אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שלי בכל הרילו הזה, זה הילכות צניעות למול גדולתה של ביתי הקטנה.

שמונה חודשים לתוך הסינגפוריה, השבוע הזה נתן לנו הצצה לעולמה המיוחד ואיפשר לנו להבין כמה לא הבנו ולא הערכנו שום דבר נכון על מסוגלויות, על יכולות, על מיומנויות של ילדה בת 10 ורבע לשגשג ולפרוח ביקום מקביל חדש מזה שגדלה בו 9.5 שנים כמעט.

חודשיים טרם הרילו חדלתי מלישון. היה נראה לי שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, הראש שלי מתחיל לנהל רשימות אינסופיות, ומחשבה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב- מה אני עושה לה. מה אני עושה לקטנה הזו שחיה חיים בטוחים ונהדרים בבועה האורניתית שלה, עם גיל ועדן שלה, הבלט, פאפי ושמש חתולות העל שלנו שם, החדר הגדול והמיוחד שהיא תיכננה לעצמה, ובעיקר, זו ילדה שהכירה בערך רצף של 4 מילים באנגלית, וגם זה במבטא קלוקל תודות לעובדה הפעוטה שסוהא, המורה לאנגלית היא מורה נהדרת, אבל בספארי לא משוטט אלבנט.

בינינו לבין עצמנו התלבטנו מרגע החתימה על חוזה סינגפור אם לתגבר אותה באנגלית ולהתחיל לתת לה יותר בוסט, ומיד הנושא ירד מסדר היום. הגענו למסקנה שהעומס שצפוי עליה ממילא יהיה קשה, שהיא עוברת לבי"ס בינלאומי פרטי שמבין דבר או שניים בתלמידים חדשים, ושניתן לה למצות את הישראליאנה שלה עד תום, ופה נתמודד.

לא אחזור על דברים שכבר סיפרתי כאן רבות-
על היום הראשון שלה בבית ספר, שחישבתי לאחור את התמוטטותה הצפויה שטפו, לא הגיעה,
על הפחד מכיתה גדולה מלאה זרים ללא ישראלי אחד לחלוק איתו רגעים יומיומיים שהתבררה ככיתה בת 4 ילדים מופלאים עם בן בריתה הנהדר, עומר, ששמר עליה כעל אחות ואם רואים את התקשורת הבטוחה של שניהם אחד עם השניה מבינים כמה עמוק וטוב הקשר הזה,
ובעיקר על מורה אחד מופלא ומיוחד שמומחה בקליטת ילדים כאלו, מיסטר קאליי המקסים, שלעולם לא אוכל לתאר במילים את הערכתי אליו כאיש חינוך.

"כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו", ולנו היה את מיסטר קאליי.

מהיום הראשון בכיתה גילינו ילדה שקמה שמחה כל בוקר, בחופשה ארוכה היא סופרת ימים לאחור עד חזרה ללימודים, ילדה שמדברת אנגלית בחופשיות, ילדה מועצמת שמרגישה ראויה ושווה בין שווים.

בכל חזית גילינו את עוצמתה. די מהר היא הבינה ששכבת הגיל הישראלית שלה מלאה בבנות ותיקות שבטוחות במקומן ולא פנויות. ליה של מיסיס שוחט שקלטה אותה עוד בישראל הוכיחה כמה היא מופלאה ונתנה לה ספייס אבל ידעה לתת לה את הקליטה הבטוחה.
לאט לאט הבנו שהיא מרגישה טוב במקום שלה איתנו, עם הסינגתולה שלה ועם יונתן שהתגלה כאח מופלא ותומך, שותף יומיומי לסקול-באס ולשיחות בהם הם מכפכפים אחד את השניה ורבים את מי אוהבים יותר בבית.

תוך משהו כמו חודשיים התרגלתי לשמוע רעשי רקע מהחדר שלה, גיל ועדן התגלו ככאלו שלא ויתרו עליה בקלות. יום יום קשקשת אינסופית בסקייפי, יום יום תמיכה ועדכונים, היא עדיין חברה פעילה בקבוצת הוואצאפ של ה' 1, היא קשורה אל חייה הקודמים באופן כל כך טבעי ושלם.
אבל לאט לאט הרגשנו איך היא פורחת שוב.

הקיו היה כששיחקה עם גיל ארץ עיר, ונדרשה לילדה באות פ'. גיל מצא איזה שם בפ', נניח פרח. היא כתבה "פאריסה". נו, שעה עפנו עליה איך התחילה להמציא שמות בשביל 10 נקודות בארץ עיר. אובכן, תוך שניה נפתח הנייד שלה, בוואצאפ הופיעה קבוצת הברברת שלה עם לילי היפנית, גאל הקוריאנית, יהלי הישראלית, ו.. פאריסה התאילנדית. יצאנו חומוס, הייתי אומרת.

ככה הבנו שבעצם היא מלאה בחברות חדשות מכל מיני פיסות אקזוטיות בעולם.
כשהפצעתי בבית הספר שלה לפגוש אותה לארוחת צהריים, נופנפתי בקלילות לטובת הכנופיה הקוסמופוליטית המקסימה הזו שציחקקה שעה על מיליון דברים, ובכל פעם שהצצתי עליה, גיליתי שמדובר לגמרי בלהקה קבועה שלא זזה אחת מהשניה כל היום.

ולא קל לה בלימודים, אין לטעות.
היא לומדת 7 שעות כל יום באנגלית ברמה הכי גבוהה שיש, אין הנחות (חוץ ממאדר טאנג אצל מיסיס שוחט, כפרה עליה, שם האושר הגדול הוא החירות להיות ילד ישראלי 4 שעות בשבוע). המשימות שלה ענקיות, זה ללמוד מתמטיקה באנגלית (שבואו נודה על האמת- גם בעברית לא מדובר על מקצוע אטרקטיבי במיוחד), זה לכתוב חיבורים ולעבוד יחד עם ילדים מכיתות מתקדמות ועם ילדים ברמת שפת אם באנגלית.

את השנה היא התחילה במה שפה מכנים SPP1, שלב הכי ראשוני בלימוד השפה האנגלית.
אותו מיסטר קאליי היה הפנים המאירות שלה כל יום, מורה שברצינות מוחלטת טען באוזניהם שוב ושוב שהם נהדרים ומוכשרים, והם האמינו לו. בחרדת קודש המתנו בסוף הסימסטר לגלות אם הם יעלו ל- SPP2. מיסטר קאליי שפגש אותי במסיבת החגים חייך ואמר לי להיות רגועה, "ביקוז דיי אול דיד וורי וול", ולא הייתה הפתעה שהגיעה ההודעה שכולם מדלגים שלב, כמו אלופים.

וכך בחודשיים האחרונים היא משקיעה ומתמסרת היטב ללמידה ולהתקדמות, עד שביום ההורים האחרון לפני שבוע, אחרי שמיסטר קאליי כבר רמז לי בחצי משפט וחשבתי שזה סתם דיבור, עלתה בפניה הבקשה הרשמית של בית הספר לקדם אותה ל- SPP3 באופן מיידי, עוד השבוע, שלמעשה זה אומר כיתות מיין סטרים, כיתות אם של ילדים ברמת שפת אם אנגלית.

אוי, הימים שעברו עלינו פה.
דמעות על דמעות של הקטנה כששמעה מאיתנו שאנחנו חושבים שטוב יהיה לה לדבוק עוד קצת בכיתה שלה ובמיסטר קאליי החד פעמי. שביקשנו שתיקח את הזמן להמשיך להוביל, להיות בטופ ובמקום שליו ורגוע, בלי הלחץ שצפוי שם.
דמעות על דמעות של קטנה שרוצה להתקדם ולא לפספס כלום, חשש שלא יחזרו לה עוד הזדמנויות.
נרדמה עליי אתמול בוכה מהמתח, מהסירוב למיסטר קאליי, מהאכזבה שהיא לא תתנסה עכשיו במיינסטרים, ובסוף, אחרי שבוע של מתח, היא הלכה בעצמה, בכזו גדולה, להגיד לו בעצמה בלי תיווך, שהיא מעדיפה להישאר איתו ועם הכיתה המיוחדת שלה בזמן הקרוב.

ואנחנו, אחרי שבוע אינטנסיבי ויום לא פשוט אתמול, צפינו בקטנה שלנו מלמדת אותנו שיעור ענק בפשטות, ביכולת של ילדה בת 10 ורבע להיות גדולה מהחיים, לראות אותה לוקחת החלטה אמיצה, מישירה מבט למיסטר קאליי ואומרת לו שהיא נשארת ללמוד את הבסיס ולא מדלגת הלאה כמו דבורה מפרח לפרח.
ילדה ענקית, בחיי.

וכל מה שחשוב לי לומר פה לכל מי שאי פעם יזדקק למילים של אמונה שהוא לא עושה לילד שלו שום דבר רע ברילו, זה שיאמין לכל מי שיגיד לו שהילדים שלנו ענקיים, חכמים ועוצמתיים, וטובים מאיתנו בהכל.

והנה, קחו לכם שיר מאמם במיוחד שהיה לי זמן לטחון בזמן שהקטנה הזו שהרגע שיבחתי פוסט שלם ייבשה אותי שעתיים ב"גאפ" עכשיו (הקוראת תמוש שכרגע איתי על הקו באוזן- תאכלי ת'לב, שיר לא מהתנ"ך! הא!) עם אטיטיוד של בת 16 ("אההההה, ורוד?! אני?! אההההה, אמא, צ'כחי מזה")

"I'll contain my heart,
It's like lightning trying to put out a spark.
I'll contain my heart,
You're like lightning trying to put out a spark"

(bear's den \ "Dew On The Vine")