#90 על יום עצמאות בלי משואות, על אנשים שלא ראו חורף, או על ישראל היפה ממש בסינגפור

כן, אני יודעת, לוקח לי המון זמן להגיע למילימטר הספציפי הזה שמושיב אותי לכתוב את הפוסטים שלי פה.
הסממן הראשון שחלף זמן רב בין פוסט לפוסט הוא אבא שלי ששולח לי רמזים עדינים עדינים בגודל דוב, אסמסים חמודים של חברותיי המתוקות ששואלות אם קרתה תקלה במייל כי אין שום עדכון, וכן, אני יודעת, הרי הסנסורים שלי עובדים גם חזק פה, והרי זה סוד גלוי שלכתיבה עבורי יש ערך תראפואטי אמיתי, ולכן יש בהחלט סיבות לתהות גם ביני לבין עצמי למה אני מרווחת בין הזמנים.

אובכן, התשובה הכנה היא שאני מונעת על ידי מנוע קטן פנימי של צבירת חוויות, רגשות, מנוע פיצי כזה שמסמן לי מתי הגעתי למן רוויה שמחייבת פילטור. לעיתים רק כשאני מסיימת את הכתיבה אני מגלה מה בעצם חשבתי על מה שקרה לי, משהו בכתיבה הופך חוויות לעניין חוצגופי שכזה, וכן, כשאני יושבת כמו עכשיו עם מיליון מחשבות בראש, זה נשמע לי כמו הרגע המתאים להתיישב בפינה המיוחדת הזאת שלי בבית, ולהתחיל לתת למקלדת שלי לגלות לי מה בעצם חויתי.

ספירת המלאי האחרונה שלי מונה בין השאר את יום העצמאות הראשון שלי שאינו ישראלי בול לפי כללי הספר.
יום העצמאות הישראלי שלי היה תמיד אחרי יום קשה קשה קשה של זכרון, של סרטים נורא עצובים שהופכים בשעה שמונה לריכוז מופרך של פטריוטיות.
הטלויזיה הפתוחה שמשדרת את טקס הדלקת המשואות, השיחות הקבועות על איזה צורה יעשה עכשיו רוקני ודמעות התרגשות בגרון מכל מיני אנשים שמסתובבים בישראל בינינו ויומחד הם אומרים משהו כמו "לתפארת מדינת ישראל" ברוב פאתוס, וזה נשמע הגיוני ולא כמו ממערכון של ארץ נהדרת.

ואז מתארגנים ומסמסים לדבי שתשמור לנו מקומות בהופעה בישוב כי בדרך כלל יהלי מופיעה עם הבלט שלה וצריך לראות אותה מהמקום הכי טוב שיש ולסמן לה עם העיניים כשהיא על הבמה שהיא הכי יפה בעולם ורקדה יותר טוב מכווווולן, ותמיד חוזרים על אותה בדיחה שחוקה עם הזיקוקים של "יו, תראה! ארנונה!".
וכן, יש המון דברים נורא טובים באורנית שלי, אבל אף אחד מהם זה לא האומן האורח ביום העצמאות, ולרוב מדובר על להקה משנות התשעים (אהההמ, ואני מחמיאה) עם שלישיית זמרים מקרטעים, ועדיין, זה נורא כיף ומלא שמחה.

ביום העצמאות הסינגפורי הראשון שלי לא היה רוקני ודבי לא יכלה לשמור לנו מקומות, יהלילי לא רקדה על שום במה ולא הצלחתי לראות אף אחד אומר "לתפארת" וגו', שכן פערי השעות? נו, אלו משבשים את הישראליות לעיתים. גם את להקת "אטרף" (טרו סטורי, אני נשבעת!) שהופיעה באורנית, לא ראיתי השנה.

אבל כן, זה היה יום עצמאות סינגפורי מלא גאוות יחידה ישראלית עם יום עצמאות בקהילה הישראלית פה שאירגנה חגיגה מהממת על חוף הים (אופירה- יו אר אאור הירו! יו גו גירל!), כן היו עליי פרחים מפלסטיק בכחול לבן, כן, רקדנו פה לצלילי תיסלם ובנזין (וסטטיק ובן-אל, אין מה לעשות- זו האמת), כן, היה מיוחד פה לדעת שיש לנו משהו רק שלנו, משהו שכל אחד שהיה נוכח במסיבה הזו ידע איך מרגיש בארץ ואיך מרגיש מחוצה לה, וכן, זה היה נורא נורא כיף בלב.

והספקתי בשבוע הזה גם להיות בטקס הטבלה של גור סינגפורי אמיתי כזה, בכנסיה אמיתית, עם כומר, ארוחה חגיגית, ועם כמות מופרכת של תיקי מעצבים כיאה לאומה הסינגפורית (מילה לקוראים ב"מקס מארה"- תודה תודה תודה שהצלתם אותי, היה שווה).

וככה בהטבלה קלטתי שוב שהחוויות האותנטיות היום יומיות פה הן אלו שמותירות עליי חותמן יותר מהכל (אגב, אני משוכנעת באלף אחוז שכתבתי בעבר משפט זהה, אבל זה באמת העניין פה בעיניי).
היום-יום הסינגפורי מלא הפתעות מעיפות ראש עבורי. כל יום אני פוגשת משהו חדש כאן שגורם לי לפתוח ראש ולהכיר חשיבה אחרת, מנהגים שונים, תפיסות עולם אחרות לחלוטין, הרגלים.

לפני יומיים ירד פה גשם זלעפות, נכנסתי למונית עם מזגן על משהו כמו מינוס ארבע מעלות כיאה למונית סינגפורית המשקפת היטב את נהג המונית ואורחותיו- החל מהריח של האוכל המקודש אותו הם יאכלו תמיד בשעה הנהוגה עבורם (כך שתרצה למות כשתיכנס למונית), המוזיקה הסינית מחרישת האוזניים ולחילופין שידור אינסופי של מוזיקת יורו טראש של בויזון ובקסטריט בויז משל היינו לגמרי ברשת גימל בשנת 93.
אניוויי, במונית הספציפית הזו, הרגע הזה שנכנסתי אליה עם הגשם המטורף והקיפאון המופרע מהמזגן, גרם לי ישר להגיד לנהג הנחמד שנראה לי נניח אדם בן 30 מן היישוב, ש"יו, איזו הרגשה מוזרה של חורף!".
הנהג ההמום הסתכל עליי ושאל "ככה מרגיש חורף?!".
אובכן, אחרי כמעט שנה כאן קלטתי- הסינגפורי היומיומי לא בהכרח ראה בימיו חורף, לא הרגיש צינה על עורו, לא חווה את הצמרמורת הזו ואת המחשבה שקר עד שכואב בצלעות.

וכך מצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם נהג חמוד ולבבי שהתחיל לדבר איתי על עונות השנה, על בגדים ארוכים בארון (או היעדרם), שאל איך יודעים מה ללבוש כל יום בחורף ואם כשיורד גשם גם קר, או כמו פה שכשיורד גשם זלעפות עדיין אתה נמס מחום ולחות.

ופתאום אני חושבת על כמה דברים שנתפסים בעינינו כחסרי משמעות ממש מרוב שהם הגיוניים עבורנו- כמו עונות השנה נניח, ועבור האנשים שאני חיה מסביבם הם עניין לא ברור שעליו הם רק שמעו וקראו.

ועוד מנפלאות השבוע שחלף-
בפאב מתחת לבית גיליתי על עצמי שאני חיזקי מ"ארץ נהדרת". כן כן, גם זה קרה השבוע.
זוכרים את חיזקי, מדריך הטיולים שביקש לדבר חלש כדי לא להעיר את חלבלולביות החוף? אובכן, אני חיזקי. בפאב.
ביקשתי להחליש את הרעש בטלויזיות, כולל הסימון הזה עם היד. טרו סטורי.
אגב: המלצרית ההמומה החלישה. לא בטוח מה מעמדי בפאב מעתה, אבל 1:0 לי, לא?

ובאמת, מה שבאמת באמת רציתי לספר פה וגרם לי לרגע הזה שהושיב אותי לכתוב הפעם, זה על האנשים פה שהשבוע הזכירו לי איך עושים דברים נכון.
איך מתנהגים בישראליות- אבל הישראליות המדויקת הזו, הנכונה, עם הכוונות והמחשבה של איך אחד יכול לשנות ולהועיל לאחר, שרחוק ממנו מרחק אלפי מיילים.

וכך, ילדי בני המצווה פה ואימותיהם המופלאות החליטו השנה לרתום את קהילת הישראלים בסינגפור להיות אחרים, מועילים, לכאלו שנותנים בהכי רצון טוב שיש.
וכך בקבוצה המקומית החל לו שירשור אינסופי מופלא ומרגש, בו אינסוף אנשים נפלאים הציעו לתרום אינסוף מעשים, מעשים- לא חפצים, מעשים- לתרום משהו למישהו כדי לייצר מסה קריטית של מעשים שניתן יהיה להפוך לתרומה עבור אירגונים מופלאים בישראל.

מאות תרומות של עוגיות, שיעורים, צמות, קוסקוס ודאמפלינגס הום-מייד, בייביסיטר, שיעורי כדורסל ולימודי קורסי מחשב, עדשות משקפיים שעות אימון- הכל תומחר ונתרם מצד אחד מאנשי הקהילה, שעמדו גם בצד השני ורכשו את התרומות (היוש כדורי שוקולד של שלומית ומאפינס של נוגה, קניתי אתכם! יססס!).

וכך עמדו היום אימהות נהדרות שגידלו ילדים מדהימים- נטע ומאיה שהפכו כבר מזמן לאיזו דמות סינרגטית וניצחו על כל הטוב הזה, יחד עם שרון, וענת, ותמי וקרן ועוד אמהות נפלאות ועמדו עם ילדים בני 13 ועשו מעשה שישנה לאנשים את החיים, ואספו המון המון כסף טוב של אהבת חינם.

ובאופן מוזר דווקא בלגבה עומר הישראלי שבו קרה הדבר המופלא שתיארתי (שאגב, לנצח ייזכר כלגבה עומר הראשון בחיי שהיה בו דרס קוד- ללבוש לבן, וכוווולם הקשיבו!), בדוכן המעשים הטובים האלו, הבנתי שלא משנה איפה אני נמצאת בעולם וכמה רחוקה אני פיזיות מהבמה הזו של יום העצמאות, עם הטלויזיה עם הטקס ועם רוקני, עם הלהקה המקרטעת על הבמה ששרה "יום סבבה" (תבדקו אותי, שיר אמיתי!), כמה רחוקה אני מכל הישראל המיוחדת הזו שלי, ועדיין, גם בקצה היקום, על קו המשווה, תמיד יהיו באזור אותם אלו שיהיו הישראלים האלו שעושים הכל נכון, מהלב, הכי אותנטי והכי נכון, כמו שאף סינגפורי שלא היה מעולם בחורף יעשה אי פעם בחייו.

ואני נשבעת לכם שפתאום, אאוט אוף נו וור, באמצע חוף הים עם הלגבה עומר והמדורה המפונפנת והישראלים עם הבגדים הלבנים, פתאום בשמיים מעלינו היו זיקוקים.

אז קחו לכם את מה שלא ראיתי בלייב, אבל בדיעבד שמעתי שוב ושוב מטקס הדלקת המשואות ששודר כשאנחנו פה ישנו עמוק עמוק, ובאמת- הכי ישראלי והכי מה שניסיתי להגיד פה:

ישי ריבו שר מכל הלב על דברים רצופים אהבה. מושלם.

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “#90 על יום עצמאות בלי משואות, על אנשים שלא ראו חורף, או על ישראל היפה ממש בסינגפור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s