החיים הסינגפוריים מייצרים לי אינסוף רגעים להבין איך הגיעה האומה הזו לאן שהגיעה.
הסדר, האירגון, הרגולציה המופרעת, טרפת הלוגיסטיקה על כל דבר, כל אלו ככל הנראה הם ערובה לא רעה בכלל בספר המיפרט של "איך תקים אומה משגשגת בחמישים שנה". לא, באמת, אין לתאר.

השבוע וחצי האחרונים היו בסימן הדרך מביתי לפאסיר ריס.
פאסיר ריס הוא אזור בקצה קצה קצה של סינגפור, הסוף של הסוף, כלומר 25 דקות נסיעה ארוכה מאד מהבית שלי שממוקם פריטי מאץ' באמצע האי. בפאסיר ריס ממוקם לו בית הספר של ילדיי, OFS, שזה קיצור (תחביב סינגפורי ידוע) ל- OVERSEAS FAMILY SCHOOL.
מדובר בבית ספר בינלאומי פרטי מרהיב, מופרע, ענק, יפיפה, גאוני, הזיה משהו לכל עין ישראלית, ואני לא מדברת רק על המימדים העצומים, המתקנים הלא שבורים, לא מרוססים בגרפיטי, לא רעועים, לא מדברת על הפלא האדריכלי ועל המופת החינוכי-לימודי, אבל כן, אני מדברת בעיקר על תפקיד ההורה לתלמיד ב- OFS.

אובכן, אין דרך להגדיר את זה אחרת. אני פועלת שחורה בשירות ה- OFS.

עם רדתי מכבש המטוס שהביאני לסינגפור עוד באזור יולי אשתקד, כבר אז התמלא יומני באינסוף מפגשים שעורך בית הספר, ולי, תודה רבה, יש כפול מכל אחד כזה- אחד לאלמנטרי, היסודי של יהלי, ואחד להיי סקול, התיכון של יונתן. ייפי!
ובאובר-דוז כמו באובר-דוז, כבר כמה חודשים שאני מחרישה את קיומי בבית ספר, ומזה זמן רב אני משתדלת להגיע לשם רק כאשר כלו כל הקיצים.
ואז הגיע המועד לדון בגלובל פיקניק.

הו, קוראיי הנאמנים עוד מראשית הבלוג אי שם עשויים לזכור שבת ישראלית באפריל, בה התעוררתי בביתי האורניתי וראיתי תמונות יפיפיות של הגלובל פיקניק האו.אפ.אסי, וכמו בזמר נוגה, כתבתי איך בשנה הבאה נהיה שם, וכמה מרגש.

כן, זה עדיין מרגש, הפנינג בינלאומי מהמם שכולל כמו כל דבר- אוכל. כל מדינה מיוצגת באו.אפ.אס (תאמינו לי- שימו אצבע על הגלובוס- כל מדינה- שם), מדובר על יום שיא מרהיב בהפקה מטורפת של ביה"ס פלאס וועד ההורים הבית ספרי.
כל שנה מגיע צוות אירגון מכל מדינה לפגישות ההכנה, השנה זו שנתה האחרונה על האי של מאיה, ועל כן גלית ואני, בוגרות העליה הסינגפורית האחרונה בקיץ, צורפנו לתהליך.
איך אגיד את זה? אחת הישיבות הקורעות שישראלי יכול להשתתף בה.

זוכרים את אסיפת ההורים בבית ספר ישראלי כל שנה? איך מגיעים כולם חבוטים בסוף יום עבודה, מתייצבים בקומת כניסה, יושבים על כיסאות פיצים ששוברים את הטוכעס, מקטרים איך המזגנים לא עובדים גם השנה, המנהלת נואמת איזה נאום מתוך קובץ "עוד יום הורים", יו"ר הוועד המסורתי שמסרב לפנות את תפקידו רם המעלה משמיע עוד נאום מלא שליחות מחד וייאוש מוחלט מאידך ומספר בצער על דלות האמצעים?
אני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלות, אבל באסיפת ההורים באו.אפ.אס מגישים אקלרים וסנדוויצ'ונים יפים כאלו.

וכך, ישבנו מאיה, גלית ואני, נציגות המשלחת הישראלית לגלובל פיקניק 2017, צופות באירגון הזוי ממש, בעודנו מלחכות אקלרים (אני) והן סנדוויצ'ונים קטנים (אני לא מתחייבת, הן בדיאטה ונורא רזות עכשיו).

על בימת הנואמים עולה מפקדת האירוע, נואמת נאום חוצב לבבות, מגייסת את רוח הקרב, ומחשיכה את האולם כדי להציג את מצגת הגלובל פיקניק האחרון. עסקינן כמובן בסרט שהופק ע"י צוות של ספילברג, עם מוזיקה סטייל 1492. נשבעת שזלגה לי דמעה מהתרגשות.

לאחר מכן עלתה האחראית על הטופס הורוד.
הטופס הורוד נועד כמובן לרישום המדינה. הסבר מפורט כיצד חותמים, ועלינו כמובן להזמין כבר עכשיו, כשאין לנו עוד מושג מה נרצה להגיש (רמז: זה יהיה פלאפל עם חומוס ושות') את הכלים החד פעמיים שיספק לנו בית הספר, כלומר עלינו לבחור מתוך משהו כמו כן ציור ענק שעליו מודבקים כלים חד פעמיים עם פירוט אינצ'ים וגודל, כיוון שאין מקום למקריות פה, ולא יעלה על הדעת שנזמין 1,000 צלחות 4 אינץ' ולא 6 אינץ' חלילה.

אחריה עלתה מרוגשת מאד האחראית על הטופס הירוק.
היא הקו-אורדינייטור של ההצגות וההופעות של כל מדינה למקרה שתהיתם. אגב, אין הרשאה להופעה סולו, כן אפשרי ריקוד הורה וילד, וכן, היה תיעוד של זה במצגת.

אחראית הטופס הכתום היא זו שמסבירה שמדינה שרוצה לערוך תצוגת אופנה תמלא את הטופס הזה, זה חשוב מאד, וחייבים להחזיר אותו מלא עד 24 למרץ. אנחנו הינהנו במרץ ומילמלנו "עאלק". 3 פמיניסטיות שומעות תצוגת אופנה וחוטפות חום, חוץ מזה- האופנה הישראלית, אובכן, לא דחוף לנו להתבזות.

ואחרי כל הטפסים האלו (שאגב, לא המצאתי, הכל נכון) נשלחו כל הנציגים לקבל את רשימת ההורים של המדינה שלהם, אצל אחראי רשימות ההורים.
אה, כלומר כל המדינות חוץ מישראל, שכן כדי לקבל את הרשימה הישראלית נשלחתי אחר כבוד בליווי אחראית הוועד לקומה 6, לקבל ולחתום אישית על מעטפה סגורה של פירוט הישראליאנה האו.אפ.אסית, וגם זה אחרי שוידאו את פרטיי ושאני עצמי רשומה ברשימה הזו.

ובכן, בסוף אנחנו ישראלים, שום דבר לא דומה לנו. לא יתנו לנו לשכוח את זה לעולם, אבל אין מה להזכיר מה שמעולם לא שכחתי.

הסדר, האירגון המופתי, החשיבה על כל פרט ופרט ברמת המיקרון, ההשקעה בתוכן ובניראות (וההשקעה באקלרים, אני חשה חובה להודות) פשוט לא תיאמן. מאיה כבר מורגלת בהזיה הקבועה הזו, אבל גלית ואני נקרענו מצחוק על כל דבר שם, מנסות לדמיין את ההפקה הזו בישראל ולא מצליחות בכלל להעביר את זה בראש מרוב שזה מצחיק.

לא צריך להרחיק הרבה, כי בחלוף שבוע גלית ואני שוב מצאנו את עצמנו יושבות באולם האו.אפ.אסי (בלי האקלרים, מבאס לגמרי), מקשיבות להרצאה על הפרסונל פרוג'קט של התיכון בשכבה של יונתן, שאגב, פה קוראים לו PP ולך תסביר למה שתינו מגחכות כל פעם שמישהו עלה לספר בגבורה על הפיפי שלו.

כל זה נועד בעיקר לספר לכם איך מרכזת הפרסונל פרוג'קט היא המורה למדעים שיונתן הכי אוהב בעולם, מיסיס טריוודי, הודית יפיפיה, מורה ברמה של עומר ציוני- אוהבת את התלמידים שלה, אוהבת ללמד, מלאת מוטיבציה ודרייב.
מדובר במורה שאנחנו מתים עליה, יונתן כוכב עולה אצלה בשיעורים והיא והוא זה סיפור אהבה. בתעודה האחרונה שלו היא כתבה לו "ג'ונתן, יו אר אן אקספשיונאל סטיודנט", והיא מתכוונת לזה.
נפגשנו בכנס היא ואני, והיא, עם החיוך הענק שלה ביקשה לוודא שראינו מה היא כתבה עליו, סיפרה לי כמה הוא שונא לעשות פרנזטיישנס אבל הוא הטופ אוף הר קלאס בזה, שהוא מבריק ומלא הומור, ומצאה לנכון לספר לי נרגשת על אחת המשימות האחרונות שלהם- כתיבת פואמה על צמחים.
כן, כן, ניסיתי להבין האם אני לא מבינה את האנגלית הודית הזו, אם אני מדמיינת שבשיעור מדעים הבן שלי נתבקש לכתוב פואמה על צמחים, ורשמתי לפניי לספר את זה ליונתן ברגע שאסיים את השיחה איתה ואתיישב, כשאני מתעלפת מגאווה אינסופית עליו.

טו מייק א לונג סטורי שורט, התקשרתי אליו מרוגשת ושמחה- הוא כמובן לא ענה כי למה לענות לטלפון, הוא בכלל לא נועד לשיחות- הייתי צריכה להתקשר ליהלי שתנבח עליו שיענה לי- עונה לי, אני מספרת לו בהתרגשות, והוא עונה לי "או מיי גוד, אמא, איזה פדיחות".
חשבתי שאני מדמיינת שוב. "מה פדיחות, מה, מיסיס טריוודי עפה על הפואמה שלך".

אובכן, בכורי היקר, האיש הכי מצחיק, אהוב ומבריק ביקום (חוץ מהבושות שהוא עושה לנו בשיעור ספורט עם המכתב שנשלח אלינו הביתה בחתימת המנהלת עם ההודעה ש"יור סאן איז בילואו דה אקספקטיישנס" של המורה כי הוא מדבר הרבה בשיעור, שוקינג), הוא לא בדיוק הבחין במהלך השיעור שמיסיס טריוודי נתנה שיעורי בית לכתוב את הפואמה.
לפני השיעור הוא שמע על המשימה (מפתיע כשלעצמו), ותוך דקה הוא ביצע את המשימה.

אני שמחה לשתף אתכם בבכורה עולמית בפואמה של בני לצמחים, שזיכתה אותו בציון אקסלנט במדעים.
תזכרו איפה קראתם את זה קודם, ובבקשה תזכרו שמדובר במחונן על שהתאים האפורים שלו נותרו ככל הנראה בטיסת לופטהאנזה ביולי.

"Roses are red
Violets are blue
Plants will be dead
If they consume CO2"

(יונתן גלעד, זוכה פרס נובל העתידי לספרות).

ויאללה, על הדרך, הזדמנות לרמוז לבכורי ההורס מצחוק, כתום המחמד שלי, המשורר הלאומי, שאני די מחבבת אותו. יאללה, אברהם, ספר לו כמה הוא אהוב הילד הזה:

"והדרך היא שלך,
תלך בה בבטחה
ולעולמים תדע
שאני תמיד איתך

בכל יום בכל דקה
אני איתך

ותתן ללב שלך לצרוח בשמחה
שהמנגינה תצא החוצה בשירה
ואז תדע
אני איתך

אל תדאג
בעיני הנצח לא תטעה
אל תדאג
בסוף אתה תהיה
שלם עם עצמך
ועכשיו הזמן ללכת עם הלב"

("אני איתך" \ אברהם טל)