונתן שאל איך אני חושבת שהוא יחזור לסינגפור, אם ירגיש שהיא הבית שלו או שישאר חצוי עם ישראל.
היא הקשיבה בשקט לידו לתשובה שלי.
יכולתי לענות להם רק ממה שידעתי על עצמי, התלבטתי אם להפיל עליהם תובנות של אדם בוגר או לתת להם לחשוב על זה בדרך שלהם. אני עדיין שואלת את עצמי אם היה נכון לענות להם, אבל עניתי.

בדרך לישראל עם הילדים, אחרי שנה.

את הבוקר הזה התחלתי מוקדם ממש. התעוררתי עם מיליון מחשבות שאף אחת מהן לא נתנה לי אויר.
כבר יומיים שאני מנסה להשתלט על פקקטע אריזת מזוודות, זו לא אמורה להיות משימה כל כך מורכבת לוגיסטית, אבל סאם-האוו לא הצלחתי לייצר איזו פעם אחת שלמה שהכנסתי דברים למזוודה באיזה סדר הגיוני, והייתי צריכה גם איכשהו לעשות את את כל הטוב הזה כפול 3, למרות שאם להיות כנה עד הסוף, היחידה שהבינה עד הסוף פה היא יהלי, שאיכשהו אירגנה לעצמה מזוודה הגיונית לחלוטין בערך בחמש דקות.

איכשהו יצא שתכולת המזוודה שלי יכולה להלביש כפר קטן באפריקה, והעניין הוא שדווקא בישראל יש את העניין הזה שיו נואו, אפשר לקנות בגדים, ואפילו בגדים לא רעים בכלל (הקוראת נעמה בצלאל: בקרוב יגיע זמן טוב לחלוקת בונוסים), ועדיין, כאילו בהתעלם מכל המידע הזה, ארזתי וארזתי וארזתי וארזתי, ואיכשהו אני יודעת מצוין שזה בזבוז מוחלט כי כלום לא יהיה רלוונטי למה ש*באמת* אצטרך, אבל נו, שוין, כרגע נתתי לכם פריוויו לזה שבעצם אני הולכת לקנות מלא בגדים בישראל, שלא תגידו שלא אמרתי.

אחרי צ'ק אין עצמוני הזיה מרוב שיעיל, העפלנו הטף ואני מורעבים למות לקומת הפוד קורט בצ'אנגי, שבאמת, לא סתם נחשב לשדה"ת הטוב ביקום, הוא פשוט חלום חוץ מהקטע הקטן קטן קטן, שבכל קומת הפוד קורט המצ'וכללת אין מלח. ולמה היה כל כך דחוף לי מלח? אובכן, אין אלא להודות שנפלנו בצ'יפס. כן, כן, אני עוד לא מאמינה שנשברתי ושילמתי על האשפה הקולינרית הזו, שכן יורשיי זיהו חולשה אצל המבוגר האחראי בשטח, והתעקשו על המבורגריה אסייאתית שתהיה האחראית העיקרית על הצרבת שתתפוס אותי יומיים עכשיו בתור עונש (וכן, כן, יש מי שיגיד שזה היה הכי זקן שלי ביי פאר, הכל נכון).

תוך כדי גילינו שהטיסה בדיליי של חצי שעה- עניין הו כה לא אופייני פה, ואחרי קשקשת דיוטי פרי לחפש ליונתן עליונית לטיסה (שכן באופן טיפי הזוי הבנו מה זה לחיות רק בקיץ- לא הייתה לו רבע עליונית בארון, שוקינג), התייצבנו לבורדינג כמו ילדים טובים.

הקטע עם הסינגפורים פה, אגב, זה שהם מחבבים כנות, ודווקא היום היה להם נורא דחוף לעדכן בכריזה שהמטוס היפה המצוחצח הזה שמחכה לנו יפה בעיקר מבחוץ, כי שניה לפני הבורדינג התגלה איזה פלופ קטן במנוע, וכן, הטקנישנס אר וורקינג כרגע על תיקונו, והופ, דיליי של שעה וחצי ביציאת המטוס.
המידע החינני מלא הכנות המיותרת הזו על המנוע התקול תפס את שלושנו קצת בהלם, כאילו הלו, אנשים, יכולתם לומר אלף דברים בכריזה שהיו מנמקים למה יש איחור- התנורים מקולקלים, לא הספיקו לשאוב אבק במטוס, דיילת שברה את הרגל- תגידו משהו, רק אל תגידו מנוע.

נכון לעכשיו, אגב, שעתיים אחרי ההמראה, לא שאני מנסה להתעסק פה עם ג'ינקס, אבל טפו, עובד.
זקני הבלוג עוד זוכרים לי את טיסת החורף באוזבקיסטאן איירליינס, ובכן, חברים, יש לי בשורה בשבילכם- קתאי איירליינס.

כרגע סיימתי לצפות ב"סיקרט לייפ אוף דה פטס" המאמם למות, יהלי עפה פה לידי על ברונו מארס עם תנועות ידיים מצחיקות למות, יונתן שקוע בסטאר וורס, מדי פעם הם מכפכפים אחד את השני ומצחיקים אותי פה למות, וזה אחרי שהגישו פה אוכל שהוא תיקון לאוזבקיסטאן איירליינס והתחביב המפוקפק שלהם עם נקניקים וגבינות פח.
יהלי אפילו אכלה פה פסטה עם סי פוד שיכלה להסתיים בסבבה אם יונתן לא היה נגנב ממנה שהיא טעמה קלמארי והיה לה אפילו טעים עד שגילתה שקלמארי זה לא באמת פרה (טרו סטורי, ניסינו לשכנע אותה, פחות עבד עליה).

בעודי כותבת שורות אלו, הפציע הדייל החינני (לא כמו דיילי אל-על, פאן אינטנדד) עם גלידת האגן דאז וניל (!), יהלי שמה לי פלייליסט שגורם לשתינו לשיר פה עם מייגן טריינור כמו שתי ילדות בכיתה ה', ובאופן כללי אני פחות שונאת את הטיסה כרגע, וסליחה שאני מפריעה פה, אבל הרגע גילינו פה ערוץ מוזיקה ישראלית בקתאי פאסיפיק ואנחנו ת'עלפות פה.

בכולופן, בק טו מי,
פעם שניה בשנה בדרך לישראל, הפעם שונה לגמרי. הפעם אני לא בשביל עצמי פה- הפעם אני בתפקיד נהגת ומלטפת ראשים, הפעם אני כל כולי מסורה לאיסוף הנפש של הקטנים שלי יום יום כדי לוודא שהם לא נאבדים בין הישראל-סינגפור שלהם, שהם זוכרים שאין לנו פה בית ושאנחנו אורחים פה בחיים של אהובינו.

ומה שאני באמת מקווה זה שלא נבזבז את כל הטוב הזה פה ונמצה כל מיץ טעים למות של סלט וגבינת עיזים של גד, נמצה כל הופעה בשוני או בזאפה, נמצה כל נסיעה מהבית של סבא וסבתא לאורנית, נרחרח את עומר הגור שלי, את אור וגיא, נספיק ללטף עוד את סבתא של גיל ונאכל מלא שניצלים חמים של סבתא (והקוראת אמא, בחייאת, אני יודעת שקיץ, אבל לא אכלנו כבר שנה את הצ'ולנט שלך, אני רק אומרת), נספיק מספיק זמן בלונדיניות ושממיות, זמן עם היפות שלי מאורנית, זמן לליטוף גאה בגליוש שלי שפורשת מצה"ל ומתחילה את חייה היפים והטובים, זמן אירית וקצת זמן אפילו לחזור להיות עורכת דין אחרי שנה.

וזמן לעצמי בשמש הזאת, עם האויר בנוצותיי, המוזיקה באוזניים, עם המולקולות של האויר של שישי קצת לפני הערב, עם הליכות לילה עם דבי שלי, עם האורנית הזו שלי.

וקחו לכם שיר שעוצר לי את הלב קצת- אבל בטוב, הכי מהמם שיש, אבל עזבו- מורטון שר את זה פי אלף יותר יפה ממה שאנסה להסביר.
נתראה בצד השני של העולם, רק עוד קצת.

"We're talking away
I don't know what
I'm to say
I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day

I'll be gone (take on me)
In a day"