#91 על צבע ושקיפות, על אשה עם שם של חתולה, או איך הבנתי שהאושר הוא דבר יחסי

והנה, גם קטגוריית הפוסטים שלא חשבתי שאכתוב אי פעם הגיעה. וטוב שכך.

מן המפורסמות היא שאחת השריטות העמוקות שלי תמיד הייתה ותמיד תהיה האנשים השקופים, הם הרי בכל מקום- זה יכול להיות הדוור הקבוע, המנקה, ההוא שמעביר קבוע ילדים את הכביש בבקרים, וזה יכול להיות השומר שבודק לך את התיק פעמיים ביום, אלו האנשים שנמצאים בכל מקום ונטמעים ביום יום שלנו בלי שאנחנו בכלל עוצרים שניה להבין מי הם.

הבלונדיניות שלי עשויות לחשוב על בדיחה קבועה עליי, נניח, סתם ממוחי הקודח, כאילו (רק כאילו, זה הכל תיאורטי כמובן) שאני טורחת לברר מה כל מלצרית שלנו אי פעם למדה ומה השאיפות האקדמיות שלה. זה סתם כאמור איזה קטע תיאורטי שבדיתי ממוחי כרגע (ואם תתעקשו שזה נכון אני אכחיש), אבל הרעיון פה די ברור- אני לא יכולה להכיל את האויר הזה שאנשים מסביבנו ממלאים בלי להפוך אותם למשמעותיים, אפילו לפחות בעיניי עצמם.

מהיום הראשון שנכנסנו לגור בקונדו הסינגפורי הזה שלנו, יש מי שצבעה את חיינו בצבע הכי פחות שקוף שהמציאו. היא הריל דיל.

תכירו- פושפה, השומרת המהממת שלנו פה למטה.

לא בדיוק תיכננתי לכתוב פה פוסט על אשה עם שם של חתולה שהתפקיד שלה הוא להרים את השער למכוניות נכנסות, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מזה.

בעולם האקספאטי הסינגפורי שאני לומדת לדשדש בו- עולם השפע והטוב (טפו), יש המון איזונים למי שרק מחפש אותם.

אומנם סינגפור לא מציעה לך סיור הומלסים (רמז: אין), לא תמצא כאן את דלת העם (רמז: אין), לא תמצא ברחובות פושטי יד ואת ההוא שישאל 'צדיק, יש לך שקל לבאר שבע?' (רמז: גם אותו אין).

האיזונים מתחבאים בכל מיני מקומות מטופחים, נקיים, מבהיקים, ללא מסטיק שדבוק אליהם, עם ריח מרענן של דשא ירוק.

פושפה מתנשאת לגובה 1.45 ביום רחב במיוחד.
אני מתארת לעצמי שהיא במשקל שהייתי בו בכתה ח', יש לה קול מתוק וקטן-קטן-קטן, תמיד עם קוקו ומדים שלא היו מביישים מדי טקס של הנספחות הצבאית של מדינה קטנה באפריקה עם לוגו של הקונדו (בכל זאת- גאוות יחידה, ניוטון ג'מס שולטים), תמיד עם מכשיר קשר קטן לצווארונה ממנו היא מדווחת בזמן אמת לויקטור (המאבטח הממונה הנערץ על כולנו), על שיח סורר בגינה פה, על נדנדה שחלילה חורקת, על עלים יבשים במגרש הטניס או על מעלית אחת לא ממושמעת.

כמעט שנה שאנחנו כאן, כל פעם שאני עוברת לידה היא ואני מתחבקות חיבוק אוהב במיוחד, היא זכתה לשם החיבה האולטימטיבי שלי- "לאב", כל מי שנכנס לקונדו ומציין שהוא מגיע ל- 25-01 מתקבל בשמחה ב"הוווווווו, יו אר מא'אם לית פרנדס!", תמיד עוזבת הכל ושואלת בעניין אמיתי מה שלומנו.

לפני כמה זמן לין ואני היינו בבית, מקשקשות בלהט ככל הנראה על התהייה האם נחליף קורנפלקס לילדים או שמא למרכך הכביסה החדש יש ריח הרבה יותר נקי משל הקודם.

מחדר המדרגות שמענו פתאום את פושפה עושה בדיקת נוכחות לאחת המעליות, וכמובן- מדווחת בלהט במערכת הקשר המטורפת של ניוטון ג'מס על תוצאות וממצאי והבדיקה.
פתחתי את הדלת ושאלתי אותה אם יש לה כמה דקות לשבת לקפה איתנו, שניה לנוח פה ולהמשיך הלאה את יומה. פושפה לא באמת הייתה ערוכה לשאלה, היא לא באמת תיכננה לראות מבפנים את דירה 25-01 כמו שלא ראתה מבפנים אף דירה פה, ועדיין, באומץ רב הסכימה להזמנה, רק ביקשה במקום קפה שוקו חם.
יססססס, הרי ברור שציפור קטנה ומתוקה כפושפה תעדיף שוקו על פני כל קפה אחר.

והנה, האשה ה(לא) שקופה יושבת עם לין ואיתי על כוס שוקו חם ועוגיות, ובסקרנות לא מתנצלת בשיט שואלת אותי לגילי (חברים, בואו נבהיר, היא פירגנה לי כמעט בעשור, כלומר היוש גיל 35), על חיי, עלינו, מתחבקת עם הסינגתולה ולוקחת מלין מתכונים לעוגיות.

חמש דקות לתוך השיחה ואני מהמרת לעצמי שאם אני אשאל אותה לגילה היא תענה 35 גם, למרות שאני מתלבטת אם אני עושה לה עוול והיא פחות, בכל זאת מדובר באשה שמדברת בקול מתוק של דובוני אכפת לי ובמידות בגדים של שילב.

ובכן, תחזיקו חזק.
פושפה, האישה והשם של החתולה, היא אשה בת 51.

לין ואני מתבוננות בה כלא מאמינות, היא בכלל כבר דקה מלהיות סבתא. פתאום האשה ה(לא) שקופה מספרת על נסיבות חייה הלא פשוטות, על ילדיה שעדיין נתמכים על ידה, על חובתה לפרנס אותם, על הקושי להתפרנס ועל האושר שמצאה במשרתה הניוטון ג'מסית.

וככה השיחה קולחת, ואני שואלת אותה כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה ובחזרה, כדי לחשב האם היא גרה באזור שלנו או באזורים המרוחקים יותר הסינגפוריים, שכן בואו נודה על האמת- הנקודה הרחוקה ביותר מאיתנו בסינגפור, לכל עבר, נמצאת מרחק 32 דקות מקסימום, שכן כל סינגפור היא סוג של גדרה אחת גדולה, או עפולה, אם תרצו, מבחינת גודל. אולי 45 דקות מנקודת קיצון א' לנקודת קיצון ב'.

ופושפה עונה לי בקול המתוק הזה שלה על שאלתי "3 שעות", ואני מנסה להבין האם לא התנסחתי כראוי, ואני מתקנת את עצמי ושואלת אותה שוב כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה. היא חוזרת על תשובתה- "3 שעות".
אני מנסה שוב ומקבלת את אותה תשובה, ולין מסתכלת עליי ואני עליה ואנחנו לא מבינות מה שאלנו לא נכון שהיא מתעקשת על התשובה הזו.

3 שעות. לכל כיוון. 3 שעות הלוך ו- 3 שעות חזור.
פושפה גרה במלזיה.

היא מתעוררת כל בוקר בארבע וחצי כדי להספיק לעבור את מעבר הגבול ולהספיק להגיע לפה עד שמונה בבוקר. בשמונה בערב היא מסיימת את יום עבודתה ועד אחת עשרה בלילה היא עוד לא בדלת שלה.

ולין ואני תוהות איך היא חיה ככה,
והיא צוחקת עם הצחוק הקטן והילדי שלה כלא מבינה את הבעיה, כי היא שמחה בחלקה והיא עובדת במשרת חלומות, וזה בסדר גמור בעיניה לנסוע ככה כי במלזיה היא יכולה לגור לבד בבית קטן משלה ובסינגפור מקסימום תוכל לשכור חדר, וכן, זה לא נורא בעיניה כי הרי יש לה יום חופש בשבוע, וכמה כבר בן אדם צריך חופש.

ומבלי ששמתי לב פושפה איפשרה לי את היכולת לאזן, ולראות בים השפע הסינגפורי האינסופי, המפנק וחסר הדאגות את האשה הפרטית, העובדת, הראויה, זו שלא ויתרה לעצמה, זו שלא המתינה לניסים ולטובות מאף אחד, זו שהפכה את הקושי המופרע הזה למשהו סביר לחלוטין עבורה, והיא מספיקה לבשל ולדאוג לשני ילדיה, לסדר את הבית ולחיות חיים.

והיא שיעור חשוב בשבילי פה, היא מאפשרת לי להיזכר לפעמים כמה פעמים ביום על דברים שפוים, על איזונים, על העולם האמיתי שמתקיים מחוץ לבועה הסינגפורית המוגנת והשקטה, והיא שיעור גדול עבורי על האושר הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו.

והיא מאושרת כי מאפשרים לה כאן לעבוד בנעימים ולאחר רבע שעה בבוקר ולצאת רבע שעה מאוחר יותר, כי היא רואה בכל היום יום הזה אנשים (חלקם אפילו מחבק אותה חזק חזק וקורא לה "לאב") וכי בעולם שלה היא הגיעה רחוק,
למקום בו היא אולי בעיניים שלנו שומרת בקונדו, אבל בעולם שלה היא מלכת היקום.

וקחו לכם לסיום עוד אשה מהממת,
קחו את קרול קינג הנהדרת, תפתחו רמקולים, היא שווה את זה.

"So Far Away"

So far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're just time away

Long ago I reached for you and there you stood
Holding you again could only do me good
Oh, how I wish I could
But you're so far away

One more song about moving along the highway
Can't say much of anything that's new
If I could only work this life out my way
I'd rather spend it being close to you

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away

Traveling around sure gets me down and lonely
Nothing else to do but close my mind
I sure hope the road don't come to own me
There's so many dreams I've yet to find

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away”

  https://youtu.be/BwGnGQCLCSo

מודעות פרסומת

14 תגובות בנושא “#91 על צבע ושקיפות, על אשה עם שם של חתולה, או איך הבנתי שהאושר הוא דבר יחסי

  1. אני גאה בך על היותך אדם. אדם רגיש, אנושי.
    יש לי חבר שקורא לזה "אוהב אדם" והביטוי הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה אמיתות ואמירות עד שקשה להסביר אותו.
    אני לא יודע איך הייתי מגיב אם היית אחרת (למשל אחת שלא רואה את השקופים), אבל אני יודע שאני מאד גאה להגיד שאת חברה שלי ושאלו ערכייך.

    אהבתי

  2. אוי פושפה שלך..הפכת אותה ל"לא שקופה" בעיני כולנו בזה ש העזת "לדחוף" אותנו ככה עם הכתף במחסום הכניסה לשמוע את קול הציפור שלה ולתת לה משמעות בעיקר עבור עצמה (וגם עבורינו) ומאז, בכניסתינו לקונדו שלכם כבר אי אפשר להתעלם מ"האנשים השקופים".. וכמה אני אוהבת אותך מיותר לציין.. ליתי גלעד- you are one of a kind(:
    **קול של שפיות בים האסקפיסטי שלנו

    אהבתי

  3. הוי , כמה הראיה שלנו פגומה, אבל זה מושפע המראש. והלב. אנחנו לא בכוונה מתעלמים מהאנשים סביבנו .אנו ברוב הזמן טרודים בבעיות ובפתרונות של דברים וע"י כך הסובב אותנו נעשה שקוף .זה לא מצדיק את הראיה המעובטת שלנו. עילית זו אחת הכתבות הרצינית שהעלת עד כה. כל הכבוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s