מהשניה שהיא הפציעה מולי בשדה התעופה צ'אנגי, היה ברור דבר אחד- היא הגיעה למעט מדי זמן.
הפרצוף של ירדנה שלי- עור שחום שוקולד בואכה אתיופית, עיניים ירוקות ענקיות וברקע חיוך ענק אחד שמאיר כל מילימטר שהיא נמצאת בו. הפרצוף הזה שהיה חסר לי כל כך.
הפרצוף הזה שמחובר לחברה מופלאה שיכולה ימים לכתוב לי "זמינה?", "זמינה?", לא להתייאש ולא לקטר עליי שכשאני מבטיחה לחזור (אבל שתינו יודעות שאין סיכוי שאזכור לחזור אליה באמת, שכן אני כמו דג זהב, שוכחת תוך 7 שניות). הפרצוף הזה שמחובר לאדם המצחיק בתבל שיודע להגות באופן מושלם את המילה "בואי" בהגיה הכי מצחיקה שיש, הפרצוף שמחובר לאדם הכי חובב גוד ווייבס שאני מכירה.

לפני כך וכך חודשים עת עוד הייתי בשר טרי סינגפורי, בימים בהם תיפקדתי רוב היום תחת הלם מוחלט במוד הישרדותי, היא לא התעסקה יותר מדי עם לוגיסטיקה, ורק שלחה לי באיזה יום בוואצאפ אישורי הזמנת טיסה לסינגפור, ושאלה "אז מה את עושה בסוף אפריל 2017?".
לא האמנתי שזה יגיע, אבל בחצות וחצי הלובסטרית שלי הפציעה עם החיוך הענק מהפיסקה למעלה, מזוודה אדומה וגרוב אינסופי.
היא בסינגפור ואני על גג העולם.

מג'וטלגת מהגהנום קרסה לשינה עמוקה, ובבוקר שישי בשעה 10:30 פקחה הלובסטרית עיניה.
אחרי קפה ועוגיות-לין כבר הגיע משהו כמו 12:00, ולפתע קלטנו שבעצם הזמן לא לטובתנו. היא אומנם רק נחתה, אבל דבר אחד היה ברור לנו- כל רגע פה משמעותי. לא נמסמס את הזמן יחד הזה.

אחרי שעה כבר בדקנו את איכות וטריות הסלמונים הסינגפוריים. ירדנה, עליכם לדעת, היא חובבת החומר הירוק המופרך, פותח הנשימה האלמותי, הרי הוא הוואסאבי. אני מהמרת שזקני סינגפור לא ראו חיבה הו כה הזויה לדבר הזה, אבל כן, מאז שחזרה נכנסו פה כמה מסעדות לטרפת חידוש מלאי וואסאבי פה, משדרות מוד חזל"ש.

מאותו רגע חווינו כל כך הרבה דברים יחד- ארוחת שישי סינגפורית שגרמה לה להבין את הקסם של החברות שפה ואת השגרה הנעימה והאנשים הנהדרים, מסלולי הריצה המהממים שהיא חרכה פה, ההרגלים הקטנים שטיפחנו עם סניף הסטארבאקס החביב עליה, בברייקפאסט בבית קפה השכונתי שלנו, בקניונים שמתחתינו שהיא כבר הכירה בעל פה והתמצאה בהם טוב כמוני. היא כבר הכירה את ויקטור ופושפה השומרים של הקונדו, לא נבהלה כשהנהיגה הייתה בכיוון ההפוך.

תוך 2 דקות היא כבר זיהתה לטאות בשמורה שטיילנו בה, התיידדה עם מלזיה ממול, כבר זיהתה את המרינה. עם תומר של דין כבר היה לה הומור משותף אחרי ארוחת ערב שישי פה אחרי שפגשה אותו מנחה את טקס יום הזכרון, ועם גבי של מרינה כבר בדקה אם ייקח אותה לשיעור איגרוף.

בכל רגע חשבנו לעצמנו איזה חרא מזל יש לנו שזה עוד מעט נגמר, וכמה מבאס שהיא פה לכל כך מעט זמן. אה, זה היה עד שהגענו לכדור הבדולח במקדש הסיני בצ'יינה טאון, שם הכל השתנה.

טיול שגרתי במקדש הסיני המהמם בצ'יינה טאון, היא ממלמלת מהרגע שפגשה את הרובע הזה "יווווו, מהמם פה. מושלם. מהמם. מהמם פה".
אנחנו מסתובבות במקדש ופוגשות תור של מאמינים שמחכים ללטף כדור בדולח. בירור מהיר העלה שהאמונה היא שמי שמסובב את כדור הבדולח משנה את מזלו לטובה, ואנחנו הרי ידועות ככאלו שלא מפספסות הזדמנויות, אני מישמשתי אותו קצת והיא קצת יותר התחברה למישמוש הכדור.

ואז יצאנו לנו לטייל בצ'יינה טאון, נעמדנו מול לוח המזלות הסיניים שלנו. אני, לידיעתכם, מזל ארנב. לפי מה שהיה כתוב לי שם, המזל שלי התברר כ"וורי בד", אני "לוזינג מאני" (גיל אישר והינהן) ועוד כל מיני דברים מדכאים. נו, שוין.

ירדנה בדקה את המזל שלה, נחש, וגילתה קטסטרופות דומות. עולצת מחד על הגילוי אך מבואסת מתוצאותיו פנתה למוכר ושאלה בהומור השמור רק לה אם אכפת לו להחליף לה את המזל, כי זה לא משהו. הוא, בלי להתבלבל, עבר שוב על תאריך הלידה שלה, והיה המום לספר לה שבעצם היא לא נחש, אלא בכלל דרקון.

מבט מהיר גילה שבשניה המזל שלה הפך להיות הכי שוס בטבלה. 4 שניות והמזל התחלף.

תוך כדי שאנחנו נגנבות מהקטע, פתאום בשיחה אגבית אנחנו מבינות שבגלל שלוח השנה שלי בטלפון התחיל משני לשבת (שלא כמו הישראלי שמסונכרן מראשון לשישי) בעצם חישבנו יום אחד פחות לביקור שלה, והופ, הרווחנו בשניה יום.
אין לתאר איך פתאום הכל התחיל לשנות את הקארמה מסביב, אפילו אנחנו, כוהנות הומור שחור ואפל לא יכולנו להפסיק לתת לעצמנו מכות במצח מרוב שהיה שוס.

אינסוף הליכות וטיולים פה ברחובות העיר, אינסוף שיחות מלאות צחוק, עצירות לאכול את הנודלס הטעימים ביקום, להיגנב מהרחובות המהממים, מהאנשים, מהריחות, מהטעמים, מהחברות הטובה, אינסוף מחשבות על הטיול הבא שלה לכאן, על ארנון שחייב להגיע איתה לפה ועל הילדים שישתגעו על הכל. אושר אינסופי.

וחוזרות הביתה ומתחילות את הערב שוב, כאילו כלום, והולכות למקום היפה בעולם כולו לשכב מתחת לכיפת השמיים ולצפות בפלאי הגארדנס ביי דה ביי המדהימים עם מוזיקה שמגיעה לכל מילימטר בגוף, ושותות מוחיטו בקומה 57 במרינה ביי סנדס ומגיעות שוב ושוב לשיחות של שתינו, הכי עמוקות, הכי חבריות, הכי נפלאות ואוהבות.

ומתעוררות למייל מאל על, שבאדישות מודיע לה שהטיסה שלה עוד יומיים בוטלה, והיא נדחתה ב- 24 שעות. לוקח לנו בבית איזה שעה להבין מה קרה פה, ושוב, מסתכלות אחת על השניה ומתפקעות מצחוק. כדור הבדולח.
עוד יום מתנה קיבלנו פה, וזו הייתה מתנה שאין לי בכלל דרך להסביר כמה הייתה משמעותית עבורנו.

וניצלנו כל רגע שקיבלנו פה באדיבות המזל הטוב של כדור הבדולח, וטיילנו, ואכלנו, ושתינו, ושוב אכלנו ושתינו, ושוב טיילנו, ועשינו המון שופינג, והיא הייתה סקרנית להכל וניסתה ובדקה והקשיבה ובחנה כל מילימטר מהסינגפור שלי.

והיה לי את הזמן הזה שבו כל המלים הרגילות של לפני שנה חזרו למקומן, והיכולת שלנו לעבד מחשבות באינסוף שיחות הייתה מהמשמעותיות שהיו לי בשנה הזו, והיכולת להיות מי שאני מולה, בלי הגנות ובלי שום דבר, זה אחד הדברים רבי החשיבות האמיתית שהיו לי פה.

וכשהיא חזרה הבייתה, לישראל עם העגבניות הטעימות, היה לי כל כך עצוב אך שלם, כי הרגשתי כמו אחרי פיין טיונינג מושלם שהצליח להבריג ברגים למקומם הנכון וכאילו הייתי בית שבו סידרו את כל התמונות ישרות כמו פלס כמו שצריך.
והרגשתי שאין גבול לאהבה שלי ללובסטרית האהובה שלי שהפציעה בחיי הסינגפוריים, כי כמוה- פשוט אין.

"I couldn't believe my eyes
I couldn't believe my ears
I couldn't believe my luck
I couldn't believe you're here

And I couldn’t believe my eyes
I couldn’t believe my ears
But I’m looking at you now
And I can’t believe we’re here"

("Could'nt believe" \ broods)