איכשהו קרה הלא הגיוני, הם סיימו את שנת הלימודים הסינגפורית הראשונה שלהם.

לא באמת ברור איך זה קרה, שכן לפי החישוב שלי רק לפני 10 דקות הם יצאו מהבית לעבר הסקול באס ביום הראשון, ופתאום השנה הזו הסתיימה לחלוטין, נגמרה.
אגב, לפי החישובים האחרונים שעשיתי, היא עולה לכיתה ו', והוא? אובכן, אגיד את זה מהר כי זה קצת לא הגיוני- הוא מתחיל כתה י' (לפני שעה בפייסבוק אפילו קלטתי שבת של חברת פייסבוק שלי חוגגת 16, התעלפתי לי פה מההלם איך יש לה בת כזו גדולה. הופה, נחתה עליי התובנה- הבת שלה? אחת מבנות הכתה של יונתן. שוקינג).

הכל קרה לי פה כל כך מהר.

הגעתי לכאן עם תובנות עמוקות שכולן נשרו אחת אחרי השניה.
כל מה שניהל אותי בתחילת הרילוקיישן התפייד לו ופינה מקומו לתובנות חדשות לחלוטין, מותאמות לנסיבות חיי העכשוויות.
כל ההתחייבויות שהיו לי כלפי עצמי וכלפי כל מה (ומי) שסובב אותי התגלו ככאלו שהזדרזתי להתחייב עליהן מוקדם מדי, ואולי באיזה שהוא שלב התאכזבתי מעצמי שסטיתי מהעיקרון המנחה שלי להחריש ולקחת אויר לפני שאני משוכנעת שאני יודעת מה יקרה, לתת לזמן להוכיח לי אמיתות שונות. עד היום תאיר ואני יכולות להפוך אלף פעם שיחה מכוננת שהייתה לנו ביום הולדתי ה- 41 (כשעוד לא ידעתי מה מחכה לי ביומולדת 42) וכמה תאיר צודקת גם הפעם בכל מילה ומילה שאמרה לי.

לפני שבוע התיישבתי לקרוא את עצמי מההתחלה, ממש מהמילה הראשונה שנכתבה פה בבלוג לפני יותר משנה במטבח שלי באורנית, כשכולם ישנו והייתה לי טיפת שקט לכבות את המחשבות לרגע ולהעביר אותן למילים כתובות.
אני מזהה כל כך הרבה חוסר סדר בטקסטים המוקדמים שלי, מצליחה לזכור כל כך הרבה רעש שהיה לי בראש ובלב, זוכרת כמה הייתי מוצפת רגשית, ורואה את זה לאורך חצי בלוג אולי.

לאט לאט ככל שחלף לו הזמן, התחיל הסדר בלב ובראש.
גם מבלי ללכת אחורה פיזית לקרוא מחדש אני זוכרת את הפוסט על שלבי האבל שכתבתי הכי חשופה, על ההשלמה השקטה שהייתה לי עם הליתי שהייתה עד יולי 2016, ההיא עם הקריירה, עם חצאיות העיפרון והסטילטו'ז, ההיא עם היומן המלא בעושר אינסופי של חברות מושלמות, מוזיקה בקולי קולות בשוני, באוטו עם חלונות פתוחים.
ומאז שחזרתי מישראל לפני כמה חודשים יש לי הרבה פחות מהליתי ההיא, אבל הרבה יותר שקט.

הצלחתי להבין את המקום המדויק שלי פה, אני אפילו משלימה עם זה שפה נולדה לה איזו עילית, גיליתי את התחביב החדש שלי לנשום בשלווה לא מוכרת, להצליח למצוא את הדברים האלו שלעולם לא הייתי עושה עד יולי 2016 ואני עושה אותם כאן בהתמדה באושר אמיתי.

רק דבר אחד עוד לא קרה לי פה- היכולת להרפות, לשחרר עד הסוף, לדעת שפרידות הן חלק מהתהליך פה. ולא רק אני לא בלופ, מסתבר.

מכולנו חשבתי שיונתן הוא מלך העולם בהתמודדות פה.
גם את הרילו עצמו הוא עבר הכי חלק פה, בסטייל, בהומור המטורף שלו ועם השכל האינסופי. הכל עבר לו טבעי ובשקט, עמדתי משתאה לידו כל הזמן הזה ומתעלפת מאיך הכל מסתדר לו תמיד ככה בקלות, איך הילד הזה שלפני חמש דקות היה במקום המוגן שלו עם החברים המדהימים שלו מישראל ופתאום הוא בתיכון בינלאומי עם פקיסטנים בכיתה, חבר מעולה מיפן, חברים סינגפורים ומכל מיני מדינות הזויות אחרות.

והנה, מהיום האחרון ללימודים הוא חזר שבור. מכל הימים, דווקא מהיום הזה הוא חזר הפוך לחלוטין.
נכנסתי הבייתה כשיהלי סימנה לי בעיניים שהוא במצב רוח פח, שחרא לו.

אין מה לפספס, הוא שקוף לי מאז ומעולם, ואני מאושרת לחלוטין שאם יש לו משהו על הלב הוא גם יספר לי עליו בדרך שלו.

והוא התיישב על המיטה והסתכל עליי עם עיניים כחולות כאלו יפות ועצובות ואמר בשקט שאורי עוזב, ושרוני בכתה בבית ספר והייתה עצובה שהיא חוזרת, ושיפתח חוזר, ושהיה יום עצוב נורא בבית ספר בגלל זה.
שלושת החברים המהממים האלו שלו שהיו כאן חלק ממנו עוזבים וחוזרים לישראל.

הוא ידע את זה מהרגע הראשון שבו הכירו, ועדיין, זה היה נראה כנראה משהו שלא באמת יקרה, אבל זה קרה, ועוד שבוע אנחנו נוסעים לישראל וזה על חשבון זמן משותף שלהם פה לפני שהם עוזבים את האי, וזה עשה לו רע רע רע.

ולא שלא הבנתי אותו, כי גם אני מבואסת כולי מהעזיבה של קארין ותומר, ממאיה וגיל, ממרינושקי וגבי, גם אני די כועסת שאח שלי פה עוזב עם המשפחה שלו שהיא כמו המשפחה שלי. כל העוזבים האלו זה לא איזו אפיזודה בחיינו, אלו אנשים שהם חלק מכל הזהות הסינגפורית שלי פה, מהדי.אן.איי הרילוקיישני שלנו, מארוחות שישי מלאות הצחוק והווייבס המהממים שיש לנו פה.

וניסיתי לפרק את זה עם יונתן, ושנינו הגענו מהר מאד לתובנה הפשוטה שזו המציאות החדשה שלנו ושהיא תחזור על עצמה עוד לא מעט פעמים בשנים הקרובות, והייתה איזו שניה שלא היה ברור מי מנחם את מי משנינו.

וחשבתי לבכות קצת לצחי על הכתף וקצת לכעוס עליו שהוא ככה עוזב ושיונתן מבואס נורא שהוא מתעקש לקחת לישראל גם את רוני ואורי שלו, אבל הוא סימס לי על זה "פרידות וכאלה? יתגברו", והוא צודק, כרגיל, אבל עדיין נשארה לי התשובה הזו בגרון, כי אני לא באמת בטוחה עד הסוף שאני אתגבר, והאמת היא שבשנה האחרונה לא הפגנתי אצילות ניכרת בכל הפרידות האלו שהתעופפו עליי ולכן אין להניח שפתאום אהיה מהנפרדות בסטייל.

אז החלטתי כמו כל קצינת תחזוקה במיל' לעשות איזו התמרה בין כאלו שעוזבים לכאלו שנשארים, ולהיות מאושרת לי בינתיים שנועה וחגה שלי לא הולכות לי לשום מקום, ושליטל שלי נותרת ליטל שלי וגלינק'ה לא נעלמת, וקרני תמשיך להכיר לי עוגות גזר שאין להן באמת קשר לגזר ותאיר תמשיך להיות צודקת, וששרון תשמור על תפקידה כשמיכת הנוצות הרכה והחמה שלי פה.

וצחיק צודק. אני אלמד להתגבר, גם יונתן ילמד, אבל בינתיים, בינתיים, הקורא צחיק- תרשום לפנייך, זה עוד לא קרה. תכין את הכתף.

וקחו את המילים היפיפיות של אהוד מנור עם הקול הנורא נורא יפה הזה של דני ליטני שליל שלי הכי אוהבת בעולם (ועוד שבוע אחבק אותה חיבוק ענק מלא געגועים), דברים שיקרו עד סוף הקיץ:

"עד סוף הקיץ 
אדע את התשובה, 
את פשר הקולות אלמד, 
את כל החלומות, 
אפתור את הפחדים 
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים"