בראש השנה האחרון, על שולחן ארוחת החג בעודנו גורי רילוקיישן הלומים מחג ללא משפחות, שרון אמרה שאת פסח נעשה על חוף הים בקראבי.
בעצם, זה לא שהיא אמרה- היא הורתה לגיל לפתוח את הלפטופ ולהזמין במקום את הקראבי הזה, ותוך 3 דקות הוזמנו בצד הגפילטע פיש החגיגי דאז (זה שקר מוחלט, לא נראו סימנים אז של האוכל האפור הזה על שולחן החג, אבל זה נשמע ממש אותנטי) מקומות לפסח עבור שרון וסמי, טליה ואייל ולנו- כולנו על טפינו.
תוך שבועיים הצטרפו לויאלה ויובל, ולפני חודש הצטרפו גם תאיר וגיא ודין ותומר.
אובכן, במילים אחרות- הוכרזה יציאת מצריים לקראבי מסינגפור.

בחודש האחרון התחלנו לדשדש בקבוצת הוואצאפ התאילנדית, שבה כיכבנו רק הבחורות. למרות שדינה חשבה שזה מאסט לחבר גם את הבנים, אני גאה לציין שלא נשברנו ונשארנו בקבוצה הזו רק אנחנו, מה שאיפשר הצפת תמונות נטולות פילטרים בעליל (כן, שארון, הכוונה היא לך), בדיחות שאם מי מבחורינו היו מכניסים היינו צולות אותם (סטייל "חכם, מה הוא אומר? "מאמי, רזית", דלוח אך גאוני).

בשבוע שלפני הנסיעה גיא של תאיר נצטווה להביא מישראל תערובת קניידל'ך, ותאיר התחילה לרמוז לריזורט שלנו רמזים במייל על מה מחכה למטבח התאילנדי בערב החג, אלא שנראה שהם לא הבינו מה כוחו של מרק עוף.

באותו שבוע קודם לטיסה כיכבה משפחת גלעד בתחרות פנימית של מי מעלה חום יותר גבוה מהשני (זו לא באמת תחרות כשיונתן משתתף בה, אבל יש לציין שבהחלט עלה הרף). ברביעי כבר התחלנו כולנו לחיות מחדש, אבל אני החזרתי לעצמי את השפעת בשבת שלפני הטיסה, ואת אריזות המזוודה עשיתי תוך שאני מתנהלת עם חום, אוזניים כואבות ורטינות אינסופיות תוך הקפאת בני הבית במקסימום מזגן, כיבויו, הפעלתו, וחוזר חלילה.
למרות שחשבתי שבבוקר הטיסה הכל ייעלם זה פחות קרה, וככה את בוקר יום ראשון בו עלינו למטוס עליתי כמו איזה קורבן של החיים, מקוררת ואומללה, אבל אקדים את הסוף הטוב ואספר שבלילה של ראשון הכנעתי את השפעת בנוקאאוט של נורופן קולד & פלו, יבורך ממציאו.

זה לא באמת הפריע לנו לחגוג לשארון יומולדת חגיגית במיוחד מהרגע הראשון ועד לסוף היום.
אני לא אתחיל פה עכשיו לעשות לה הומאז', אבל רק אגיד עליה שבאמת, בחיי, שככה יהיה לי טוב, השארון הזו היא אושר גדול עבורי פה, אחת הנשים הראויות והנהדרות שיש, אקספאטית מוכשרת ואמא של שלישיית הבחורים הכי טובת לב שמסתובבת באזור, וכן, זה באמת הזדמנות לאחל לה שנה מהממת במיוחד, מלאת טוב ואושר גדול, וממי- איי לאב יו סו וורי מאץ', וכן, את כבר רזה.

אחרי הפעם הקודמת, קראבי הפכה להיות מוכרת עבורנו.
הטיסה הקצרה, שדה התעופה, התאילנדים המתוקים והאדיבים שמקפידים על קידה מכבדת עם "סוודאיקה" לבבי לכל אשה, על "קאפונקה" אדיבה על כל מחווה, על חיוך אמיתי על כל דבר. העצים, החוף המופלא, הקוקוסים, החול, הים הטורקיזי וסלעי הענק, הגאות והשפל המרשימים.
הגענו למקום שהנפש נאלצת לנוח, אין לה שום ברירה אחרת.

קצת התמקמנו, ותאיר לחצה יד לדמות מקסימה שהפכה את הסדר שלנו לאחר, לנפלא. תכירו- מיסטר צ'אן. מנהל המסעדה הקשוב, הלבבי, זה שגם שארון אילפה על המילימטר והוא נכנע לקסמיה בלי להבין בכלל איך זה קרה.

תאיר, מי שכבר הכיר פה את הדמות המיוחדת הזו, לא באמת רואה מכשולים בחיים, וגם אם הם קיימים- הם זניחים עבורה. שום דבר אינו בלתי פתיר, אין אדם שיצליח לסרב לה, הכל במן מבט תאירי וטונציה שמיוחדת רק לה. "מיסטר צ'אן, נצטרך 10 גזרים, סלרי, תפוחי אדמה, בצלים, 32 פולקעסים, כן, תודה, נצטרך סיר גדול מאד, מה פתאום- אנחנו נכין הכל אל תדאג, לילדים צריך שניצלים ולמבוגרים נוט טו ספייסי, תודה, 20 ביצים טריות וקערה עם מים, ב- 12:00 נגיע למטבח להכין", ויאללה, היא כבר נכנסה לבריכה עם קולקציית הריזורט שלה ומיסטר צ'אן סר למרותה עוד לפני שסיימה לדבר.

וככה בדיוק- בצהרי ערב החג התייצבנו 6 אמהות עם 6 בנות, הפשלנו שרוולים, ובמטבח מלא תאילנדים נולד מרק עוף וקניידל'ך טעים באופן מופרך לכבוד חג הפסח, וכך אף נטבע מטבע הלשון "תנו לעוף לעבוד".

בשעה שש בערב ירדנו כולנו לעבר חוף הים שלנו, כולנו חגיגיים, מתפעלים, מול שולחן חג מהיפים שראיתי ואראה בחיי.
שולחן עבור 32 אנשים נהדרים, עליו הונחו הגדות, כוסות יין, נרות, עצים מוארים מעלינו וחוף ים מופלא וקסום מולנו.

תומר מונה לנהל את הטקס עם קולו המופלא. קריאת הגדה בצד קולות אדוות הים ורחשי הציפורים, "שולחן עורך", ואוכל תאילנדי חגיגי, עם מרק עוף וקניידל'ך כוכב ממש. אני באמת חושבת שאפילו אלוהים היה ממש מרוגש, כי רק אחרי שהאחרון מבינינו סיים את הקינוח והיין, נפתחו ארובות השמיים לגשם עצום. מיסטר צ'אן סימן לנו לעלות למסעדה המקורה, ועד הלילה ישבנו כולנו יחד, ממצים ערב באמת שכולו חוויית חיים.

את השבוע העברנו בהנאה עצומה בין בריכה לבריכה עם שני מצופי ענק של חדי קרן שנרכשו בסינגפור, והתגלו כהברקת המאה. הילדים יצאו בתורות עם עור מכווץ לגמרי מהמים, שעות של קפיצות למים, צליה בשמש התאילנדית, אינסוף פד-תאי, שייט משעשע משהו ותאילנדית משוגעת שאפילו גיא של תאיר לא היה יכול לה, מו"מ (כושל) עם תאילנדים בשוק על בגדי בריכה, קפה אוסטרלי, חברה מהממת מאוזי שהצלחתי לפגוש ולהתחבק, ובן דודה אהובה שלי שהתגלה עם משפחתו במלון הצמוד אלינו, ואחרי 20 שנה בערך שלא נפגשנו הצלחתי להיזכר כמה הוא מקסים וכמה מקסימה המשפחה הזו שלו.

בערך ביום רביעי גילינו שההמלצה של תאיר על מסעדה מהממת לא רחוק מהריזורט שלנו היא באמת אחת המוצדקות.
כך הכרנו גם את שף קאניטה התאילנדי המוכשר, שבמשך יומיים בערב מצאנו את עצמנו מתענגים מכל מנה שבישל לבדו במטבח, לבד לגמרי, כשהוא מאלף דגים להיות הכי טעימים שהמציאו, מכין סלט מנגו חלומי, קארי ירוק שאי אפשר להאמין כמה טוב, אוכל טרי ומופלא שהצליח לגרום לכולנו להפיל לסתות שוב ושוב, לא להאמין שבורכנו בכזו חווייה קולינארית נפלאה מאיש כל כך צנוע ופשוט.

שישה ימים מאחורינו, מיסטר צ'אן אחד שעמד מוקסם מהחוויה הישראלית הזו שראה (ושלח לי הצעת חברות בפייסבוק!), מרק עוף עם קניידל'ך במיקום הכי לא צפוי, ילדת יומולדת אחת יפיפיה ונהדרת, ילדים מאושרים והורים מאושרים לא פחות, חברים טובים ושיחות קולחות על שפת הבריכה, הרבה יותר מדי אנשים צלויים בורוד על הלחיים ועל הכתפיים, דגים טעימים באופן מופרך משף מוכשר כל כך,
ואני אתאיסטית מוחלטת, אבל יש רק דבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו שעושה פה שכל:

אחד אלוהינו.

חג שמח, אהוביי.